קהילת יהודי גליביצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קהילת יהודי גליביצה
בית הכנסת שהיה בגליביצה
בית הכנסת שהיה בגליביצה
מידע כללי
סוג בית כנסת
כתובת ul. Dolnych Walow 15
מיקום גליביצה
מדינה פוליןפולין  פולין
עלות 25,000 טאלרים
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה 29 באוגוסט 1861 – הווה (160 שנה)
תאריך פירוק 10 בנובמבר 1938 (ליל הבדולח)
יוצר לואי טרופלוביץ-Louis Troplowitz
סגנון אדריכלי סלומון לובובסקי-Salomon Lubowski
מידות
קומות 3
המיקום המדויק שבו עמד בית הכנסת

קהילת יהודי גליביצה התקיימה בעיר גליביצהפולנית: Gliwice - "גְּליבִיצָה", להאזנה (מידעעזרה), בגרמנית: Gleiwitz, גלייביץ), בדרום פולין, בחבל שלזיה עילית, בסמוך לעיר קטוביץ. העיר שוכנת על גדתו של הנהר קלודינקה (יובל של נהר האודר), ואוכלוסייתה מנתה 184,993 נפש במרץ 2014.

ככל הנראה היהודים הראשונים גרו בעיר כבר בימי הביניים. ישנן עדויות לכך שהיה קיים רחוב שנקרא בשם סימטת היהודים - Judengasse. בשנת 1921 חיו בעיר 2,200 יהודים. לאחר השואה, בשנת 1946 חיו בגליביצה כ־1,000 יהודים[1]. רובם עזבו בהדרגה למדינות המערב ולישראל. בשנת 1950 היו בגליביצה כ־200 יהודים. בשנים 1968–1969, כתוצאה מקמפיין אנטי-ציוני, היגרו יהודים רבים מפולין. בשנת 2002 חיו בעיר רק 25 יהודים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאות 16–17[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ההתיישבות היהודית בגליביצה אינה מתועדת ביסודיות. ככל הנראה היהודים הראשונים גרו בעיר כבר בימי הביניים. ישנן עדויות לכך שהיה קיים רחוב שנקרא בשם סימטת היהודים - Judengasse. מאוחר יותר שונה שם הרחוב ליודנשטראסה - Judenstrasse, שהיה ממוקם באזור שוק תפוחי האדמה (Kartoffelmarkt).[2] יהודי העיר נאלצו לעזוב אותה לאחר שהוכרז בעיר צו אי הסובלנות כנגד היהודים בשנת 1587. צו זה הוצא על ידי הקיסר רודולף השני בשנים 1582–1584 והוא נוסף על צווים אימפריאליים קודמים שהורו ליהודים לעזוב את אדמות המורשה ההבסבורגית, למעט מובלעות מיוחדות המיועדות למגורי היהודים.

כתוצאה ממלחמת שלושים השנים (1618–1648), עיירות וערים שלזיות רבות אכלסו יהודים. במטרה לשפר את מצב הכספי של הערים והמדינה, הקל הקיסר פרדיננד השני את המדיניות כלפי היהודים בשנת 1627 והוציא צו המאפשר להם להתיישב מחדש בערים לאחר ששילמו תשלום מיוחד בסך 40,000 זלוטי. הצו האימפריאלי איפשר ליהודים לקיים מסחר ומלאכה במסגרת קבוצה נבחרת של יהודים מיוחסים, שנקראה יהודי חצר או יהודי חסות (בגרמנית, Hofjuden). הקיסר גם איפשר ליהודים לשכור, לגבות חובות ומיסים ולקנות בתים.[3] חוזה שלום וסטפליה, שהביא לסיום מלחמת שלושים השנים (המלחמה הסתיימה ב־24 באוקטובר 1648), הפך את אישור ההתיישבות היהודית שנתן הקיסר לתלוי בהחלטות בעלי הקרקעות והערים. הוראות אלו חלו גם על אדמות שלזיה.[4] קיים תעוד על כך שיהודי ניצל את ההטבות אלו ונראה ששכר טברנה עירונית בגליביצה באמצע המאה ה-17.[2]

האזכור המתועד הראשון על נוכחותם של יהודים בגליביצה הגיע משנת 1698. ב -1 במאי 1698 הטביל הכומר המקומי פרוליך אישה יהודייה בת 18 והעניק לה את השם: אנה מריה רנטה. זו הייתה בתם של דיירי הטברנה בעיר, חנוך ואשתו מגדלנה.

המאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1713 הוציא הקיסר קרל השישי צו סובלנות חיובי כלפי היהודים (גרמנית, Toleranzpatent), המאפשר ליהודים להתיישב בשלזיה לאחר ששילמו מס סובלנות מיוחד.[5] בשנת 1715 קיבלו היהודים את הזכות לנהל טברנות בגליביצה. בשנת 1715 או 1717 עבר סלומון לובל לעיר, ובהסכמת הברון וולצ'ק חכר את פונדק העיר. סולומון עצמו התגורר בבית שהיה פטור ממסים עירוניים. בשנת 1721 הורשה יוסף הירשל, שהגיע מריבניק, להשכיר[דרושה הבהרה] דוכן בשוק.[2]

בשנת 1739, יהודי החצר "הנסבלים" בגליביצה היו: סלומון לובל עם אשתו חנה ובניו סמואל, דוד, מיוחס, יעקב והבת מגדלנה. יעקב לובל עם אשתו אווה, הבנים יצחק ושמואל והבת לודישה (הם שכרו פונדק משקאות והייתה להם עוזרת משלהם. יעקב היה חתנו של סלומון לובל), וכן יוסף הירשל עם אשתו רוזינה, הבנים פייטל, שמואל ומאייר, והבנות מאכל, זרטל ורחל (הם היו בעלים של דוכן קטן בשוק, היה להם אישור לקבל מורה פרטי משלהם). בשנת 1742, סלומון לובל הפך לבעלים היהודי הראשון של בית בגליביצה (הוא רכש את הנכס מהברון וולצ'ק).[2]

במהלך מלחמת שלזיה הראשונה (אנ') בשנת 1742, רוב שלזיה הייתה תחת שלטון ממלכת פרוסיה. יהודי שלזיה קיבלו את השלטון הפרוסי בתקווה גדולה לחיים טובים יותר.[6] ככל הנראה במעבר הכוחות הלוחמים דרך גליביצה נשדד סלומון לובל והוא נאלץ לוותר זמנית על חוזה השכירות שלו. המלחמה אילצה גם את יעקב לובל לסגור את הפונדק, והירשל הפך לאיש עני. עם זאת, למרות הצרות הזמניות הללו, הם הצליחו במהירות לבנות מחדש את עסקיהם וכבר בשנת 1743 שכר סולומון לובל מזקקה ופונדק, ובנו שמואל הפך לעצמאי, שכר בית וניהל פונדק. יעקב לובל היה הבעלים של בית וניהל פונדק. הירשל פתח דוכן תבלינים וצמר וקנה בית. באותה שנה עבר לגליביצה שמואל משה (הוא מכר אלכוהול), הירשל לובל (ניהל פונדק בבית הברון וולצ'ק) ולבק וולף (היה סוחר עורות).[7] בשנת 1743 התגוררו בגליביצה ארבע משפחות שכללו 28 נפשות. עבור הזכות להתגורר בשלזיה הם שילמו דמי סובלנות, אותם הסדירו עם המדינה בעיר קנדז'ז'ין-קוז'לה בשני תשלומים כל חצי שנה.[8]

בין השנים 1753–1795 בעלי דוכנים וסוחרים נוצרים בגליביצה, בקשו מרשויות העיר, ללא הצלחה, לאשר שוב את צו אי-הסובלנות כנגד היהודים. בטענה שזה יאפשר להגביל את ההתיישבות היהודית בעיר. בשנת 1755 הונהגה שיטת מס חדשה שחילקה את היהודים לבעלי נחלות וחסרי בעלות על נחלות. בהתאם הם שילמו מס בין 10 ל־30 טאלרים.[9]

לאחר שנה 1750 הוקמה הקהילה היהודית בגליביצה, הקמתה הותנתה במספר של לפחות עשרה גברים בוגרים הדרושים למניין ולתפילה.[10] התפילות הראשונות נערכו בבית פרטי בסימטת פפארגאסה-Pfarrgasse (השם המעודכן הוא רחוב פלבנסקה-Plebańska).[11] ב־29 באוקטובר 1753 דרש סלומון לובל (הבעלים של בית מרזח למכירת משקאות חריפים) מרשויות העיר גליביצה למנוע מיהודים אחרים להתיישב בעיר. ההחלטה הרלוונטית בעניין זה ניתנה ב־27 במרץ 1755. לפיה יהודים שכבר היו להם בתים בגליביצה יכלו להישאר בעיר עד סוף חייהם. עם זאת, יורשיהם נאלצו למכור את אחוזותיהם לנוצרים ולעזוב את העיר. במקביל, ניתנה לעירייה הזכות לגבות מס מקרקעין מיוחד מיהודים. בנוסף, היהודים חויבו לשלם מס סובלנות ובלו אישי. בשנת 1757 היו שבע משפחות יהודיות בגליביצה, 41 נפשות בסך הכל.

בשנת 1763 התגוררו בגליביצה עשר משפחות יהודיות (51 נפשות). האזכור הראשון של בית כנסת בגליביצה מגיע משנת 1763. בשנת 1765 עבר סלומון אברהם (בעל האכסניה) לעיר עם אשתו הנלה וחמשת ילדיהם. מפקד האוכלוסין משנת 1766 מציין שסמואל לובל היה השוחט בקהילה היהודית. באותה תקופה היהודי העשיר ביותר בגליביצה היה ברוך סלמון (בעל מפעל לעיבוד עורות), הוא שימש באופן לא רשמי כראש הקהילה היהודית. בשנת 1770 הפך ארון אברהם לשמש והגבאי החדש של בית הכנסת.

בשל תקנות ההתיישבות השליליות כנגד היהודים, מספר המשפחות היהודיות שהתגוררו בגליביצה פחת עם השנים. בשנת 1773 היו בעיר שש משפחות יהודיות, שמנו 31 נפשות.[12] למרות זאת, בשנת 1776 שולמו 1,268 טאלרים שנגבו כמס על יהודי החצר ה"מקובלים" (בגרמנית: Toleranzgelder) לאוצר העירוני של גליביצה.[13]

בשנת 1776 הורו השלטונות הפרוסיים להעביר את כל היהודים החיים בגדה השמאלית של נהר אודר לגדה הימנית של הנהר תוך חודש. במקומות החדשים הם יכלו לחיות רק בכפרים. כעבור שלוש שנים, בספטמבר 1779, שינו השלטונות הפרוסיים את דעתם והורו לכל היהודים לעזוב את הכפרים ולהתיישב בערים. באותה תקופה נבחרה גליביצה כעיר המגורים העיקרית ליהודי שלזיה.[14]

בשנת 1780, לובל ברל מוזס היה השוחט הקהילתי בגליביצה. בשנת 1782 הוא לקח על עצמו בנוסף את תפקיד החזן. למרות האווירה הלא טובה לנוכח ההתיישבות היהודית בעיר, מנדל רפאל הגיע לגליביצה בשנת 1780 והסוחר יואכים אברהם מהעיר ליסניקה, בשנת 1782. לאחר ששלמו את מס הסובלנות הם קבלו את האישורים המתאימים לגור בעיר. בשנת 1783 היו בעיר 11 משפחות יהודיות המונות 68 איש.[15]

בשנת 1787, השלטונות הפרוסיים נסוגו מהצווים להעתיק יהודים לערי יישוב מחדש ייעודיות, מכיוון שהערים שנעזבו סבלו מאובדן הכנסה רב. בשנת 1790 התגוררו בגליביצה 77 יהודים..[16]

בשנת 1791, הרשויות הפרוסיות אפשרו ליהודים להקים גילדות מלאכה משלהם, אך בפועל החלטה זו נתקלה בהתנגדות עזה ומחאות מצד בעלי מלאכה וסוחרים נוצרים שפחדו מהתחרות עם היהודים. בשנת 1793 התגוררו בגליביצה 16 משפחות יהודיות המונות 62 נפשות. ב־27 באוגוסט 1796, שלושה יהודים (יואכים אברהם לואינפלדט, הירשל וולף היין ומשה וולף גוטמן) ביקשו מהעירייה בשם הקהילה היהודית למנות יושב ראש רשמי לקהילה. שופט בית המשפט העירוני הסכים לבקשה ומשה גוטמן הפך ליו"ר הרשמי הראשון של הקהילה היהודית בגליביצה. על אי ציות לפקודותיו העבריין נענש בקנס של 5 טאלרים או 8 ימי מאסר.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1803 היו כבר בגליביצה 33 משפחות יהודיות, המונות 109 נפשות. חברי הקהילה היהודית בגליביצה עסקו במקצועות מגוונים: יואכים לוונפלד (סוחר), מוזס גוטמן (בעל בתים לחכירה, ומבשלת בירה), מוזס לוונשטיין (סוחר), אברהם הנדלר (יצרן עור), דניאל שיפר (בעל פונדק), ארון הולטשינר (מתווך), ישראל לנדסברגר ודייוויד שטיינר (בעלי דירות), סימון גולדשטיין (צורף), הירשל ארליך ועוד רבים (משכירי דירות), מאיר פרידמן (סוחר בקר) ואחרים.[17]

בשנת 1803 ביקשו היהודים המקומיים מרשויות העירייה היתר לבנות בית כנסת בגליביצה. הוא תוכנן לקום בכיכר ליד המבשלה. מאידך, רשויות העיר סירבו להתיר את הבנייה. בשנת 1805 גיטל ברוך פלסנר, יהודי בעל זכויות יתר, בקש שוב היתר מרשויות העירוניות להקים את בית הכנסת. גם הפעם ללא הועיל.[18] ב־25 ביולי 1806 הפך יוזף בלומנריך, (סנדלר), לחבר היהודי הראשון בגילדת המלאכה בגליביצה. בדרך זו הוא השיג את הזכות לעסוק במקצועו יחד עם הזכות להחזיק דוכן בשוק. הוא רכש את ספסל הסנדלרים מספר 20 תמורת 186 טאלרים מאת הסנדלר הנוצרי יוהאן לייקרט. בשנת 1807 היהודי העשיר ביותר בגליביצה היה וולף גוטמן מוזס, ששילם שכר דירה שנתי בגובה 1,200 טאלרים.[19]

בפברואר 1808 ביטלו הרשויות הפרוסיות את כל הצווים הפיאודלים של הגילדות והעיירות, כולל את צווי חוסר הסובלנות כנגד יהודים. מכאן ואילך, יהודים יכלו, בהסכמת השלטונות, להתיישב בכל ערי שלזיה ולרכוש נדל"ן בחופשיות. בשנת 1809 היו בבעלותם 20 בתים בגליביצה. שלטונות העיר החליטו שיש יותר מדי יהודים בעלי בתים בעיר וב־30 באוגוסט 1809 נאסר על היהודים לרכוש מקרקעין חדשים. באותה שנה נחקק חוק עירוני שאיפשר ליהודים להחזיק רק 18 בתים במרכז העיר. בשנים 1808–1809 הוקם בית הכנסת הראשון של יהודי גליביצה. הוא הוקם בביתו הפרטי של הסוחר שלזינגר, בסמטת הקהילה ליד כנסיית כל הקדושים[20]. בשנת 1811 התגוררו בעיר 170 יהודים. יושבי ראש הקהילה היהודית היה הסוחר, יואכים לוונפלד, ומשה לוונשטיין.[19] בשנת 1811 התירו רשויות העיר לבנות בית כנסת בכיכר בה ניצבה בעבר הטירה. ב־8 ביולי 1811 הקהילה היהודית רכשה את חלקת האדמה מאלמנתו של ראש שירותי המשטרה העירונים.[18] הסכם הרכישה הוא המסמך העתיק ביותר בו מוזכר שמו של רבה של גליביצה הרב "שמואל הירשל רבינר", החתום על רכישת בניין מספר 155 בגליביצה לצורך בית כנסת.[21]

בשנת 1812 [22] היו 46 משפחות יהודיות, סך הכל 174 חברי קהילה בגליביצה. באותה שנה נבנה בית כנסת בגליביצה (נכון לשנת 2008 במקום עומד בניין המשטרה). חנוכת בית הכנסת נערכה ב -4 בספטמבר 1812.[18] הרב סמואל בידרמן (נולד ב־1768 בכפר אולשנו) הועסק באותה תקופה על ידי הקהילה. הקהילה שילמה לו 67 טאלרים ו-6 גרושים מכסף מדי שנה.[23] במקביל, הוקם בגליביצה בית הספר היהודי הפרטי הראשון, יצחק סנדר מקהילת יהודי ניסה היה המורה הראשון. הוא לימד 48 ילדים, תלמוד, קריאה ואיות בשפה הגרמנית. לזרוס סילבר גם הוא היה מורה מעט מאוחר יותר.[24]

בשנת 1814 התקיימה בגליביצה אספה של הקהילות היהודיות בשלזיה העליונה. חבר מועצת העיר פשצ'ינה, אברהם מוהר (1780–1874), עמד בראש הישיבה. באותה תקופה אומצה אמנה לאיחוד הקהילות היהודיות בפעילות דתית ומתן עזרה הדדית.[25]

רבי נחמן וולף ווישניץ הגיע לגליביצה בשנת 1814 או 1815 מוורוצלב.[26] בשנת 1815 הוקם בית קברות יהודי בגליביצה בפרבר פיאסקו.

היעדר התקנות החוקיות בנוגע לחינוך יהודי הוביל בשנת 1820 להחלטת רשויות החינוך במחוז אופולה להעביר ילדים יהודים לבית הספר העירוני הקתולי בגליביצה. למרות עובדה זו, המורים יצחק סנדר, משה ברנר, הירש יעקובסון ומרקוס ליכטביץ המשיכו בהוראת הילדים באופן פרטי.[27]

בשנת 1822, ליבט לנדסברגר בת ה-19 עזבה את היהדות והמירה את דתה לאוונגליזם בגליביצה. בטבילה היא קיבלה את השם: מתילדה קונסטנזה. ב־17 ביולי 1822, אחיה ניסה לקחת אותה בכוח חזרה לבית משפחתה. הוא נעצר יחד עם שני יהודים נוספים.

בשנת 1823 התגוררו בעיר 84 משפחות יהודיות סך הכל 430 חברים. העיסוקים בהם עסקו חברי הקהילה היו: 7 סוחרים, 7 בעלי דוכנים, רוכל אחד, 3 סוחרי אלכוהול, 1 סוחר מזון, 1 עוזר סוחר, 6 מזקקי אלכוהול, 3 קונדיטורים, 10 פונדקאים, 6 בעלי יקבים, 4 אופים, 3 קצבים, 3 מבשלים, 4 מזקקים, 2 צורפים, בורסקאי אחד, סנדלר אחד, פחח אחד, משיט ספינות אחד על תעלת קלודניקה, טוחן אחד, 2 יצרני סבון, רב אחד, חזן אחד, 3 עובדי בית הכנסת ושלושה מורים פרטיים.[28] בינואר 1823 נסע הרב וולף ווישניץ מגליביצה לעיר זורי-Żory כדי לימול את בנו של הסוחר אדולף לוי, הוא מת שם כתוצאה מהרעלה. את מקומו בקהילת יהודי גליביצה ירש הרב הירש יעקב צוקרמן (נולד בסביבות 1780 בוורוצלב), שהגיע מוורוצלב ב־6 ביוני 1823. בתקופת פעילותו התקיימו דיונים קשים על מהות היהדות בעולם המודרני והצורך ברפורמות. הצהרות שונות של הרב עוררו מחלוקות.[29] ברנהרד קון, שעבר לגור בעיר בשנת 1827, היה שוחט, חזן וגבאי באותה תקופה.

בשנת 1828 היו 1,464 יהודים בקהילת יהודי גליביצה, הם היוו 3.2% מסך כל התושבים בעיר.[30] בשנת 1829, ועד הקהילה היהודית הורכב טרופלוביץ (S. Troplowitz ), הנדלר ( J. Hendler) ודויטש (M. Deutsch ).[31]

בשנת 1829 יוזף בלומנרייך חכר בית מלאכה לזכוכית בלתי פעיל בכפר וסולא-Wesoła הסמוך מהדוכס של פשצ'ינה. זו הייתה ראשית המעורבות של יהודי גליביצה בפיתוח תעשיית הזכוכית בעיר. באותה שנה עבר הרופא היהודי הראשון, הרופא דוקטור זיגיסמונד לואי, לגליביצה. הוא התחתן עם הנרייטה איציג. בשנת 1830 התגוררו בגליביצה 463 יהודים. בשנת 1832 היו הסוחרים יונאס אגר ומ. בוהם יושבי ראש של הקהילה היהודית. באותה תקופה יוסף קירשנר מווילובייס היה שוחט וחזן (בשנת 1828 עבר ממיקולוב לגליביצה). השופט השני היה משה קסלר.[32]

בשנת 1833 נפתח בגליביצה בית ספר יסודי יהודי שני. אדולף ביאל הפך למנהל וארנולד הופמן הפך לעוזר המורה. המורים קיבלו שכר מהעירייה ואושרו על ידי רשויות החינוך הגרמניות הרלוונטיות. 117 ילדים למדו בבית הספר.[33]

בשנת 1836 התגוררו בגליביצה 652 יהודים, מהם 81 בעלי תעודת אזרחות.[34] בשנת 1836 עברו להתגורר בעיר שני רופאים יהודים, סלמון סטרוהיים ויעקב פרייז (שב־1837 עבר לקהילת יהודי פרודניק). בשנת 1841 מוכר הספרים זיגיסמונד לנדסברגר עבר לבית הספר העירוני.[35]

בשנת 1842 סמואל טרופלוביץ ועמנואל פרנקל נבחרו ליושבי הראש של הקהילה היהודית.[36] בשנת 1843 היה לקהילה היהודית בגליביצה בית כנסת, מקווה, בית ספר בן 3 כיתות, בית קברות עם מבנה טהרה ודירה לקברנים. באותה תקופה העלות עבור מושב בבית הכנסת הייתה 5–10 טאלרים. השימוש במקווה לנשים עלה 12 גרושים מכסף. הקהילה שילמה עבור דירות רשמיות של הרב, הגבאי והחזן.

בשנים 1844–1848 לא היה לקהילת יהודי גליביצה רב משלה. במהלך תקופה זו, חלק מהתפקידים הדתיים בעיר נערכו על ידי רבנים מקהילת יהודי ביטום, פיסקוביץ', ריבניק, מיקולוב, מקהילת יהודי צילץ ואורי. מצד שני, בגליביצה התקיים דיון מי מתאים להיות הרב החדש.

בנובמבר 1847 פרסם המלך פרידריך ויליאם הרביעי חוק שהפך את האוכלוסייה היהודית לשווה בזכויות הפוליטיות והאזרחיות לאוכלוסייה הנוצרית. למרות כל ההטבות הממלכתיות הללו, התפרעויות אנטישמיות התרחשו בגליביצה במאי 1848. רקע ההתפרצות היה בשמועה שהאשימה את היהודים במגפת הטיפוס שהשתוללה באותה תקופה בשלזיה עילית. על רקע מגפה זו התקיים דיון על ההקלות שנתנו ליהודים. מאידך, הגורם הישיר לפרעות בעיר היה פרסום מאמר של ד"ר מקס רינג מאמר ב"דר אוברשלשיישה וונדרר-Der Oberschlesische Wanderer" על ההקלות ליהודים. בתגובה התפשטה עלילה פוגענית בעלון שכותרתו "Nur keine Judenemancipation" (מגרמנית, רק לא הקלות ליהודים). לאחר קריאת העלון כתב ד"ר רינג מאמר נוסף, שהיה אמור להופיע בעיתון "גגנוארט-Gegenwart" ב -2 במאי 1848. במקביל, בערב 1 במאי, קבוצה של 21 תושבי גליביצה דרשה מראש העיר להעניש את ד"ר רינג על הסתה. כתוצאה מכך, תושבי העיר התחילו במהומות. חלונות בבתים ובחנויות יהודיות נשברו, ורכוש יהודי נשדד. ד"ר רינג, מחשש ללינץ', עזב את גליביצה בסתר לורוצלב. הפרעות נבלמו למחרת על ידי השומרים האזרחיים והצבא. עם זאת, לגל האירועים, מה שמכונה "אביב האומות" של שנת 1848 היו השפעות מיטיבות גם על הקהילה היהודית של גליביצה. בשנת 1848, סלומון טרופלוביץ' (סוחר יין) הפך לחבר מועצת העיר היהודי הראשון.[37] מאותו היום, היהודים החלו למלא תפקיד חשוב בחיים הכלכליים-חברתיים של גליביצה. כבר בשנת 1848 ייסד רוברט קארו את מפעלי הברזל "הרמינה-Hermina" בעיר.

ביולי 1848 הפך ד"ר הירש הירשפלד לרב החדש של גליביצה. הוא היה הרב הראשון בגליביצה עם השכלה אקדמית. הוא היה מעורב באופן פעיל בפיתוח החינוך היהודי בעיר.[38]

בשנת 1850 אימץ הפרלמנט הפרוסי חוקה חדשה, שאישרה הענקת זכויות אזרח ליהודים.[39] בבאותן שנים הקים היזם היהודי עמנואל פרידלנדר חברת ספנות בגליביצה, שייצאה פחם (בשנת 1872 הוא רכש את זכויות הכרייה הראשונים במחוז ריבניק).[40]

ב־8 באוגוסט 1853, בצו מלכותי, הוקמה רשמית הקהילה היהודית הליברלית בגליביצה. ב־20 באוקטובר 1854 קיבלה קהילת יהודי גליביצה חוק משלה, שהסדיר באופן חוקי כל פרט בתפקודה. לקהילה היה מעמד משפטית וניתן היה להשתמש ברכוש שלה רק לטובת הקהילה. חברי הקהילה חויבו לשלם מיסים לקהילה שגובהם היה תלוי ברכוש ובהכנסה. ועד הקהילה הורכב מעמנואל פרנקל, לובל וולנר, וו. בלומנרייך, ל. האן וג'יי.אס נוטמן.[41]

בשנת 1856 הפך בית הספר היסודי היהודי בגליביצה לבית ספר בעל חמש כיתות. באותה תקופה למדו בבית הספר 313 תלמידים, שחונכו על ידי 7 מורים ומורה אחת.[42] הכנס הראשון של המורים היהודים התקיים ב־21 במרץ 1859 בגליביצה.[43]

בשנים 1859–1861 נבנה בית כנסת חדש. טקס חנוכת בית הכנסת התקיים ב־29 באוגוסט 1861. הוא עמד ליד בית הכנסת העתיק ובאותה תקופה הוא היה אחד מבתי הכנסת הגדולים והיפים ביותר בשלזיה העליונה. במקביל נהרס בית הכנסת העתיק ובמקומו הוקם בית זקנים יהודי מפואר[44].

במחצית השנייה של המאה ה-19 רבים מיהודי גליביצה היו בעלי תפקידים מוערכים ובכירים ברשויות העיר. חלקם פעלו בארגוני תרבות ואיגודים מקצועיים, ואילו אחרים הקימו מפעלים תעשייתיים משלהם. בשנת 1865 ייסד יוזף קלצ'בסקי את חברת ההלוואות של גליביצה. בשנת 1866 הקים היזם היהודי היינריך קרן יחד עם גיסו רוברט קארו מפעל לחוטי תיל בגליביצה, שפעל בשם "היינריך קרן ושות' ". בשנת 1867 הקים ש. הולדשינסקי את מפעל ייצור הצינורות הראשון בשלזיה העליונה בשם "האן והולדשינסקי" בגליביצה. לאחר מספר שנים שינה המפעל את שמו ל "S. Huldschinski u. Söhne" (פעם נוספת עודכן שם המפעל להוטה 1-go Maja). במקביל הקימו עמנואל פרידלנדר ופרידיק גרודמן את לשכת המסחר בגליביצה.

בשנת 1872 הוקם איגוד קהילות בתי הכנסת בשלזיה העליונה (בגרמנית: Oberschlesische Synagogen-Gemeinden) שכלל את הקהילה היהודית בגליביצה. באותה שנה הקים יוזף קלצ'בסקי מפעל נייר בגליביצה, שהתמחה בייצור קרטון. בדצמבר 1881 נהרס המפעל כתוצאה משריפה. עם זאת, הוא נבנה מחדש והייצור חודש.[45] בשנת 1876 הפך בעל המפעל, היינריך קרן, ליו"ר הקהילה היהודית. באותה תקופה נכללו בקהילה היהודית של גליביצה גם היהודים שחיו בכפרים והעיירות הסמוכים לגליביצה.

בשנת 1883 הפך היזם היהודי מגליביצה, אוסקר קארו, יחד עם אחיו ג'ורג', לבעלים של מפעלי הזכוכית ג'וליה. בשנת 1887 התמזגו מפעל הפלדה "הרמינה", עם חברת "היינריך קרן ושות' " (המפעל לייצור חוטי תיל) ועם מפעל הפלדה "ביילדון" (בקטוביץ). המיזוג הביא ליצירת התשלובת Oberschlesische Eisenindustrie AG für. מאוחר יותר נוסף לתשלובת מפעל הברזל "שלזיה" בריבניק.[46] בשנת 1882 אספו חברי הקהילה היהודית בגליביצה 3,780 מארקים גרמנים שהוקצו כדי לסייע לפליטים שנמלטו מהפוגרומים ברוסיה. באותה שנה לקה הרב ד"ר הירש הירשפלד בשבץ מוחי והוא נאלץ להחליט לפרוש ב -1 באפריל 1884. ב־1 ביולי 1884 הפך ד"ר וילהלם מינץ (נולד ב -4 בפברואר 1856 בטרנוב) לרב החדש של הקהילה.

באוקטובר 1884 הוקם בגליביצה בית ההארחה של הבונים החופשיים "די הומניטאס", השייך לארגון "בני ברית". היו"ר הראשון של הארגון היה איזידור בדריאן.

בשנת 1885 היו בגליביצה: האגודה לטיפול בחולים (בגרמנית: Kranken Pflegeverein), אגודת הלוויות (בגרמנית: Beerdigungsverein), האגודה לתמיכה ביתומים ושיפור מלאכת יד (בגרמנית: Wohltätigkeitsverein) והנשים הקימו את האגודה לתמיכה בכלות ויולדות עניות (בגרמנית, Frauenverein zur Unterstützung armer Bräute und Wöchnerinnen). בשנת 1887, מסמכים מגליביצה מזכירים את נוכחותו של שופט יהודי, ד"ר מוריץ ברווין ועורך הדין אוגן לוסטיג שהתגוררו בעיר.

ב־23 באוקטובר 1888, במלון "שויירס" בגליביצה, התקיים קונגרס של צירים מאיגוד קהילות בתי הכנסת בשלזיה העליונה. לאחר דיון סוער הפך האיחוד, לאיחוד קהילות בתי הכנסת של מחוז אופולה. משימותיה העיקריות כללו את המאבק באנטישמיות, דגש על חינוך יהודי שלזיה ובניית בתי יתומים יהודיים. במאי 1889 התמנה ד"ר סיימון ג'יז'יהו פרוינד (1823–1896) מגליביצה ליושב ראש האיחוד.[47]

בשנת 1890 פתח סי גולדשטיין את המסעדה הכשרה הראשונה בגליביצה במלון "פרינץ ון פרויסן". מאוחר יותר שונה שמו של המלון ל"בהנהופשוטל ". ב־7 בינואר 1892 העניקו שלטונות העיר ליהודי הראשון תואר אזרח כבוד של העיר גליביצה. זה היה הרופא והיועץ התברואתי סיימון פרוינד (1823 - אוקטובר 1896, גליביצה). בשנת 1893 הצטרפו לקבוצת המקצועות בקהילה היהודית בעלי המקצעות הבאים: 3 מלונאים, 1 שופט, 1 רופא שיניים.[48]

לצד התפתחות הקהילה היהודית והמעורבות ההולכת וגוברת של יהודי גליביצה בחיים הכלכליים והחברתיים של העיר, התקדמה הרחבתו של מפעל ייצור הצינורות הולדשינסקי. בשנים 1889–1890 נבנו שם תנורי האח הפתוחים הראשונים ובית בד הידראולי. בשנת 1892 בנה הולדשינסקי שכונת מגורים של 55 בתים דו משפחתיים עבור העובדים שעובדים במפעליו. מאוחר יותר הוקמה ליד שכונת המגורים כנסייה, המכונה גם "קפלת הולדשינסקי". בשנת 1894 הפך המפעל לחברה בשם "AG Huldschinsky'sche Hüttenwerke" בעלת הון של 3 מיליון מארק. בשנת 1905 התמזגה החברה עם חברת "Oberschlesische Eisenbahnbedarfs AG" וקיבלה את השם "Abteilung Stahlwerk". באופן זה הון החברה גדל ל־20 מיליון מארק.[49] בנוסף, א. בלומנרייך היה בעל בית החרושת לזכוכית, מוריץ רהנר היה בעל בית חרושת לסבון, ויוסף שינדלר היה בעל מפעל לסיגרים. דנציגר, ​​מינצר, נויפלד ורפפורט הקימו טחנות קיטור. עמנואל פרנקל הקים בנק פרטי ואברהם פרלס הקים משרד להחלפת כספים. משפחה יהודית מכובדת הייתה משפחת טרופלוביץ, בני המשפחה הידועים היו סלומון טרופלוביץ' היה חבר מועצת העיר היהודי הראשון בעיר, לואי טרופלוביץ' בנה את בית הכנסת הגדול בגליביצה וד"ר אוסקר טרופלוביץ המציא את משחת השיניים והקרם "Nivea" הפופולרי.

בשנת 1896, מקום המפגש האהוב ביותר על האינטליגנציה היהודית בגליביצה והמקום בו נערכו מרבית החגיגות הדתיות היה מלון "סנסוסי", שהוקם בשנות השבעים של המאה ה-19 על ידי פ. פרידלנדר. המלון היה מפורסם במטבח הכשר המעולה שלו.[47]

במסמכי הקהילה משנת 1902 נמצאו עוד מקצועות חדשים שביצעו יהודי הקהילה. 2 בעלים של טחנת קיטור, 1 ​​הכימאי, 1 בעלים של מחצבה, 1 המהנדס הבכיר, 1 רוקח ובעל בית מרקחת.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1916 חלה רב הקהילה ד"ר וילהלם מינץ ולא היה מסוגל למלא את כל תפקידיו. בפברואר 1916 העסיקה הקהילה את ד"ר סמואל מוזס אוכס (1886, זבורוב - 1942, לונדון) כסגנו של הרב. לאחר מות מינץ, בינואר 1917, הרב ד"ר סמואל מוזס אוכס, החליף אותו כרב של קהילת יהודי גליביצה. הרב אוכס החל לעזור לאלמנותיהם של החיילים היהודים שנפלו בזמן ששירתו בצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). כמו כן, הוא בקר חיילים יהודים פצועים ששהו בבתי חולים שדה באזור גליביצה.[50]

בשנת 1917 העניקו שלטונות העיר לנוטריון יוגן לוסטיג (נולד ב־8 באוקטובר 1856 בגליביצה) תואר אזרח כבוד של העיר. אזרחי כבוד נוספים בעיר היו: עורך הדין ארתור קוכמן (1864–1943), הרופא סיימון פרוינד (1823–1896) והיועץ לראש העיר יוזף קלצ'בסקי (1839–1922).

ב־28 ביוני 1917 כ־10,000 עובדים נואשים ורעבים ממפעלי גליביצה יצאו לרחובות להפגנות גדולות ושביתה. במהלך ההתרחשיות התקיימו אירועי ונדליזם המכונים "אירועי גליביצה", במהלכם שדדו והרסו חנויות מרכזיות בעיר. החנויות היהודיות של וולטר באראש, המבורגר ונוימן נפלו קורבן לונדליזם.[51]

בתום מלחמת העולם הראשונה וכינונה מחדש של הרפובליקה הפולנית השנייה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, בקונגרס וינה בשנת 1815, גרמה לעלייה הרגש הפרו-פולני בקרב האוכלוסייה השלזית. דבר, שגרם לעימותים בין הקהילה הגרמנית לאלה שצידדו בפולין שהובילו להתפרצות של שלוש התקוממיות נוספות בשלזית. רוב היהודים תמכו מאוד בצד הפרו-גרמני. באותה תקופה, יהודים גרמנים שלזיים רבים החליטו להגר למערב, לרוב למרכזים עירוניים גדולים בגרמניה. תהליך זה השפיע גם על גליביצה.

ב־20 במרץ 1921, התקיים משאל עם בשלזיה עילית. רב קהילת יהודי גליביצה, סמואל אוכס, היה מעורב מאוד בפעילות נגד חלוקת שלזיה עילית. הוא קרא לאוכלוסייה היהודית להצביע לטובת השארותה של שלזיה חלק מגרמניה.[52] במהלך ההצבעה, רוב הקהילה היהודית הצביעה בעד הישארות שלזיה עילית בגרמניה. בגליביצה תוצאות משאל העם היו: 32,029 (78.7%) קולות בעד שהעיר תישאר בגרמניה ו- 8,558 קולות בעד המעבר לפולין (21.0%). כתוצאה מפסיקת בית המשפט, העיר נותרה בגרמניה, אך היה צורך לשנות את התחום הטריטוריאלי של הקהילה היהודית בגליביצה. בהחלטה מיום 21 בפברואר 1923 נוספו לתחום השיפוט של הקהילה היהודים שחיו בנפת סושניצה (בעבר הנפה הייתה שייכת לעיר זאבז'ה).

בשנת 1921 היה לקהילה בית כנסת, מקווה, בית ספר וספריה. באותה שנה, בדצמבר, עבר החזן דניאל הולצפפל מבידגושץ לגליביצה. הוא התמנה לחזן בכיר בקהילה. בנוסף, לקהילה היה מורה לדת, ומשנת 1927, החזן סלומון קלמק, היה גם יושב הראש של בית הכנסת, שוחט וגבאי.[53]

בשנים 1920–1930 לקחו היהודים חלק פעיל ביצירת שירותי מסחר בינוניים בגליביצה. במרכז העיר הקים פול רוזנברג חברה לייצור ומכירה של רהיטים, א. שלזינגר, הקים חברה להובלת רהיטים, מקס וולף, הקים חנות צילום, ומקס לוי-Max Loewy, הקים חנות למוצרי חשמל ותאורה כולל נברשות קריסטלים.[51]

בשנת 1926 נפתח בית זקנים יהודי (בגרמנית: Jüdisches Altersheim in der Synagogengemeinde Gleiwitz), הוא היה ממוקם ליד בית הכנסת.

בשנת 1930 התקיימו בחירות למועצת הקהילה היהודית באולם בית הספר התיכון באברשטראסה (שם הרחוב המעודכן רחוב Strzody ).[54]

ראשית המאה העשרים התאפיינה בעלייה בהגירה השלילית היהודית מגליביצה למערב גרמניה. מסיבה זו נותרו בגליביצה 1,300 יהודים בשנת 1932.

ימי שלטון היטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עליית היטלר לשלטון (30 בינואר 1933), הוכרז חרם אנטי יהודי בגליביצה (כמו בשאר גרמניה) ב -1 באפריל 1933. מול חנויות יהודיות, משרדי עורכי דין יהודים ומול חדרי ההמתנה בקליניקות של רופאים יהודים, היו עמדות של קציני מיליצית האס אה. נוכחותם היוותה גורם מרתיע עבור מרבית הלקוחות המשתמשים בחנויות יהודיות, בשירותי רופאים ועורכי דין. חמושים נאצים צעירים, נערי היטלר-Hitlerjugend, הכו את הרב של גליביצה, ד"ר אוכס. ביום שני, 3 באפריל 1933, הנהגת המפלגה הנאצית ה- NSDAP הפסיקה את החרם האנטי יהודי, בלחץ בינלאומי. בעקבות ביטול החרם, פעולת סימון החנויות היהודיות שהייתה המתוכננת ל־5 באפריל בוטלה, מאידך המיליציות של האס אה-SA המקומיות הודיעו שהפעולה נדחתה למועד מאוחר יותר.

באפריל 1933 החלו נציגי המפלגה הנאצית-NSDAP להגביל את זכויות האוכלוסייה היהודית בגרמניה. בין היתר הודחו מתפקידם רופאים, בנקאים ועורכי דין יהודים, האפשרות לעסוק במקצועם הוגבלה. באותה תקופה אומץ עקרון של המצאות מקסימום שני עורכי דין יהודים בעיר אחת בשלזיה עילית. בגליביצה נותרו ד"ר לוסטיג וד"ר ארנסט קון עם רישיון העיסוק. המשמעות הייתה שמ־14 עורכי דין מגליביצה ממוצא יהודי נשללה האפשרות להתפרנס. חוקים אנטישמים דומים חלו על שופטים ובנקאים יהודים. מאחר שהם מונו, לא ניתן היה לסלקם מתפקידם. לכן, ה- NSDAP שלחה אותם לחופשה או פרישה בלתי מוגבלת. בגליביצה הדבר השפיע על יועץ בית המשפט המחוזי ד"ר בראואר, על ד"ר סידנר ועל ד"ר דנציגר, ​​על יועצי בתי המשפט הארציים ומעריך בית המשפט המחוזי טיכאואר. בקהילה הרפואית, המהלך הראשון של ה- NSDAP היה לשנות את הנהגת האגודה הרפואית של שלזיה עילית, בראשות ד"ר האזה מגליביצה. במקביל, קופות החולים הגרמניות וחברות הביטוח הכללי סיימו חוזים קבועים עם רופאים יהודים. מכאן ואילך הם יכלו לנהל רק פרקטיקה רפואית פרטית.[55]

ב־31 במרץ 1933, הייתה פעולת פיטורין מהעבודה בחנות הכלבו בגליביצה של העובד היהודי פרנץ ברנהיים. ב־12 במאי 1933 הוא פנה למועצת חבר הלאומים בז'נבה (עתירת ברנהיים ), אשר מינתה ועדה מיוחדת שתחקור את העניין. ההחלטה שניתקבלה בחבר הלאומים, העניקה למיעוט היהודי בשלזיה העילית הגנה משפטית עד לסיום הוועידה הפולנית-גרמנית. ב־6 ביוני 1933, נציג ממשלת הרייך בחבר הלאומים, אוגוסט פון קלר, התחייב מטעם גרמניה להחזיר את מעמדם החוקי של יהודי שלזיה עוד לפני 1 באפריל 1933. באופן זה, יהודי גרמניה החיים בערי שלזיה נהנו מחירויות אזרחיות מלאות וזכויות ציבור עד שנת 1937. החלת אותם זכויות על יתר יהודי גרמניה הייתה בלתי אפשרית.[56]

בשנת 1934 הפך ד"ר ארתור קוכמן ליו"ר איגוד הקהילות הדתיות היהודיות שבגליביצה. יחד עם ג. ויסמן וד"ר לוסטיג הם החלו להילחם למען זכויות היהודים. לעיתים קרובות היה עליהם להגן על זכויותיהם של יהודים שפוטרו מעבודתם בגלל מוצאם. הודות לכל המאמצים הללו, יהודי גליביצה עדיין יכלו להשתתף בחיי התרבות הרגילים בעיר.

ב־15 ביולי 1937 פולין וגרמניה פרשו מהוועידה להגנת זכויות המיעוטים הלאומיים בשלזיה העליונה. פרישת גרמניה מהועדה הביאה להרחבת החוקים האנטישמיים של הרייך השלישי לשטח שלזיה הגרמנית. בסוף שנת 1937 הורתה המשטרה החשאית הגרמנית בגליביצה במכתב סודי להשעות את הצגת המחזות היהודים ולאסור על השכרת חדרים ליהודים. בקהילה היהודית היו מודעים לאימת האירועים שבדרך, רב הקהילה מחה כנגד החוקים האנטישמיים ואף איים לנקוט בצעדים משפטיים.[57]

בשנת 1937, הקהילה היהודית בגליביצה החלה לארגן קורסי שפות זרות עבור חבריה שהחליטו להגר מחוץ לגרמניה. היהודים המקומיים החליטו לרוב לנסוע לדרום אפריקה, ברזיל וארגנטינה. באוקטובר 1938 אילצו הנאצים 33 משפחות של יהודיות פולניות לעזוב את גליביצה ולנסוע לפולין.[58]

ליל הבדולח והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגליביצה, במהלך ליל הבדולח (09/10/11/1938), הנאצים שרפו את בית הכנסת והרסו את כל החנויות היהודיות. בהוראתו של מפקד משטרת מחוז התעשייה, ד"ר פאלטן, פוצץ בניין בית הכנסת השרוף. במהלך אירועים אלה היו מקרים רבים של מכות, כולל הכאתו של הרב ד"ר סמואל אוכס. כמו כן נעצרו כ־230 יהודים מגליביצה: גברים בגילאי 18 עד 60. הם הושמו במעצר לפני משפט במועדון השייך לקהילה היהודית במקום. למחרת הם הובלו למחנה הריכוז הנאצי הגרמני בבוכנוולד. לאחר כמה חודשים הם חזרו לבתיהם, כתוצאה מפעולה זו יהודי קהילת גליביצה איבדו את כל האשליות לגבי האפשרות להמשך החיים בגרמניה הנאצית.[59]

במחצית השנייה של נובמבר 1938 מיקדו הנאצים את תשומת ליבם בעניינים כלכליים. על פי הוראתו של הרמן גרינג, פעולת האריזציה כביכול, כלומר שלילת הרכוש מהיהודים, הוביל לסילוקם ממרכז העיר ולשלילת האפשרות להתפרנס. באותה תקופה משטרת גליביצה נשלה את היהודים מרכושם.

בסתיו 1938 נותרו בגליביצה 1,186 יהודים גרמנים ו- 30 אזרחים זרים. רבים מהם החליטו להגר מהעיר באותה תקופה. לאחר שהרב ד"ר אוכס עזב לבריטניה הגדולה, הפך הרב אגון לובנשטיין לרב החדש של הקהילה היהודית בגליביצה, בתאריך 21 באפריל 1939.[60] בסוף שנת 1938 ותחילת שנת 1939, תקנות הרייך אסרו על כניסת יהודים לבתי קולנוע, תיאטראות, פארקים עירוניים ובריכות שחייה. הם גם לא הורשו להשתמש בקרונות השינה ברכבות ונאסר עליהם לקבל מקלטי רדיו. יהודי העיר הופנו רק לעבודות הגרועות ביותר, כמו ניקוי רחובות ובמתקן לטיפול בשפכים.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, במאי 1939, חיו בגליביצה 902 יהודים. באמצע השנה החליט הרב לוונשטיין להגר לצ'ילה. היו גם ניסיונות לא מוצלחים להציל ילדים יהודים מהעיר על ידי כך שהם נשלחו לבריטניה, הולנד ובלגיה. פעילויות אלה נוהלו על ידי הרוקח קונץ. במהלך טקס ראש השנה בספטמבר 1939 הוסמך הרב קסינסקי מחלוטנבורג כרב הקהילה. כעבור חודש, באוקטובר 1939 מונה אדלברט סארצקי לרב הקהילה בגליביצה (27 בדצמבר 1911, שצ'יטנו - 1942, מחנה אושוויץ-בירקנאו).[61]

במאי 1942 החלו הגרמנים לגרש את היהודים מגליביצה למחנה הריכוז הנאצי אושוויץ-בירקנאו. בטרנספורטים שלאחר מכן בתאריכים 16, 20, 28 במאי ו -8, 15, 23, 29 ביוני גורשו 586 יהודים מהעיר. האחרונים גורשו בפברואר 1943. בגליביצה נותרו רק יהודים שחיו בנישואין מעורבים, 40 איש בסך הכל.

במחצית הראשונה של 1944 הוקמו בגליביצה מחנות לעבודה בכפייה. בסך הכל הוקמו ארבעה מחנות בעיר כשלוחות של מחנה אושוויץ-בירקנאו.

בינואר 1945 בגליביצה פונו האסירים מארבע מחנות המשנה של אושוויץ בגליביצה. אסירים שהגיעו לעיר בטורים מאושוויץ הופנו לצריף נטוש ב"צעדת מוות". אנשי האס אס הרגו אסירים חלשים ומותשים שלא הצליחו לעמוד בטור, בכל טור היו כ־500 איש. אסירים שעצרו רק כדי לענות על צורכיהם הפיזיולוגיים או על מנת להתאים את נעליהם המתבלות, נהרגו. כדי לא להפריע לתושבי העיר המקומיים, אנשי האס אס הרגו את קורבנותיהם לא ביריות אלא שהם הכו אותם בראשיהם באמצעות קתות הרובים. לאחר שהגיעו לגליביצה, טורי האסירים עברו ברחובות: ווישינסקייגו, פאוסטנקוב ורשאווי, ורוצלבסקה, דאסשינסקייגו, ריבניקה, יגיוננסקה ופרנצ'יסקנסקה. בגליביצה טורי האסירים הועמסו על קרונות משא פתוחים ששימשו להסעת אסירים מערבה. כ־70 אסירי נרצחו בתחומי העיר גליביצה. בבית העלמין היהודי ברחוב פוניאטובסקי, נקברו 75–80 אסירים שנרצחו בגליביצה ובכפרים הסמוכים לעיר.

תום מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב 1945 הובאו לגליביצה גופות אסירים שנרצחו מכל הסביבה. חלקם נקברו בבית העלמין המרכזי העירוני. לאחר שנת 1948 נחפרו הקברים הארעים והמאולתרים וגופות האסירים נקברו בגליביצה.[62]

25 יהודים מנישואין מעורבים שרדו את המלחמה בגליביצה. אליהם הצטרפו יהודים רבים שהגיעו משטחי ברית המועצות. ב־17 במאי 1945 הוקמה קהילה יהודית בראשות זיגמונט פרייפלד. בקהילה המתחדשת היו בית ספר, מקווה, בית מטבחיים כשר, מטבח ומעונות. בשנת 1945 איזראל לייטנר היה הרב בגליביצה, הוא יצא לחוץ לארץ באביב 1946.[63] בשנת 1946 היו בגליביצה כ -1,000 יהודים[1]. רובם עזבו בהדרגה למדינות המערב וישראל. בשנים 1946–1950 הרב בגליביצה היה קיווה גרוס, שהיגר לישראל. בשנת 1950 היו בגליביצה כ־200 יהודים.

בשנת 1962 נוסד קואופרטיב יצרני יהודי ראשון.[64]

בשנים 1968–1969, כתוצאה מקמפיין אנטי-ציוני, היגרו יהודים רבים מפולין.

המאה 21[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2002, חיו כ־25 יהודים בגליביצה.[65]

בעיר נמצא סניף של הקהילה היהודית בקטוביץ. ראש הסניף מאז 2002 הוא ולודזימיש כץ-Wlodzimierz Kac מקטוביץ, ואת המשרד בעיר מנהלת יולנטה בזדורוביץ-Jolanta Bezdurowicz.

בקהילה חברים כמה עשרות יהודים. משרד הקהילה נמצא ברחוב דולניך ולוב 9 ( Dolnych Walow 9 ) וכן יש בית כנסת מאולתר במקום.

כאמור ב " ליל הבדולח " בשנת 1938 נשרף בית הכנסת הגדול. בשנת 2003 הוצב במקום לוח זיכרון על ידי העירייה וארגונים בינלאומיים שונים.[64]

אוכלוסיית קהילת יהודי גליביצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפלגות האוכלוסייה היהודית בגליביצה בין השנים 1739–2002[65]
שנה האוכלוסייה

הכללית

מספר

היהודים

אחוז היהודי

מהאוכלוסייה הכללית

1739 11
1743 28
1763 51
1787 67
1794 62
1799 97
1800 133
1804 115
1806 133
1811 170
1812 174
1830 463
1851 1,145
1858 10,000 1,880 18.8%
1867 2,009
1880 15,077 1,838 12.2%
1905 61,326 1,960 3.2%
1921 40,698 2,200 2%
1927 102,456 1,912 1.9%
1929 2,020
1930 1,899
1933 110,339 1,803 1.6%
1938 1,250
1939 117,240 902 0.8%
1940 692
1946 95,980 1,000 1%
1950 119,968 200 0.2%
2002 202,604 25 0.01%

ארגונים ומוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הכח"[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאמצע שנות העשרים של המאה העשרים פעלו בגליביצה שתי אגודות ספורט יהודיות "מגן" ו-"הכוח", שאספו סביבם בני נוער יהודים, שהיו פעילים בענפי ספורט שונים (בעיקר התעמלות ואתלטיקה).
  • במסגרת פעילותה של אגודת ספורט "הכח", (התבצעו גם בדיקת מצבם הגופני של חברי האגודה), נערכו תחרויות עם מועדוני ספוט יהודיים נוספים מזאבז'ה, מקהילת יהודי ביטום, מקהילת יהודי חוז'וב, ורוצלב ואפילו מווינה. בגליביצה התחרויות נערכו לרוב על המגרשים בפארק צ'רוברגו-Chrobrego Park. בשנת 1927 חברי הכוח בגליביצה זכו להצלחה רבה במהלך תחרות האתלטיקה בביטום. קבוצת הנשים ניצחה בארבעה ענפים: 100 מטר ריצה, קפיצה לרוחק, זריקת דיסקוס, קפיצה לגובה.
  • ב־28 בינואר 1929 נבחר ועד חדש באספה הכללית של האגודה. היו"ר שנבחר היה ליגנר, הסגן, הרליץ, מזכיר האגודה, לייזר, גזבר, זיסקינד, והמאמן, זילברמן.[66]
  • ב־6 במאי 1932 השתתפה קבוצת ספורטאים יהודים מגליביצה בעצרת גדולה של קבוצות צעירים יהודים משלזיה עילית, שהתארגנה בטאצ'ישוב. בעצרת השתתפו קבוצות מ: גליביצה, סטרצלצה אופולסקי, ביטום, אופולה, קוז'לה, זאברזה ורביבורץ. כ -250 איש השתתפו בה. שיאה של העצרת היה נאומו של הרב של גליביצה, ד"ר אוכס, שדן במצב ההידרדרות של הנוער היהודי בגרמניה. הוא קרא לבני הנוער שלא לוותר על שאיפותיהם ולנסות להתגבר על כל הקשיים. במהלך העצרת כובדה המולדת גרמנית מספר פעמים, ולכבודו הקריאה "תחי!" שלוש פעמים. העצרת הסתיימה בשירת ההמנון הלאומי הגרמני: דויטשלנד, דויטשלנד מעל הכל....[67]

ארגונים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איגוד הנשים לתמיכה בכלות ויולדות עניות בגליביצה.[68]
  • האגודה לטיפול בחולים (בגרמנית: Kranken Pflegeverein) בגליביצה, פעלה החל משנת 1885 בהנהלת, מיכאל שלזינגר, ארון דנציגר, ויונאס קוכמן.[68]
  • האגודת לקיום הלוויות (גרמנית: Beerdigungsverein) פעלה החל משנת 1885 בהנהלת יעקב פלונסקייר. בשנת 1898 ניהל את האגודה אדוארד פרוינד, ובשנת 1902 ניהל את האגודה הרמן גולדשטיין.
  • אגודת הצדקה לתמיכה ביתומים וחינוך מקצועי (בגרמנית: Wohltätigkeitsverein) החלה לפעול בשנת1885 בראשות לואי ליכטנברג, ד. גוטמן ופריץ קוכמן.

חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הספר היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1812 הוקם בית הספר היהודי הפרטי הראשון בגליביצה. בהתחלה המורה היה יצחק סנדר שעבר לעיר מקהילת יהודי ניסה. הוא לימד 48 ילדים תלמוד, קריאה ואיות אנגלית וגרמנית. לזרוס סילבר היה מורה בבית הספר מעט מאוחר יותר. בשנת 1820 כתוצאה מהיעדר תקנות וחוקיות ביחס לחינוך היהודי, רשויות החינוך המחוזיות באופולה קבלו החלטה להעביר את הילדים היהודים לבית ספר עירוני קתולי בגליביצה.

בשנת 1833 נפתח בית ספר יסודי יהודי שני. מנהל בית הספר היה אדולף ביאל (הגיע מקלוצ'בורק-Kluczbork)) ומורה העזר, ארנולד הופמן (הגיע מלובליניץ-Lubliniec). המורים קיבלו שכר מהקהילה היהודית ואושרו לעסוק בהוראה על ידי רשויות החינוך הגרמניות הרלוונטיות. בתחילה למדו בבית הספר 117 ילדים. בשנת 1855 למדו בבית הספר 224 תלמידים, סך כל המורים שלימדו בבית הספר היו 3 מורים.

בשנת 1856 הפך בית הספר היסודי היהודי לבית ספר בן 5 כיתות לימוד. 313 תלמידים למדו בו ולימדו אותם 7 מורים ומורה אחת.[69]

התפלגות התלמידים והמורים בבית הספר היסודי היהודי בגליביצה בין השנים 1812 ועד 1876[70]
שנה מספר

התלמידים

מספר

המורים

1812 48 1
1833 170 2
1855 224 3
1856 313 8
1865 419 11
1867 327 10
1876 313

בשנת 1865 בית הספר הגיע לשיא במספר התלמידים.[71]

בשנת 1870 הפילולוג וילהלם פרוינד (גר') מונה למנהל בית הספר.[72] בשנת 1872 ד"ר מטרסדורף החליף את וילהלם פרוינד. צוות ההוראה כלל את המורים: ד"ר מרקס, וולף, בוברקרקר, קון, ג'ייקובסון והמורות: ברטה וקלרה ברלינר. המורה למוזיקה היה סייפר ואת לימודי הדת לימד הרב ד"ר הירש הירשפלד.

בשנת 1877 החליטה מועצת העיר גליביצה לבטל את החינוך הדתי בעיר. במקום בית הספר היסודי היהודי הוקם בית ספר רב-דתי ובית הספר היהודי לבנות המשיך ללמד רק את שלוש הכיתות הגבוהות בלבד. תהליך שינוי בתי הספר הסתיים בשנת 1882.[73]

אירועי תרבות בקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 1845 הוקמה המקהלה היהודית הראשונה בגליביצה. זו הייתה ככל הנראה המקהלה הראשונה שפעלה בעיר. ווילי פליישר היה המנהל שלה במשך למעלה מ־25 שנה.[74]
  • בשנת 1918 הקים הפסנתרן המצטיין רוסחה קון את בית הספר למוזיקה בגליביצה (ברחוב צוויצ'סטווה 28). כתוצאה מפרוץ המרד בשלזיה והמשבר הכלכלי העמוק באותה שנה, בית הספר החל לפעול רק בשנת 1922. מאוחר יותר שונה שם בית הספר לקונסרבטוריון למוזיקה.[75]
  • ב -12 בנובמבר 1926 הופיעה קבוצת האופרה של קטוביץ בגליביצה, והעלתה אופרה מאת ג'יי הלוי. יום שישי "יהודיה". המופע התקבל מאוד טוב על ידי הקהל בגליביצה.[76]
  • ב־17 במאי 1928 הופיעה בגליביצה הסולנית ג'וסמה סלים שהוזמנה על ידי הקהילה היהודית במקום. ההופעה התקיימה באולם הקונצרטים ברחוב קלסטורנה. ראלף בנצקי והחזן מגנוס דוידזון הופיעו עם סולנים אחרים בגליביצה. בבית הכנסת נערכו קונצרטים רבים, בהם הופיע בין היתר צוות אמני ורוצלב בראשות מנהל תיאטרון ורוצלב, הנס ברון.[77]
  • אירוע תרבותי גדול בחיי גליביצה הייתה ההופעה באוקטובר 1930 של שחקני התיאטרון העברי "הבימה" ממוסקבה, בתיאטרון העירוני בגליביצה. הם העלו את ההצגה "הדיבוק". המופעים שאורגנו על ידי הקהילה היהודית כוללים: "נתן דר וייז", "אוטלו", "נישואי פיגארו", "Die Wildente", "Hoffmanns Erzählungen", "Palästina wie ich es erlebte", "La Traviata", " זיגונרברון ", " סוף השבוע " ו-" Die Jüdin ".
  • בשנים 1931–1938 פעלה בבית הכנסת מקהלת גברים שהופעלה על ידי המורה למוזיקה פליישר והחזן פרייזינגר.[78]
  • בינואר 1935, באולם הקונצרטים ברחוב את קלסטורנה ביצעה הזמרת המפורסמת דלה ליפינסקה. קונצרטים אורגנו גם ב" בתיאטרון וויקטוריה " ברחוב ווילהלם-שטראסה 28 ובאולם של החברה האוונגליסטית ברחוב מוניושקו.
  • פרישת גרמניה מהועדה לזכויות המיעוטים הביאה להרחבת החוקים האנטישמיים של הרייך השלישי לשטח שלזיה הגרמנית. למרות זאת, בשנת 1937 העלתה הקהילה היהודית בגליביצה את המחזות של היהודי ההונגרי פ. מולנר "שפיל אים שלוס" והקומדיה "גרוס ליב". אלה היו הביטויים האחרונים לחיי התרבות הרגילים של יהודי גליביצה. בסוף שנת 1937 הורתה המשטרה החשאית הגרמנית בגליביצה במכתב סודי להשעות את הצגת המחזות היהודים.

מוזיאון גליביצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון של גליביצה נמצא ברחוב דולניץ' וולוב-ul. Dolnych Wałów 8a, 44-100. במוזיאון קיים אוסף יודאיקה גדול הכולל תשמישי קדושה המהמאה ה-17 ועד המאה העשרים. אוסף המוזיאון כולל [79]:

  • פרוכות לארון קודש,
  • מגילות,
  • חנוכיות,
  • פמוטים,
  • ספרי תנ"ך,
  • לבוש לספרי תורה,
  • כתרים של ספרי תורה
  • נרות שבת,
  • אצבעות לספרי תורה,
  • מזוזות,
  • תפילין,
  • קופסאות בשמים,
  • מטבעות "שקל ישראלי" עם כיתוב בעברית מהמאה ה-19,
  • ציורי פורטרט של רבני הקהילה המקומית.

בתי כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית הכניסה המפוארת של בית הכנסת

בית כנסת ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1808–1809 הוקם בית הכנסת הראשון של יהודי גליביצה. הוא הוקם בביתו הפרטי של הסוחר שלזינגר, בסמטת הקהילה ליד כנסיית כל הקדושים[20].

בית כנסת שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1812 הוקם בית כנסת על חלקת אדמה שהקהילה היהודית רכשה מאלמנתו של ראש שרותי המשטרה העירונים. בית הכנסת נחנך ב -4 בספטמבר 1812. בטקס השתתפו, בין היתר: הנסיך פון אנהלט-קות'ן, קציני חיל המצב המקומי, חברי בית העירייה, חברי מועצה מקומיים, הכומר האוונגליסטי אנסורגה, שני כוהני קהילה קתוליים וחברי המשמר הבורגני.[80]

ב־29 באוגוסט 1861 נחנך בית כנסת חדש במקום. במקביל נהרס בית הכנסת העתיק ובמקומו הוקם בית זקנים יהודי מפואר[44]. (מעודכן לשנת 2008 במקום עומד בניין משטרה).

בית הכנסת הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הגדול בגליביצה (ברחוב ul. Dolnych Walow 15) נבנה בין שנים 1859–1861 על פי תכנונם של האדריכל סלומון לובובסקי-Salomon Lubowski ובעל חברת הבנייה לואי טרופלוביץ-Louis Troplowitz חברי קהילת יהדות גליביצה. הוא הוקם ליד בית הכנסת העתיק, שהוקם בשנת 1812. הוא היה אחד מבתי הכנסת הגדולים והמפוארים ביותר בשלזיה העליונה. עלות הקמתה הייתה 25 אלף טאלרים.[81]

בית הכנסת נבנה מלבנים, בתבנית מלבנית בסגנון שמשלב אדריכלות נאו-מורית ואדריכלות רומנסקית. בחזית הבניין היה שער יפה, ולצדו שני מגדלים שבראשם כיפות עם צריחים. על הצריחים היו מגני דוד. על הקירות הצדדים של הבניין היו שתי שורות של חלונות חצי עגולים. הכניסה הראשית לבית הכנסת הייתה מכיכר אינוואלידוב. פנים אולם התפילה הראשי הואר באמצעות נברשות קריסטלים גדולות.

בית הכנסת נחנך ב־29 באוגוסט 1861. בשנת 1911 בוצעו עבודות שיפוץ וחידוש פנים בית הכנסת.

במהלך "ליל הבדולח" (9-10 בנובמבר 1938) הנאצים שרפו את בית הכנסת. ב־10 בנובמבר 1938 בהוראתו של מפקד משטרת מחוז התעשייה, ד"ר פאלטן, פוצץ בניין בית הכנסת השרוף. הכיכר הריקה הפכה לפארק ומגרש משחקים לילדים. בשנת 2002, הכיכר נקנתה על ידי בעלים פרטיים.

בשנת 2003 הונצח מקומו של בית הכנסת על ידי שני לוחות הנצחה שעוצבו על ידי הפסל שמואל פרנקל. הלוח הדקורטיבי העליון נושא את הכיתוב בפולנית ובעברית: "בית כנסת ניצב במקום זה בשנים 1861–1938". על הלוח התחתון נמצא כיתוב בפולנית ובגרמנית שבו נכתב: "שריפת בית הכנסת על ידי הנאצים בליל הבדולח ב 9–10 בנובמבר 1938, הפכה לסמל לדיכוי ולרדיפה של הקהילה היהודית בגליביצה, שבמשך יותר 150 שנה תרמה להיסטוריה של העיר. גירושם של מעל 600 מבני הקהילה היהודית למחנה המוות הנאצי אושוויץ-בירקנאו הסתיים בדצמבר 1943".

בשנת 2008, ביוזמת האגודה לשימור מורשת היהודית בגליביצה "זיכרון", נוקו לוחות הזיכרון.

בתי קברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות הישן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיקום המדויק של בית הקברות הישן

בית העלמין היהודי הישן בגליביצה ברחוב נא פיאסקו-Na Piasku הוקם בשנת 1815. השטח לנקרופוליס נרכש על ידי הקהילה היהודית בגליביצה כבר בשנת 1795. הוא היה ממוקם מחוץ לשטח הבנוי בפאתי רחוב פיאסקו. מוקדם יותר קברו יהודי גליביצה את מתיהם בבתי הקברות של הקהילות היהודיות בווילובייס-Wielowieś ובמיקולוב.

בית העלמין משתרע על שטח של כ־6 דונם, הוא מחולק לשבע חלקות המופרדות על ידי שדרות עצים. קבורים בו כ־1,500 איש. רוב המצבות עשויות אבן חול אפורה. עיטורי המצבה וכתובות אופייניות בגרמנית ובעברית נשמרו. בחלקו המרכזי של בית העלמין, על גבעה קטנה, היו חלקות שנשמרו לבני הקהילה היהודית המכובדים. בחלקת המכובדים נקברו כ־150 נפטרים. קבר משפחת פליישר (1921–1929) בולט בין המצבות. המצבה העתיקה ביותר שנשתמרה בחלקת המכובדים היא קברו של אהרון דנציגר (1765–22.01.1815).[82]

בשנת 1936, חבר באגודת ההלוויות של החברה קדישא, איסמר גוסמן, ערך רשימה של כל המצבות שנשתמרו. על פי הספירה של גוסמן, היו 1,445 מצבות במקום. בבית העלמין של גליביצה נקברו יהודים מגליביצה, מקהילת יהודי ניסה, וילווסי, לובד, מקהילת יהודי ביטום, פילצ'וביץ, סטרצלצה אופולסקי, אוג'אז ולגניצה. שמות המשפחה הנפוצים ביותר היו: קוכמן, שלזינגר, פרוינד, טרופלוביץ, לוסטיג, פרנקל, זילברגליט, שטייניץ, קרבס, פרידלנדר והמבורגר. נראה שבשנת 1844 או 1845 הונהג מספור המצבות. כל האנדרטאות ממוספרות בצבע מיוחד. המספרים נראים על גב המצבות.[83]

ההלוויה האחרונה בבית העלמין הישן התקיימה בפברואר 1937. באותה תקופה נקברה ארנסטין (אסתר) האן (1860 - 23/02/1937), בתו של אליעזר כהן. באוגוסט 1939 הוצא בית הקברות מהקהילה היהודית והועבר לאחר לאגודה היהודית הגרמנית. ביוני 1943, נאלצה האגודה היהודית למכור את האדמה לגסטפו. באופן זה השיגו הגרמנים מצבות יהודיות כאבן וחומרי בנייה.

בתום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 האוכלוסייה המקומית גנבה מצבות יקרות שהיו עשויות מגרניט ושיש לצורכי בנייה. בית העלמין נסגר רשמית לקבורה בשנת 1953.

בבית הקברות כ־700 מצבות. המצבה העתיקה מביניהן שייכת לברל ססיליה (זולקה), בתו של נתן (04/04/1733 - 07/08/1816).[84]

הקבר המרשים ביות הוא קברו של בנדיקס מאייר, תעשיין מגליביצה (26 ביוני 1846 - 26 ביוני 1900), הניצב ברחוב הראשי של בית העלמין. הוא נבנה בצורת קפלה, שנבנתה בסגנון הנאו-קלאסי. המצבה מעוטרת בפינות הגמלון שלה באגרטלים.

בשורה 28 הקברים נמצאים על קיר בית העלמין. הקברים נראים כגומחות עתיקות עם מסגרות בצורת עמודים או עמודים למחצה, שעליהם ישנה מצבה עם שם המשפחה שנפטרה. בשורה זו נקברו: סלומון ופרידריקה טרופלוביץ (נפטר 1869 ו- 1884), ד"ר לואי סילברגליט (נפטר 1870), אברהם והנרייטה זפלר (נפטר 1886) ואחרים.[85]

אזור בית הקברות מוקף בחומה עם שער. בכניסה הראשית יש שרידים של בית הלוויות העתיק. הוא נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה, ובשנות השמונים שימש זמנית כנגריית.

בשנת 1956 נלקח בית הקברות מהקהילה היהודית ואוצר מדינת פולין הפך לבעליו. בנובמבר 1973 ניסו רשויות העיר לחסל את בית העלמין לטובת דרך חדשה שהייתה אמורה לעבור במקום, אך בשנת 1976 ביטלו רשויות המחוז את ההחלטה על חיסולו בטענה כי המקום בעל חשיבות היסטורית ודתית.[86]

בשנת 1988 העניקה הקרן של משפחת ניסנבאום ,[87] לבקשת קהילת יהודי גליביצה, עזרה כספית לשיפוץ בית העלמין. הכסף, יחד עם כספים אחרים שהשיגה הקהילה, שימשו לשיפוץ חלקי של מבני בית העלמין.

ביוזמת האגודה למורשת יהודית בגליביצה בשם "זיכרון" הכין ד"ר אלכסנדר נידז'לסקי (Dr. Aleksander Niedzielski) מאוניברסיטת שלזיה, יחד עם צעירים מקומיים, דגם של בית לוויות כפי שיראה לאחר שיפוץ. הבניין המשוחזר יהיה מקום מושבה האגודה למורשת יהודית בגליביצה "זיכרון".

שטח בית העלמין נשמר מסודר כתוצאה מפעילות בני הנוער מבית הספר התיכון מספר 5 בגליביצה ועבודות שיפוץ המבוצעות בהתנדבות על ידי הארגון הבנלאומי ללא מטרות רווח בשם הביטאט פור היומניטי (Habitat for Humanity).[88]

באפריל 2010, האגודה "זיכרון", בתגובה להתעניינות הציבור בבית העלמין, החליטה לפתוח את בית קברות הסגור לביקורים. בכל יום ראשון השלישי בכל חודש (למעט בימי חג).

בית הקברות החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיקום המדויק של בית הקברות החדש

בית הקברות היהודי החדש ברחוב Poniatowskiego הוקם בשנת 1902 עקב הצפיפות שהייתה הבית הקברות הישן שנמצא ברחוב נא פיאסקו והגידול במספר היהודים בעיר. במקור, שטחו היה 25 דונם.

טקס חנוכת בית העלמין ובית הלוויות נערך ב־15 בנובמבר 1903.[89]

הקבורה הראשונה בבית העלמין החדש הייתה בינואר 1904. זו הייתה הלווייתו של יהודה לוב (נפטר ב -18 בינואר 1904). במהלך מלחמת העולם הראשונה נקברו בבית העלמין שני חיילים יהודים מצבא רוסיה, הם היו מווילנה: ג'פסי שוסטר (נפטר ב־27 ביולי 1918) וסלומון סוורדלין (נפטר ב־15 באוגוסט 1918).[90]

במהלך מלחמת העולם השנייה, הרסו הגרמנים חלק מבית העלמין והסירו מצבות רבות. הם הסבו את מבנה בית ההלוויות למחסן צבאי. בשנת 1940, חלק מבית העלמין הועבר לבית העלמין הסמוך הרב-לאומי (של כל הדתות). כתוצאה מכך, צומצם שטח בית העלמין היהודי לכדי 17 דונם.

עד שנת 1942 נקברו במקום 895 אנשים. מיוני 1942, במהלך כל תקופת מלחמת העולם השנייה, לא נערכו הלוויות בבית העלמין החדש. בפברואר 1946 התחדשה הקבורה במקום. בית הקברות ממשיך לשמש לקבורה יהודית בלבד של נפטרי הקהילה הקטנה שנותרה בעיר. (מעודכן לשנת 2015)

הנקרופוליס מוקף בחומת לבנים עם שני שערי ברזל יצוק. ישנן במקום 10 חלקות בגודל משתנה עם כ־524 מצבות בסך הכל (מעודכן לשנת 2015). המצבה העתיקה ביותר היא לזכר עמנואל צווייג (נפטר 19/05/1904). בחלק המערבי יש חלקות עם קברים משפחתיים רחבי ידיים. שדרה מרכזית רחבה, נטועה עצים גבוהים, עוברת במרכז בית העלמין. בשדרה מרכזית זו נמצאים קברי המשפחות היהודיות הבולטות ביותר בגליביצה. הרב ד"ר וילהלם מינץ (4 בפברואר 1856- 20 בינואר 1917, גליביצה), החזן מרקוס היימן (נפטר ב־31 במאי 1929), דר' קרל המבורגר (נפטר ב־29 באוגוסט 1921) ואחרים.

בסוף שביל הראשי, הוקמה ביולי 1930, אנדרטה לזכרם של 57 החיילים היהודים מגליביצה שנהרגו במהלך מלחמת העולם הראשונה. כמו כן, האנדרטה הוצבה על קבר האחים של היהודים שנרצחו במהלך צעדת המוות בגליביצה בינואר 1945.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הרשויות העירוניות הפעילו לחץ על הקהילה היהודית להסיר את כל הכתובות הגרמניות מהמצבות ומהאנדרטאות. בסוף 1945 קיבלה המועצה הדתית העליונה של יהודי פולין אישור ממשרד הדתות להשאיר את הכתובות הגרמניות בבתי הקברות.[91]

עד תחילת שנות התשעים של המאה העשרים, בית הקברות היה מוזנח ומכוסה בעשביה גבוה, דבר שהקשה על ההתמצאות בשטח בית הקברות. עבודות ניקיון בוצעו על ידי אנדז'יי גלובצ'יק. במאי 2008 ניקה את המתחם המורה להיסטוריה גרגורגז קמינסקי יחד עם תלמידי בית הספר לתקשורת בגליביצה. הנקרופוליס נמצא תחת טיפולו של ארגון הצדקה הפולני Towarzystwo Pomocy im (פו').

באפריל 2010, האגודה "זיכרון", בתגובה להתעניינות הציבור בבית העלמין, החליטה לפתוח את בית קברות הסגור לביקורים. בכל יום ראשון השלישי בכל חודש (למעט בימי חג).

בשנת 2014, לבקשת מוזיאון POLIN להיסטוריה של יהודי פולין, הכינה הקרן לתיעוד בתי קברות יהודיים רשימה של מצבות המכילות נתונים אישיים של הנפטרים ותצלומי מצוות. הפרויקט יושם בזכות התמיכה שהוענקה מהמדינות: איסלנד, ליכטנשטיין ונורווגיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Drabina J., Historia Gliwice, Gliwice 1995.
  • Gleiwitz, The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust, vol. 1, ed. Sh. Spector, G. Wigoder, New York 2001, p. 433.
  • Kubit B., The Jews of Gliwice, Gliwice 2005.
  • Kubit B., Mszyca W., Oscar Troplowitz Innowator, Gliwice 2017.
  • Maniecki J., Wójcik M., On love, life and death. A Tale of the Jews of Gliwice, Gliwice 2016.
  • Maser P., Weiser A., Juden in Oberschlesien, Berlin 1992.
  • Monuments of Jewish culture in the Silesian Voivodeship, Katowice 2007.
  • Jews of Gliwice - conference materials, Museum in Gliwice, November 17-18, 2005, edited by B. Kubit, Gliwice 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Kubit B., The Jews of Gliwice, Gliwice 2005, p. 24.
  2. ^ 1 2 3 4 Nadolski P., History of Jewish settlement in Gliwice - legal situation of Jews in Silesia until World War I, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 47.
  3. ^ Steinert A., Geschichte der Juden in Oppeln, Opeln 1922, p. 23; Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Museum and Humanistic Pismo" 2005, vol. 5, p. 33.
  4. ^ Jaworski W., Jews in the Silesian Province in the Interwar Period, Katowice 1991, p. 4; Gwóźdź K., Jews in the Habsburg period, [in:] Historia Tarnowskich Góry, ed. J. Drabina, Tarnowskie Góry 2000, p. 110.
  5. ^ Maser P., Weiser A., Juden in Oberschlesien, vol. 1, Berlin 1992, p. 26; Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Musealno-Humanistic Pismo" 2005, vol. 5, p. 34.
  6. ^ Heitmann M., Lordick H., Contribution to the history of Jews in Silesia,  [in:] Awake my heart and think, Berlin-Opole 1995, p. 52; Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Museum and Humanistic Pismo" 2005, vol. 5, p. 35.
  7. ^ Nadolski P., The history of Jewish settlement in Gliwice - the legal situation of Jews in Silesia until World War I, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 48.
  8. ^ Kubit B., The Jews of Gliwice, Gliwice 2005, p. 8.
  9. ^ Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 303.
  10. ^ Nadolski P., History of Jewish settlement in Gliwice - legal situation of Jews in Silesia until World War I, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 50.
  11. ^ Nadolski P., Religious and social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the nineteenth and first decades of the twentieth century, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 79.
  12. ^ Nadolski P., The history of Jewish settlement in Gliwice - the legal situation of Jews in Silesia until World War I, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 48, 50–51.
  13. ^ Maser P., Weiser A., Juden in Oberschlesien, vol. 1, Berlin 1992, p. 30; Walerjański D., From the history of the Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Musealno-Humanistic Pismo" 2005, vol. 5, p. 37.
  14. ^ Jaworski W., From the history of the Jews of Bieruń, Bieruń Stary 1989, p. 5; Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Musealno-Humanistic Pismo" 2005, vol. 5, p. 36.
  15. ^ Nadolski P., The history of Jewish settlement in Gliwice - the legal situation of Jews in Silesia until World War I, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 51–52.
  16. ^ Lustig W., Vom den Juden in Gleiwitz, Alte Heimat. Stadt und Landkreis Gleiwitz, Botrop 1961; Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Musealno-Humanistic Pismo" 2005, vol. 5, p. 36
  17. ^ Nadolski P., The history of Jewish settlement in Gliwice - the legal situation of Jews in Silesia until World War I, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 52–53.
  18. ^ 1 2 3 Nadolski P., Religious and social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the nineteenth and first decades of the twentieth century, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 79.
  19. ^ 1 2 Nadolski P., History of Jewish settlement in Gliwice - legal situation of Jews in Silesia until World War I, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 54.
  20. ^ 1 2 Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 303.
  21. ^ Kubit B., Rabbis of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 133.
  22. ^ This year was important for the Silesian Jews, because on March 11, 1812, King Frederick William issued the Edict on Civic Relations (German, Edikt die Burgerlichen Berhaltnisse der Juden ), commonly known as the Emancipation Edict. Information from: Stern S., Der preusische und die Juden, Erste Abteilung Darstellung, Tubingen 1971.
  23. ^ Drabina J., Historia Gliwice, Gliwice 1995, p. 175.
  24. ^ Dudała H., Jewish education in Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 105.
  25. ^ Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Museum and Humanities Pismo" 2005, vol. 5, p. 38.
  26. ^ Nadolski P., Religious life, social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the nineteenth and first decades of the twentieth centuryJews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 80.
  27. ^ Dudała H., Jewish education in Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 106.
  28. ^ Nadolski P., History of Jewish settlement in Gliwice - legal situation of Jews in Silesia until World War I, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 56.
  29. ^ Kubit B., Rabbis of Gliwice, [in:] Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 134–135.
  30. ^ Janczak J., Distribution of denominations in Silesia in the first half of the 19th century, “The Demographic Past of Poland. Materials and Studies ”1967, vol. 1, pp. 20–21.
  31. ^ Nadolski P., Religious life, social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the 19th and first decades of the 20th century, [in:] Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 80–81.
  32. ^ Nadolski P., Religious life, social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the 19th and first decades of the 20th century, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 80.
  33. ^ Dudała H., Jewish education in Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 106.
  34. ^ Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 304.
  35. ^ Nadolski P., History of Jewish settlement in Gliwice - legal situation of Jews in Silesia until World War I, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 57.
  36. ^ Nadolski P., Religious life, social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the 19th and first decades of the 20th century, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 81.
  37. ^ Nadolski P., The history of Jewish settlement in Gliwice - the legal situation of Jews in Silesia until World War I, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 58.
  38. ^ Kubit B., Rabbis of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 136–137.
  39. ^ Walerjański D., From the history of Jews in Upper Silesia until 1812, "Orbis Muzealno-Humanistic" 2005, vol. 5, p. 39.
  40. ^ Małusecki B., Families of Jewish industrialists from Gliwice - their participation in the life and development of the city, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 69.
  41. ^ Nadolski P.,  Religious life, social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the 19th and first decades of the 20th century, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 82.
  42. ^ Dudała H., Jewish education in Gliwice, [in:] Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 106.
  43. ^ Kubit B., Rabbis of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 137.
  44. ^ 1 2 Kubit B., Monuments of Jewish culture in Gliwice, Gliwice 2009.
  45. ^ Małusecki B., Families of Jewish industrialists from Gliwice - their participation in the life and development of the city, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 65–66, 71–72.
  46. ^ Małusecki B., Families of Jewish industrialists from Gliwice - their participation in the life and development of the city, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 64.
  47. ^ 1 2 Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 307.
  48. ^ Nadolski P., Religious and social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the 19th and first decades of the 20th century, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 86.
  49. ^ Małusecki B., Families of Jewish industrialists from Gliwice - their participation in the life and development of the city, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 66–68.
  50. ^ Kubit B., Rabbis of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 139.
  51. ^ 1 2 Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 308.
  52. ^ Kubit B., Rabbis of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 139.
  53. ^ Nadolski P., Religious and social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the 19th and first decades of the 20th century, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 89.
  54. ^ Nadolski P.,  Religious life, social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the 19th and first decades of the 20th century, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 89–90.
  55. ^ Kaczmarek R. The growing anti-Semitism in the press Gliwice 1933 - 1939, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 206-207.
  56. ^ Jodliński L., Petycja Bernheim, The victory of David over Goliath, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 219–253.
  57. ^ Schmidt J., The participation of members of the Jewish community in the cultural life of GliwiceJews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 95–98.
  58. ^ Kubit B., The Jews of Gliwice , Gliwice 2005, p. 20.
  59. ^ Kubit B., The Jews of Gliwice , Gliwice 2005, p. 21.
  60. ^ Kubit B., The Jews of Gliwice , Gliwice 2005, pp. 21, 310.
  61. ^ Kubit B., Rabbis of GliwiceJews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 141.
  62. ^ Kubit B., Death March, Gliwice 2009.
  63. ^ Kubit B., Rabbis of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 141.
  64. ^ 1 2 קהילת יהודי גליביצה באתר מוזיאון העם היהודי, בית התפוצות
  65. ^ 1 2 האוכלוסייה היהודית בגליביצה בין השנים 1739–2002 באתר השטעטל הוירטואלי
  66. ^ Schmidt J., The participation of members of the Jewish community in the cultural life of Gliwice, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 99–100.
  67. ^ Schmidt J.,  The participation of members of the Jewish community in the cultural life of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 101–102.
  68. ^ 1 2 Nadolski P., Religious life, social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the nineteenth and first decades of the twentieth century, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 86.
  69. ^ Dudała H., Jewish education in Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 105–106.
  70. ^ מספר התלמידים והמורים בבית הספר היסודי היהודי בין השנים 1812–1876 באתר השטעטל הוירטואלי
  71. ^ Kubit B., The Jews of Gliwice, Gliwice 2005, p. 13.
  72. ^ Wilhelm Freund was the author of a six-volume Latin and Latin-German dictionary and the founder of the monthly "Zur Judenfrage in Deutschland".
  73. ^ Dudała H., Jewish education in Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 106–107.
  74. ^ Schmidt J., Participation of the members of the Jewish community in the cultural life of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 96.
  75. ^ Schmidt J., Participation of members of the Jewish community in the cultural life of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 96–97.
  76. ^ Schmidt J., The participation of members of the Jewish community in the cultural life of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 97, 99.
  77. ^ Schmidt J., The participation of members of the Jewish community in the cultural life of GliwiceJews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp.
  78. ^ Schmidt J., Participation of members of the Jewish community in the cultural life of Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 94-95.
  79. ^ Muzeum w Gliwicach | Wirtualny Sztetl, sztetl.org.pl
  80. ^ Nadolski P., Religious life, social life, cultural organizations of the Jews of Gliwice in the nineteenth and first decades of the twentieth century, [in:] Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 79.
  81. ^ Chojecka E., Architecture of the synagogue in Gliwice against the background of 19th-century synagogue architecture in Europe and Upper Silesia, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 119.
  82. ^ Walerjański D., Lost trace - the history of Jewish cemeteries in Gliwice, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 150.
  83. ^ Walerjański D., Lost trace - the history of Jewish cemeteries in Gliwice, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 149–150.
  84. ^ Walerjański D., Lost trace - the history of Jewish cemeteries in Gliwice, [in:] Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 152.
  85. ^ Walerjański D., The Lost Trace - the History of Jewish Cemeteries in Gliwice, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, pp. 155–156.
  86. ^ Walerjański D., Lost trace - the history of Jewish cemeteries in Gliwice, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 158.
  87. ^ The Nissenbaum Family Foundation | Muzeum Historii Żydów Polskich POLIN w Warszawie, www.polin.pl
  88. ^ Habitat for Humanity, www.habitat.org
  89. ^ Żmudzińska-Nowak M., The funeral home at the new Jewish cemetery - a Gliwice work by Max Fleischer against the background of his other works in Central Europe, Żydzi Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 168.
  90. ^ Walerjański D., Lost trace - the history of Jewish cemeteries in Gliwice, Jews of Gliwice, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 162.
  91. ^ Walerjański D., Lost trace - the history of Jewish cemeteries in Gliwice, Gliwice Jews, ed. B. Kubit, Gliwice 2006, p. 162.