קהילת יהודי ביאליסטוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: ניסוח קלוקל.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

על התפתחותה של קהילת יהודי ביאליסטוק, שבצפון-מזרח פולין, ישנן עדויות החל מאמצע המאה ה-17. הקהילה היהודית במקום צמחה באופן מואץ, ומתחילת המאה ה-19 היוותה הקהילה היהודית למעלה ממחצית מתושבי ביאליסטוק כולה: עד מלחמת העולם הראשונה היוו יהודים 75%-66% מכלל תושבי העיר, בין שתי מלחמות העולם ירד שיעור היהודים ל-60%-50% מכלל התושבים.

התפתחותה הגדולה של העיר ושל הקהילה היהודית בה, קשורה בהתפתחות תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק במאה ה-19. בשנת 1850 הוקם בית-חרושת ראשון של יהודים, וכבר בשנת 1867 היו מחצית מ-89 בתי החרושת לאריגה בביאליסטוק בבעלות יהודית.

בעיר התפתחה מערכת בתי ספר עבריים, יסודיים ותיכוניים, תנועות נוער רבות, מגוונים שונים של החברה היהודית, וכן יצאה לאור עיתונות בשפת היידיש.

עם הכיבוש הגרמני הוקם גטו ליהודי ביאליסטוק. בשלבי הקיום האחרונים של הגטו, בין ה-16 ל-20 באוגוסט 1943, התחולל מרד בגטו ביאליסטוק, בהובלת חברי תנועות הנוער. מעטים נמלטו ליערות והמשיכו להילחם כפרטיזנים, ויתר יהודי ביאליסטוק - כ-50,000 איש - נשלחו ברובם לאושוויץ.

תולדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאליסטוק היא עיר בצפון-מזרח פולין, בירת מחוז הקרוי על שמה. ידועה מן המאה ה-14. ב-1807 נמסרה לרוסיה, ובין שתי מלחמות-העולם נכללה בפולין העצמאית. יהודים ראשונים נזכרים בביאליסטוק באמצע המאה ה-17. התפתחותה הגדולה של העיר ושל הקהילה היהודית בה קשורה בהתפתחות תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק במאה ה-19. מתחילת אותה מאה עד מלחמת- העולם הראשונה היו יהודים 66% - 75% מהתושבים. שמספרם בראשית המאה היה 400 וב-1913 61,500, מהם 48,000 יהודים. בין שתי מלחמות העולם ירד שיעור היהודים ל-50-60% מכלל התושבים. ב-1850 הוקם בית חרושת ראשון של יהודים, וכבר ב-1867 היו מחצית מ-89 בתי החרושת לאריגה בביאליסטוק בבעלות יהודים, וב-1912 88% מכלל בתי החרושת לאריגה. מ-1880 היו בביאליסטוק קבוצות ציוניות, ומשנת 1897 גדל ה'בונד' במהירות. במלחמת העולם הראשונה נהרסו רוב בתי החרושת. 75% ממפעלי התעשייה והחנויות שהוקמו בביאליסטוק מ-1921 עד 1939 היו בבעלות יהודים. בעיר התפתחה מערכת בתי ספר עבריים, יסודיים ותיכוניים, תנועות נוער, ועיתונות ביידיש.

אישים בולטים מתוך הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים ברש היה מזכיר כללי של הקהילה היהודית בבליסטוק, ויושב ראש היודנרט בגטו בליסטוק, ברש אפרים נולד בעיר וולקוויסק שבמחוז בליסטוק, למשפחה עמידה ומיוחסת. הוא למד בגרמניה וקיבל תואר בהנדסה. הוא היה במלחמת העולם הראשונה עם משפחתו ברוסיה, ובתום המלחמה שב לוולקוויסק, הוא היה פעיל במוסדות יהודים רבים וראש ההסתדרות הציונית במקום. בשנת 1934 עבר ברש אפרים לבליסטוק, וניהל את הקהילה בהצטיינות. בשנות השלושים הראשונות ביקר בארץ ישראל, במגמה להכין את עליית משפחתו לארץ.

בית יתומים יהודי בביאליסטוק

בסוף יוני 1941, לאחר כיבוש בליסטוק בידי הגרמנים, הוטל על הרב גדליהו רוזנמן להיות ראש היודנרט, אך למעשה עמד ברש אפרים סגנו בראש היודנרט הראשון וכן בראש היודנרט השני, שהורכב כחודש אחרי הקמתו של הראשון. ב-31 ביולי 1941 הוקם בביאליסטוק הגטו ובו חיו כ-35,000 יהודים. בסתיו 1942 נערך מסע גירושים וחיסול הגטאות באזור ביליסטוק, אך הגטו בביאליסטוק לא נפגע. ברש אפרים ידע על רציחת המוני יהודים בידי האיינזצגרופן, אך סבר שעבודה, כדבריו, היא "תריס בפני הפורענויות" ו "מרכז פעולתנו שיש בה כדי להצילנו – הוא התעשייה המתפתחת מאוד", מתוך נאמנות לקונצפציה שיש להציל את הגטו באמצעות העבודה, ואם לא ניתן להציל את כולם – יש להציל בדרך זו לפחות חלק מהיהודים. הזהיר בתוקף ממעשי חבלה בייצור ואף נטל חלק בגירוש החלקי מהגטו בפברואר 1943, שבמהלכו נעקרו ונרצחו במקום כ-10,000 – 9,000 נפש. 

תנועת נוער יהודי בביאליסטוק, תרצ"א

סייע לקיבוץ החלוצי שהתמקם בביאליסטוק, העמיד לרשות המחתרת מעבדות ומומחים ליצור נשק ומסר כספים שנועדו ל"ארגון היהודים הלוחם" בורשה.

ב 16 באוגוסט 1943 התחיל השלב הסופי של חיסול הגטו בביאליסטוק ובעקבותיו פרץ המרד בגטו.

בימים 21–27 באוגוסט שולחו כ 25,000 יהודים בחמש רכבות למחנה ההשמדה בטרבלינקה. ובתוכם ברש אפרים, הרב רוזנמן ואנשי היודנרט, הופרדו משאר היהודים והועברו ל"גטו קטן", בספטמבר הוצאו יהודי ה"גטו הקטן" ובהם ברש, אשתו וחברי היודנרט, ושולחו למחנה הריכוז במידנק. משם הועברו למחנה פוניאטובה ובנובמבר 1943 נרצחו אסיריו היהודים. אין יודעים אימתי ובאילו נסיבות בא קיצו של ברש.[1]

שמואל מרקוביץ פבזנר (1991-1912), מצילם של ילדי ביאליסטוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל פברזנר (1991-1912) היה רווק, קומוניסט מושבע, אשר נטמע בתרבות הרוסית ובערכים הסובייטים, וחי רחוק מכל סממן יהודי, הן דתי והן רוחני. הוא היה מסור מאוד ומחויב לחינוך ילדים והיה אדם לבבי, אהוד על הילדים והשרה עליהם רוגע וביטחון.

כשפלשו הנאצים לדרוסקנינקי שבליטא, ביוני 1941, שהו בעיר 300 ילדים בני 7–15 מפולין, ליטא, רוסיה וביילורוסיה, במחנה קיץ מטעם הפיונירים (תנועת נוער קומוניסטית לילדים). כ-140 מתוכם היו ילדים יהודים מהעיר ביאליסטוק שבפולין. מנהל המחנה הפולני היה שמואל מרקוביץ פבזנר, יהודי-רוסי מלנינגרד, שבאותו יום הפך ממנהל המחנה ל"אבא" של אותם ילדים למשך חמש השנים הבאות, ולמי שהציל את כולם מציפורני הנאצים.

הבריחה להרי אוראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדי ביאליסטוק, ששהו, כאמור, בליטא, לא ידעו דבר על הזוועות שחוללו הנאצים בעירם ועל גורל בני משפחתם. הילדים, למעשה, התכוננו באותו זמן לטקס פתיחת המחנה, שאליו היו צפויים להגיע הוריהם ובני משפחותיהם. אולם התוכניות השתנו, בני המשפחות לא הגיעו, ורוב הילדים כבר לא יפגשו עוד את הוריהם ובני משפחותיהם (למעט ארבעה שבני משפחה שלה ניצלו).

ב-21 ביוני 1941, בעת שערך עם הילדים חזרות לפתיחה החגיגית של המחנה, קיבל פבזנר הוראה לפנות ברכבת את כל הילדים מן המחנה, בשל מתקפת הפתע של גרמניה הנאצית על שטחי ברית המועצות. הגרמנים כבר התקרבו למחנה, ואמצעי המילוט היחידי היה הרכבת, שאותה גדשו אלפי פליטים אחוזי בהלה. אולם פבזנר לא ויתר, והצליח להעלות את כל הילדים על הרכבת האחרונה ואת עצמו הוא מינה למפקדה.

תחילה נסעה הרכבת לכיוון ביאליסטוק, כדי להחזיר את הילדים להוריהם. כשהגיעה הרכבת לעיר גרונדו התברר כי השטח נמצא בידי הנאצים והגשרים אל ביאליסטוק מפוצצים. רק אחרי שאיים על נהג הרכבת באקדח, הצליח פבזנר לשנות את כיוון הנסיעה לווילנה שבליטא. הרכבת המשיכה להרי אוראל, תחת פיקודו של פבזנר, נתונה להתקפות מטוסי הגרמנים, בנסיעה שנמשכה כשבועיים.

כל אימת שנתקלו בהפגזה אווירית עצרה הרכבת את נסיעתה והילדים התפזרו ביערות, בין השיחים שלצד המסילה. בתקיפות נפגעו חלק מהילדים, אולם בעיקר נפגעו הקרונות. בתום כל תקיפה ספר פבזנר את כל הילדים והובילם בחזרה אל הרכבת.

בעת עצירה בעיר מינסק, ירד פבזנר מהרכבת לאסוף ציוד ומזון לילדים, ונפגע בידו מהפצצה אווירית. הרכבת עזבה בבהילות בלעדיו, אולם פבזנר לא ויתר ולאחר קבלת טיפול רפואי, למרות הפציעה, השיג את הרכבת בתחנה אחרת.

ב-2 ביולי 1941 הגיעה הרכבת לתחנה האחרונה בעיר סאראפול, ומשם הועברו הילדים לכפר קראקולינו שבהרי אוראל.

חמש שנים במחסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פבזנר הקים במקום בית ספר עבור הילדים ודאג לכל מחסורם, כולל אוכל, שהיה בצמצום, וביגוד חם כדי לשרוד בקור החורפי של 40 מעלות מתחת לאפס. פבזנר קיבל על עצמו להיות אחראי על הילדים מרגע הפינוי ועד כשנה לאחר המלחמה, ובמשך אותן חמש שנים היה להם לאב ודאג למלא את כל מחסורם במסירות יוצאת דופן ולהבטיח את ביטחונם של הילדים, חינוכם וטובתם.

בתחנת הרכבת בליטא הצטרף לקבוצה יעקב טוביאש, מחנך יהודי דתי מפולין, אשר ראה שבין הילדים יש גם ילדים יהודים. הוא התלווה לקבוצה בנסיעת המנוסה, ונשאר עם הילדים במחנה במשך כל התקופה, שם שימש כמחנך ולימד את הילדים יהדות וציונות (שהיו אסורים לפי המגבלות שהטילו הסובייטים).

קבוצת הילדים כללה ילדים מרקעים שונים – פולנים אנטישמיים, יהודים דתיים ויהודים חילונים, שהוריהם היו אנטי-ציונים. למרות זאת, הצליח פבזנר למצוא מכנה משותף והמשיך לטפל בכולם.

הילדים עולים לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדי היהודים ששהו במחנה לא ידעו דבר על גורל בני משפחותיהם עד לאחר המלחמה. טוביאש דרבן את הילדים לחזור לפולין ולחפש קרובים, אך רק ארבעה מילדי דרוסקנינקי מצאו קרובי משפחה בפולין. טוביאש הכשיר את הילדים לעלייה – דבר שלא היה מתאפשר בברית המועצות.

ב-2 ביוני 1946, כמעט חמש שנים מאז שברח עם הילדים מפני ההפצצות הגרמניות במחנה הפיונירים בדרוסקנינקי, ליווה פבזנר את טוביאש ו-59 הילדים לגבול הפולני, כדי להיפרד מהם, תוך סיכון עצמי רב. הקבוצה עלתה לישראל ונקלטה בארץ בקיבוץ דרור.

פבזנר זכה במדליה מטעם ממשלת פולין על הצלת ילדים פולנים. כהוקרה לפעילותו קיבל את "אות המציל היהודי" מטעם ארגון "בני ברית" והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ).

פבזנר נשאר בברית המועצות אחרי המלחמה וזכה להוקרת ממשלות פולין וברית המועצות. הוא התחתן עם אחת מבנות הקבוצה המבוגרות יותר, בתיה רייכר, ונולדו להם שני בנים. פבזנר הגיע לביקור אחד בישראל ביוזמת הילדים שהציל. הוא נפטר במוסקבה בשנת 1991.

פעילותו של שמואל מרקוביץ פבזנר התאפיינה בדביקות ומסירות יוצאת דופן לביטחונם, חינוכם וטובתם של הילדים במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה ובזכותו הילדים שרדו. הוא פעל בתעוזה ובגבורה כדי להצילם משדה קרב והוביל אותם לחוף מבטחים.[2]

חייקה גרוסמן אורקין - 1919-1996[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישים בולטים שהצילו יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורל יהודי הקהילה בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בספטמבר 1939 נכבשה ביאליסטוק בידי הגרמנים, ואולם, כבר ב-22 בספטמבר נמסרה לידי ברית המועצות, ושנה ותשעה חודשים הייתה בשליטתה. ב-27 ביוני 1941 כבשו הגרמנים שנית את ביאליסטוק. באותו יום נשרפו חיים, נורו ועונו למוות כ-,2,000 יהודים. היום ההוא, שאחר כך כינו היהודים 'יום שישי האדום', ציין את ראשית חיסולם של יהודי ביאליסטוק. בשבועיים הראשונים לכיבוש עבר על יהודי ביאליסטוק גל של פרעות, בהן נרצחו עוד כ-4,000 יהודים בשדה הסמוך פיטרשק (pietraszek), בניהם חלק מהאינטליגנציה, פעילים קומוניסטים ועסקנים פוליטיים. יומיים אחרי הכיבוש, ב-29 ביוני 1941, זימן אליו המפקד הצבאי של העיר את רב העיר דר' גדליהו רוזנמאן ואת ראש הקהילה היהודית, המהנדס אפרים ברש, והורה להם להקים יודנרט. בתוך יום יומיים הוקם יודנרט במתכונת מצומצמת של 12 חברים, כולם עסקני ציבור ותיקים. כעבור כחודש הוקם יודנרט חדש ובו 24 חברים. יושב ראש היודנרט בפועל היה אפרים ברש. הוקם גטו, וב-1 באוגוסט 1941 נסגרו בתוכו כ-50,000 יהודים, תושבי ביאליסטוק והאזור, שנדחסו לתוך שטח צר מאוד באזור מגורים חדש, לא יהודי. נהר ביאלה(biala) חילק את הגטו לשני חלקים, מזרחי ומערבי. השער הראשי של הגטו נקבע ברחוב קופייצה 3 ( 3 kupiecka). עוד שער הוקם ברחוב יורובייצקה 4 (jurowiecka), ואחר כך נפתח גם שער שלישי. היודנרט שכן בקופייצקה 32, ושם שוכנו גם רוב המחלקות הכפופות לו, שטיפלו בענייני היומיום של הגטו. את תולדות גטו ביאליסטוק ניתן לחלק ל-3 תקופות עיקריות: 1. מיום כיבוש העיר ב-27 ביוני 1941 עד ה-15 באוגוסט 1941, שבה היה האזור בשלטון צבאי. 2. מה-15 באוגוסט 1941 עד נובמבר 1942, שבה היה הגטו בשלטון אזרחי של מחוז ביאליסטוק. 3. מנובמבר 1942 עד חיסולו הסופי של הגטו באוגוסט 1943, שבה שלטו בו הגסטפו וה-SS.

בתוך זמן קצר הפך גטו ביאליסטוק למרכז תעשייה, בסיס אספקה למוצרים חיוניים שונים לזרוע הכלכלית של שלטונות הכיבוש, ומכרה לשוד רצוף מצדם.

רוב יהודי ביאליסטוק עבדו במפעלים שבתוך הגטו, ומעטים יחסית, הועסקו במפעלי הגרמנים שמחוץ לגטו. בגטו הופעלו כעשרה בתי חרושת ומספר רב של בתי מלאכה חדשים, בענפי ייצור רבים ושונים. הגרמנים היו מעבירים ליודנרט את ההזמנות ובלט בהן חלקו של הצבא. במקביל לפעילות התעשייתית החוקית, שנודעה כולה לספק תוצרת לשלטונות הכיבוש, הייתה בגטו תעשייה רב צדדית חשאית, בלתי חוקית, שייצרה מוצרים לתושבי הגטו עצמם. בגטו התנהל מסחר גלוי בבגדים, מוצרי עור וטקסטיל, והסחורות הללו ואחרות הוחלפו תמורת מזון. שגשגו גם עסקים אחרים, שהיו מושתתים בעיקר על הברחה. קופת היודנרט קיבלה הכנסה נאה מאיגרת מיסוי שנדרש לשלם כל סוחר, ואולם לקראת אמצע 1942, הורה הגסטפו ליודנרט לשים קץ לפעילות המסחר בגטו. המינהל האזרחי הגרמני הקצה לתושבי הגטו את מנות המזון העלובות שסיפקו באמצעות היודנרט. הספקת מצרכי המזון לא הייתה סדירה, פרט ללחם, שהגיע פחות או יותר באופן סדיר. במאמץ להגדיל את כמויות המזון בגטו, עודד היודנרט גידול ירקות ומטעים במקומות שנתפנו עם פינוי שילדי בתים שנהרסו שהיו שייכים ליודנרט והם כונו 'גני היודנרט'.

מ-18 בספטמבר עד ה-21 באוקטובר 1941 הוצאו, בעקבות הוראה שקיבל היודנרט מהשלטונות הגרמנים, כ- 4.500 מיהודי הגטו לעיירה פרוז'ני (כ- 100 ק"מ מדרום לב')

המגורשים היו החולים, חסרי המקצוע והמובטלים, שכתוצאה ממצבם גם היו העניים בתושבי הגטו. מיעוטם הצליחו לחזור לב' ורובם נרצחו עם חיסול הגטו בפרוז'אני בין 28 ל 31 בינואר 1943. מיום היווסדו של היודנרט הוטלו על מחלקותיו השונות סדרת משימות קשות ומורכבות. בגטו היו בתי תמחוי, שני בתי חולים, מרפאת חוץ ומרפאה גניקולוגית, שלושה בתי-מרקחת, שירות עזרה ראשונה, שני בתי-ספר, בית-דין ועוד. הוקמה גם משטרה יהודית כפופה ליודנרט, ובו 200 שוטרים.

אחרי כיבוש ביאליסטוק בידי הגרמנים התחדשה פעילות תנועות הנוער, שפחתה וכמעט פסקה בעת שלטון הסובייטים בעיר. כבר בראשית 1942 היו בגטו קינים פעילים של קומוניסטים, 'החלוץ הצעיר-דרור', 'השומר הצעיר', 'הבונד', 'בית"ר', ו' הנוער הציוני '. אחת המשמות של פעילי 'השומר הצעיר', שבראשית 1942 הגיעו לב' מווילנה, הייתה הקמת חזית של כל תנועות הנוער בגטו שיפעלו במשותף. איש לא חלק על כך שההתארגנות נועד למאבק חמוש פעיל עם הגרמנים, ואולם, נוסף ליריבות ולחשדנות בין התנועות השונות בגטו (בעיקר בין הקומוניסטים ובין התנועות האחרות) התעוררו כמה שאלות מרכזיות: היש לצאת ליער ולפעול שם כפרטיזנים, או להתארגן ללחימה בגטו, ואם יוחלט להשאר בגטו- אי מתי ובאלו נסיבות יש לפתוח במאבק החמוש. באוגוסט 1942 אחרי מאמצים מרובים של הפעילים חייקה גרוסמן ואדק בוראקס מ'השומר הצעיר' נוצר גרעין, והוא היה המפקדה לאיחוד המחתרתי הראשון בגטו ביאליסטוק. כינויו היה 'גוש מספר 1' או 'חזית א", ופעלו בו הקומונסטים, 'השומר הצעיר' וחלק מה 'בונד'. בנובמבר 1942 הגיע מרדכי טננבוים- תמרוף מורשה לביאליסטוק בשליחות תנועת 'דרור' ואז התארגן 'גוש ב" והוא כלל את כל התנועות בגטו. החברים מה 'שומר הצעיר' היו פעילים בשני הארגונים. המאמצים לאחדם נמשכו עד סמוך לחיסול הגטו, ורק ביולי 1943 קמה מחתרת מאוחדת, מפקדה היה טננבוים-תמרוף מ'דרור', וסגנו היה דניאל מושקוביץ מהקומוניסטים.

בין 5 בפברואר 1943 ל-12 בו נערכה בגטו אקציה ובמהלכה נשלחו לטרבלינקה כ- 10,000 יהודים ועוד כ- 2,000 נורו במקום. 'גוש ההגנה מספר 1' פעל באמצעיו הדלים איבד רבים מחבריו במקום, וחברים אחרים, ביניהם המפקד אדק בוראקס נשלחו לטרבלינקה. בראש הוסיף להאמין שאלפי היהודים שהוצאו מהגטו יהיו מעין דמי כופר, וקורבנם יציל את שארית יהודי ביאליסטוק והגטו יוסיף להתקיים. בששת החודשים שאחרי אותה אקציה, עד לחיסול הסופי של הגטו, כשריחפה על הגטו בלי הרף גזירת החיסול, עשה בראש מאמצים בלתי נלאים, מתוך ניצול הבדלי הגישות השונות בקרב השלטונות, להמשיך ולקיים את הסטטוס קוו בגטו, וההזמנות החדשות שהגיעו מהורמכט חיזקו את אמונתו שגטו ביאליסטוק שהפך למחנה עבודה חיוני לגרמנים, לא יחוסל. ואולם, בברלין ניתנה ההוראה הסופית והמכרעת באשר לגורלו של גטו, ובראשית אוגוסט 1943 קיבל אודילו גלובוצניק את התפקיד לחסל את הגטו.

מרד היהודים בגטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלילה שבין 15 ל-16 באוגוסט 1943 כותר גטו ביאליסטוק בשלוש טבעות הדוקות של חיילים גרמנים וס"ס מצוידים בנשק כבד וקל, ארטילריה וכוחות עזר אוקראינים. אותה שעה נכנסה לגטו יחידת ס"ס והעמידה משמרות ליד בתי-החרושת. בראש, שערב לפני-כן נקרא לגסטפו, קיבל הודעה שתושבי הגטו יועברו ללובלין, והוזהר שאת ההעברה יש לעשות בסדר הראוי ועל ליהודי הגטו להתנגד. ניסיונותיו להפר את רוע הגזירה נכשלו, ובבוקר 16 באוגוסט 1943 מצאו תושבי הגטו את ההודעה שפרסם היודנרט בדבר הפינוי. בעת שזרמו רבבות יהודים בגטו (כ- 3,000 ערב החיסול) - נדהמים, תשושים, סחוטים ועמוסי חבילות - למקום הריכוז בשער שברחוב יורובייצקה (Jurowiecka), התארגנה המחתרת למרד. האות למרד ניתן ביום 16 באוגוסט 1943 בשעה 10:00 בבוקר. הוחלט להציב את התאים בעמדותיהם, על-פי תוכנית שנקבעה מראש לקבלת נשק ולהתחלת המתקפה. כח מרכזי אמור לתקוף את הגרמנים על קו הגדר בסמולנה (Smolna) במטרה לפרוץ את טבעת הכיתור ולפתוח דרך לבריחה ליער. כדי למשוך את כוחות האויב תוכנן לתקוף בעוד ארבעה מקומות אחרים: בפאבריצ'נה ׁ( Fabryczna ), בנובוגרודסקה (Nowogrodzka ), בכמיילנה (Chmielna ) ובצ'פלה ( Ciepla ), לאורך הדרך שבה אמורים היו להוביל את היהודים לעבר נקודת האיסוף ברחוב יורובייצקה.

המאבק אמור היה להתנהל בצידו המזרחי של הגטו שבו התרכז מטה המרד ברחוב צ'פלה ובו היו מחסן הנשק של המחתרת והבונקר של הלוחמים בכמיילנה 7. הופצו כרוזים של המחתרת שקראו להמון לא ללכת מרצון ולא למלא אחר צו הפינוי. חמישה ימים, מ-16 באוגוסט עד 20 בו, התנהלו קרבות בגטו. הקרב המרכזי, בשני הימים הראשונים, התרכז ברחוב סמולנה ליד גדר הגטו. הנשק היה מועט ויום יום נפלו רבים מכ- 300 הלוחמים. בעיצומם של הקרבות, הכניסו הגרמנים לגטו כוח גדול של חיילים בליווי משוריינים וטנקים. חלק מהלוחמים שהשתכנע שהמאבק בשטח הגטו אבוד, מצא מקלט בבונקר הגדול ברחוב כמיילנה במטרה לצאת דרכו אל היער ולהמשיך משם את הלחימה. ואולם, ב-19 באוגוסט נתגלה הבונקר וכותר, וכל 72 הלוחמים שהיו בו, להוציא אחד נורו באותו היום. למחרת, 20 באוגוסט, היום החמישי לקרב, נפלו עמדות ההגנה האחרונות צ'פלה ופאבריצ'נה. מרדכי טננבוים - תמרוף ודניאל מושקוביץ, שניהלו את המרד, נאלצו לשגת לעוזם האחרון של הלוחמים בבית החולים היהודים ברחוב פאבריצ'נה. הפרטים על מותם אינם ידועים ונראה שהתאבדו.

ב-18 באוגוסט 1943 החלו המשלוחים מהגטו וארכו שלושה ימים, ובהם נשלחו רוב יהודי ביאליסטוק, חלקם להשמדה בטרבלינקה וחלקם למיידנק, שם עברו סלקציה, והכשירים שביניהם נשלחו למחנה פוניאטובה, לבליז'ינ (Blizyn ) ולאושוויץ. רכבת ובה 1,200 ילדים מביאליסטוק לטרזינשטייט וכעבור כחודש נשלחו גם הילדים הללו לאושויץ. בביאליסטוק נשאר 'גטו קטן', ובו כ- 2,000 יהודים, אך כשלושה שבועות אחרי חיסול הגטו העיקרי חוסל גם הוא, ויושביו נשלחו למיידנק. ביניהם היו אפרים ברש, דוקטור גדליה רוזנמאן ומפקד המשטרה היהודית מרקוס. הם נרצחו במיידנק, ובמהלך החיסול הגדול (מבצע ארנטפסט) שהיה שם ב-3 בנובמבר 1943 נספו אחרוני היהודים מביאליסטוק.

פעילות הפרטיזנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדצמבר 1942 עזבו את הגטו כמה קבוצות חמושות. בקיץ 1943, אחרי המרד, היו בפרטיזנים כ-150 לוחמים מהגטו. יחידות הפרטיזנים, בעיקר היחידה בשם 'פארהויז', שהתאחדה עם 'קבוצה יהודית', ניהלו סידרה ארוכה של התקלויות עם הגרמנים. כמה קשריות יהודיות, שנשארו בביאליסטוק כ'אריות', קיימו קשר עם יחידות אלו. במקרים מסוימים נהנו הפרטיזנים, (יהודים מגטו ביאלסטוק) מעזרת האוכלוסייה הפולנית והביילורוסית. באביב 1944 התחברה היחידה 'פארהויז' עם הפרטיזנים הסובייטים. כ-60 פרטיזנים יהודים שרדו.[3]

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שחרורה בידי הצבא הסובייטי ב-27 ביולי 1944 נותרו בביאליסטוק כמה עשרות יהודים שהתגוררו בצד הארי של העיר בזהות בדויה או יצאו ממקומות המחבוא שלהם. עוד כ-200 יהודים שרדו במחנות עבודה גרמניים, וכ-60 יהודים שלחמו בשורות הפרטיזנים נותרו גם הם בחיים. תוך זמן קצר נאספו בביאליסטוק 1,085 ניצולים, 900 מהם תושבי העיר לפני המלחמה והיתר מיישובים סמוכים.[4]

הנצחת הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מה נשאר מקהילת ביאליסטוק שערב פלישת הנאצים היו בה 50,000 יהודים ( % 48 מהאוכלוסייה) וארגונים יהודים לרוב? כמעט כלום. בית העלמין היהודי נהרס רובו על ידי הנאצים, ויתרו על ידי הקומוניסטים. ישנה אנדרטה המנציחה את מרד גטו ביאליסטוק. כמו כן לוח זיכרון המנציח את היהודים שנרצחו ביוני 1941 עם כניסת הנאצים ימ"ש ושריפת בית הכנסת. בשנת 1993 (תשנ"ג) היה טקס אזכרה במלאת 50 שנה למרד גטו ביאליסטוק וחיסול הגטו. הרב יוסף גליקסברג מישראל נוכח בטקס. בשנת 1991 (תשנ"א) הועלו עצמותיו של הרב שמואל מוהליבר לישראל על ידי בני משפחתו, עדות עבור העם בישראל של גדולתה הרוחנית של ביאליסטוק של פעם, אשר איננה עוד. [5]

 קריית ביאליסטוק ביהוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר יהוד הוקם בתוך ספרייה מקומית חדר הנצחה - היכל ביאליסטוק, של ארגון יוצאי ביאליסטוק והסביבה בישראל.[6]

גלריית תמונות - קריית ביאליסטוק בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברש, אפרים (1892–1943), יד ושם - מרכז המידע אודות השואה
  2. ^ שמואל פבזנר: מצילם של ילדי ביאליסטוק, אתר קק"ל לצעירים
  3. ^ ביאליסטוק, יד ושם - מרכז המידע אודות השואה
  4. ^ המחתרת היהודית בבליאסטוק והפיתרון הסופי, הספרייה הוירטואלית של מטח המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  5. ^ קהילת ביאליסטוק, זכור – אמונה בימי השואה
  6. ^ ספריה בחדר הנצחה - היכל ביאליסטוק