קודשים קלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קדשים קלים)

קדשים קלים הם קרבנות שקדושתם קלה יותר מקרבנות קדשי קדשים. בקדשים קלים יש חלק שנאכל לבעלי הקרבן, לאחר שהאימורים מוקטרים על גבי המזבח. רוב הקדשים הקלים הם שלמים. כל הקדשים הקלים הם קרבנות יחיד.[א]

קרבנות הקדשים הקלים הם: שלמי נדבה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, חגיגת ארבעה עשר, שלמי ביכורים, קרבן תודה, איל נזיר (וכן לחם הבא עם התודה ואיל הנזיר[ב]), קרבן פסח, מעשר בהמה, בכור בהמה טהורה. כאשר כולם הם סוגים של שלמים פרט לבכור, מעשר ופסח.

הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים ... שְׁלָמִים, קָדָשִׁים קַלִּים... הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח, קָדָשִׁים קַלִּים

ההבדלים בין קדשים קלים לקדשי קדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום השחיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדשים קלים ניתנים לשחיטה בכל רחבי העזרה לעומת קודשי קודשים שנשחטים רק בצפון העזרה.

אכילת הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשר קדשים קלים נאכל על ידי בעלי הקרבן, לאחר שהאימורים הוקטרו על גבי המזבח והחזה ושוק ניתנו לכהנים לאכילה, (מלבד קרבן בכור שניתן כולו לכהנים.[ג]) בקרבן שלמים, החזה והשוק נאכלים לכהנים, לבניהם, לבנותיהם, לנשיהם, ולעבדיהם ושפחותיהם הכנעניים.[1] אך במעשר בהמה וקרבן פסח אין דין חזה ושוק, אלא החזה והשוק נאכלים לבעלים כשאר הבשר.[2] כל זאת בשונה מקדשי קדשים שנאכלים רק על ידי כהנים זכרים.

מקום האכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קדשים קלים נאכלים בכל ירושלים בניגוד לקדשי קדשים שנאכלים רק בעזרה.[3]

זמן האכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן האכילה של קודשים קלים הוא שני ימים ולילה אחד, דהיינו – יום השחיטה, לילו, והיום למחרת, (לא כולל הלילה). זאת פרט לקורבן תודה, ואיל נזיר, שנאכלים ליום ולילה, ומדברי סופרים – עד חצות הלילה בלבד. וקורבן פסח, שנאכל רק בלילה שלאחר הקרבתו, ליל ט"ו בניסן. (או ליל ט"ו באייר, במקרה של קרבן פסח שני). זאת לעומת קדשי קודשים, שזמן אכילתם הוא יום ולילה, ומדברי סופרים – עד חצות הלילה בלבד.

זמן המעילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין מעילה בקודשים קלים, תחילת זמנו רק לאחר זריקת הדם על המזבח ורק על האימורים שמיועדים להישרף על גבי המזבח. אבל בקודשי קודשים (עולה, חטאת, אשם, ושלמי ציבור) נחשב כמועל בקודשים משעה שהקדשו, לאחר שנזרק דמו מועל רק אם השתמש בבשר הקורבן שמיועד להישרף על גבי המזבח.[4] הסיבה להבדל זה היא, שקודשי קודשים נחשבים מתחילה כמיועדים להקרבה, ורק לאחר זריקת הדם מתחדש ההיתר לכוהנים לאכול מן הבשר, ובכך פוקע ממנו איסור מעילה. לעומת זאת קודשים קלים אינם מוגדרים מלכתחילה כמיועדים להקרבה, ולכן לא נוהג בהם איסור מעילה בחייהם, ורק לאחר זריקת הדם, כשמתברר איזה חלקים מן הקורבן מיועדים להקטרה על המזבח ואיזה לאכילה, חל איסור מעילה על החלקים המיועדים למזבח.

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אף שקרבן פסח וקרבן חגיגה מכונים בהשאלה "קרבנות צבור" במקורות ספורים מדברי חז"ל, (ראו למשל בתלמוד בבלי, פסחים, דף ע"ו, עמ' ב'). אך אין הכוונה שהם באמת קרבנות ציבור גמורים, אלא שיש להם דמיון מסוים לקרבנות צבור.
  2. ^ כל מה שנשאר מהמורם מהתודה ומאיל הנזיר, דינם כקדשים קלים ונאכל בכל ירושלים, בניגוד לשאר המנחות (שהם קדשי קדשים). ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ט', הלכה י'.
  3. ^ במקרה של בכור הבעלים הם הכהנים, ומותר לתת מבשרו גם לאשת כהן, כמו תרומה. ספר עבודה, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י', הלכה ה'.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.