מרטיר

סטפנוס הקדוש - הקדוש המעונה הראשון, ציור של קרלו קריוולי

קדוש מעונה או מַרְטִיר (ביוונית: Μάρτυς; מילולית: עֵד, בבחינת "אדם אשר מעשיו מעידים על אמונתו") הוא אדם שמוכן לסבול ואף למות - למען אמונתו הדתית. לעיתים, נוהגים להרחיב את ההגדרה כדי לכלול בה אנשים ששילמו מחיר כבד למען מטרה הנחשבת נאצלת, אף שהמונח קונפסור (Confessor) מקובל לגבי מי שסבל למען אמונתו, אך לא מת בשל כך.

בערים שונות באסיה הקטנה בתקופה הרומית היה נהוג לתגמל אנשים שתרמו לעיר באמצעות תוארי כבוד עליהם הוכרז בציבור וסיפור פועלם נקרא בפני הקהל. ציונים לשבח כאלו נקראים במקורות האפיגרפיים "מרטיריאי" (מיוונית, martyriai או martys, "עדות"). הנוצרים אימצו את המונח כתיאור ל"עדויות" בנוגע למעשיהם וסבלם של נוצרים, אותם כינו "מרטירים".

מרטירים בנצרות

עשרת אלפים מרטירים על הר אררט בציור של ויטורה קרפצ'ו בגלריית האקדמיה

המרטיר בנצרות הוא אדם המעדיף מוות על פני אפוסטסיה (המרת דת), התכחשות לאמונתו, פעולה שבתקופה הרומית כללה בדרך כלל ביצוע פולחן הקיסר או פולחן פגני אחר. העדפה זו של מוות על כפירה באמונה אומצה בנצרות במאה השנייה לספירה, ככל הנראה בהשראה ישירה של היהדות, שבה היו מסורות ענפות של קידוש השם כבר מתקופת החשמונאים. סטפנוס הקדוש נחשב כמרטיר הראשון.

המושג פרוטומרטיר (Πρωτομάρτυρας) מתאר את המרטיר הראשון בכל אחת מהמדינות, לפי הגבולות שהיו נהוגים בתקופתו, או המרטיר הראשון שמוצאו מעם מסוים, או כמו במקרה של פרפטואה ופליקיטס שתי הנשים הראשונות.

המרטירים הנוצרים בשלוש מאות השנים הראשונות לספירה היו בדרך כלל אנשים שנצלבו בצורות שונות על–ידי הרשויות הרומיות או מתו בזירה, חלקם נטרפו על–ידי אריות במופעי הקירקוס הרומי.

כאשר אימץ קונסטנטינוס בתחילת המאה הרביעית את הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הרומית התהפכו היוצרות והנוצרים החלו לרדוף את המחזיקים באמונות פגניות, יהודים ונוצרים שאמונתם לא תאמה את טעמה של האורתודוקסיה השלטת. הצדקה הלכתית נמצאה לכך במהרה אצל אוגוסטינוס הקדוש, שהתיר שימוש בכוח כנגד "כופרים". הרדיפה ויצירת מרטירים מוסדה בנצרות עם האינקוויזיציה של הכנסייה הקתולית.

בנצרות, נמשכה מסורת של מרטיריות אצל כתות ומינים שונים בתוך הנצרות, כמו המורמונים, האנאבפטיסטים, ועוד. במאה העשרים שוב הופיעו מרטירים נוצרים, הפעם כנרדפים על–ידי השלטונות במשטרים טוטליטריים שונים, שביניהם בלטו המשטרים הקומוניסטים בברית המועצות, שרדפה והרגה מאות אלפי אנשי דת בכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

באסלאם: שהיד

ערך מורחב – שהיד

במסורת המוסלמית נקרא המרטיר "שהיד". הכוונה בעיקר לחיילים שנהרגו במילוי תפקידם (קרי, "חללים"). על פי האמונה המוסלמית, מקומו של השהיד בגן עדן מובטח. זאת על-פי הפסוק בקוראן: "...ואל תחשיבו את הנהרגים למען אללה מתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם." (סורת "בית עמרם", פסוק 169).

ביהדות: קידוש השם

ערך מורחב – קידוש השם

למרטירים קדמו יהודים אשר מתו על קידוש השם, במסורת היהודית נקבע שמם כהרוגי מלכות והמפורסמים בהם הם עשרת הרוגי מלכות מימי רדיפות הרומאים לאחר מרד בר כוכבא, שתוארו בדברי חז"ל כ"דורו של שמד". מוות יהודי על קידוש ה' הופיע לראשונה בימי גזירות השמד שקדמו למרד החשמונאים, וייתכן שזוהי ההופעה הראשונה של המרטיריות בתולדות תרבות המערב. השימוש המקורי במונח התייחס ליהודי אשר בחר למות ובלבד שלא להמיר את דתו. במשך השנים הורחבה המשמעות לכלול גם יהודים אשר נרצחו על שום שייכותם ללאום היהודי בלי קשר למידת אמונתם, כמו בתקופת השואה. יש המייחסים קדושה גם לחללי מערכות ישראל אשר נהרגו במהלך המאבק וההגנה על המדינה.

הקשרים נוספים

יש המשתמשים בביטוי "קדוש מעונה" לתיאור סרקסטי של אדם המנופף ומתהדר בסבלו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרטיר בוויקישיתוף

• מרטיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קדושים מעונים, דף שער בספרייה הלאומית
• מרטיר, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)