קהילת יהודי טולוז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת פאלאפראט שבטולוז
Synagogue Palaprat de Toulouse
Synagogue Palaprat - Main entrance.jpg
מידע כללי
סוג בית כנסת
כתובת Rue Jean Palaprat, 2, Toulouse
מיקום טולוז
מדינה צרפתצרפת  צרפת
בעלים קהילת יהודי טולוז
גוף מתחזק עיריית טולוז
זרם ספרדי
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה 1857
מידות
שטח 108 מ"ר
קומות 2
קואורדינטות 43°36′16″N 1°27′09″E / 43.604564°N 1.452423°E / 43.604564; 1.452423
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg


קהילת יהודי טולוז התגוררה בעיר טולוז, (בצרפתית: Toulouse) שבדרום-מערב צרפת. בראשית דרכה, קהילת יהודי טולוז שגשגה כפי ששגשגו הקהילות היהודיות בימי תור הזהב בספרד. כבר בתחילת המאה התשיעית יהודים התגוררו בטולוז.[1] רבי משה הדרשן מנרבון מוזכר בכתבים נוצריים מהמאה ה-11.[2] מאידך הקהילה היהודית בטולוז סבלה מרדיפות והתקפות מצד הכנסייה הנוצרית במהלך המאה ה-14 וה-15. בגזירות הרועים בשנת 1320 והאינקוויזיציה.[1] לאחר המהפכה הצרפתית חזרה הקהילה לעיר ולשגשג. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יהודים רבים מצפון צרפת וממזרח אירופה ברחו לאזור צרפת החופשית שבדרום צרפת והתמקמו בטולוז וסביבותיה. בתום המלחמה רבים מהפליטים היהודים נשארו לגור בעיר ובשנות השישים של המאה העשרים חוותה הקהילה גל הגירה גדול לעיר ממדינות צפון אפריקה[3]. בשנות האלפיים מספר היהודים שחיו בטולוז נשמר יציב בין 15,000 ל־20,000 נפש והיו בה כ־11 בתי כנסת.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים, שהיו מושרשים בדרום צרפת מאז ראשית ימי האימפריה הרומית, היו חלק מהנוף העירוני. בערי המחוזות מידי-פירנה לנגדוק שבדרום צרפת, במאות השתים עשרה עד הארבע-עשרה, ההפרדה בין אזורי המגורים של יהודים והנוצרים הייתה מועטה ביותר. עדויות על סמיכות של בתים בטולוז מגלות כי היהודים חיו בצפיפות באזור משלהם, אך חיו ביניהם גם נוצרים. הדבר היה אופייני גם לערים אחרות באזור. [4] יהודים בערי פרובנס החזיקו באזרחות צרפתית אמיתית, שכללה את החירויות, סממני הכבוד, זכויות היתר והמנהגים שניתנו לנוצרים. [5] הקהילות היהודיות בדרום צרפת הפיקו יותר הטבות והתנסו בפחות התחייבויות של מעמד קורפורטיבי מאשר הקהילות היהודיות בצפון בצרפת המלכותית. [6]

מסמכי הארכיון מתארכים את נוכחותם של יהודים בטולוז כבר משנת 800 לספירה. הקהילה היהודית בעיר הייתה חלק מהחיים היהודיים הפורחים שהיו בימי תור הזהב בספרד של ימי הביניים וחבל לנגדוק. במסמכים נוצריים מהמאה ה-11 מוזכר רבי משה הדרשן (במקור מנרבון) ובנו יהודה.[1]

באותם ימים הרובע היהודי בטולוז היה סביב בית הכנסת. הרובע נמצא במתחם שבין הקצה הדרומי של כיכר Place des Carmes לכיכר Place Rouaix ובין רחובות rue des Filatiers ורחוב rue Saint-Rémésy. בית הקברות היהודי נמצא בסמוך לטירת נרבון ובסוף המאה ה - 13, הוא הועבר לחלקה שנרכשה על ידי יהודי העיר ליד כיכר Montoulieu. בין מוסדות הקהילה העתיקה היה גם בית-חולים, שנהרס באחת המלחמות. עיקר עיסוקם של היהודים אז היה מסחר והלוואות בריבית.[7]

בעוד שיהודי טולוז נהנו מהבנות טובות יחסית עם הרשויות המקומיות, האפיפיור שלח מכתב לרמון השישי, רוזן טולוז ובו דרש שהיהודים לא ישתתפו עוד בחיים הציבוריים. מימי אלפונס מפואטייה (אנ') (12411271) - יורש העצר ואחיו של לואי התשיעי, מלך צרפת, שתפס את טולוז בשנת 1249 ועד גירוש היהודים מצרפת שהורה פיליפ הרביעי, מלך צרפת בשנת 1306. באותה שנה פיליפ הרביעי כדי להעשיר את קופת האוצר שלו תוך שדד רכושם וממונם של היהודים. להעצמת כוחו הדתי נתן למעשיו אופי דתי, כדי לחזק את מעמדו הדתי בשל הלכי הרוח האנטי יהודיים בקרב ההמונים.[8] אז, פורסמו גם צווים לצמצום היחסים בין יהודים ונוצרים, הוחרמו שטרות-חוב אצל יהודים והוטלה גזירת לבוש מיוחד. אך בסך הכול היה זה אך ורק עניין כלכלי. היהודים הורשו לשוב לצרפת רק אחרי מותו,[9] בימי שלטונו של בנו, לואי העשירי, אך גם הפעם חזרתם הייתה בתנאים מגבילים.[10] לדומא, היהודים הואשמו באי שמירת אמונים למלכים הפרנקים. ולכן מדי שנה הועמד יהודי כנציג הקהילה לקבלת סטירת לחי בפומבי. בסוף המאה הוחלפה הסטירה בכופר-נפש, ובחיוב לאספקת שעווה וקטורת לשלטונות הכנסייה. התנכלויות אלה הביאו לכך שמצבם של היהודים הידרדר בהדרגה.

בשנת 1320, תחילת גזירות הרועים (אנ') - במסע הצלב 'צעדת הרועים' לקראת מלחמה במוסלמים שבספרד. הנוצרים, תקפו בעיקר את היהודים ומצורעים. הפרעות נמשכו שנתיים עד שנת 1322, בהם נתפסו ספרי תלמוד והועלו באש וחרבו 120 קהילות יהודיות בצרפת ובספרד. בצעדת הרועים הם טבחו ביהודי סיינטז, ורדון סור גרון, קאור וב-12 ביוני ה' בתמוז - התחולל טבח ביהודי טולוז.

המאה ה-16 עד המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1581 עבר לטולוז פרנסיסקו סאנצ'ס (אנ'), יליד פורטוגל בן לאם יהודייה, למד בבורדו ובמונפלייה. בטולוז הוא עסק ברפואה והפך לדיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת טולוז בשנת 1621. היה ידוע בעיקר בזכות עבודתו הפילוסופית הספקנית: Quod nihil scitur (1580).

במאה ה-17, כאשר קבוצה מאנוסי ספרד ניסתה להתיישב בטולוז, הם נשפטו על ידי בית דין של אינקוויזיציה בשנת 1685.
ברוח האמנציפציה שהעניקו המהפכה הצרפתית ונפוליאון, השתפר מצבם של היהודים בצרפת ובכלל זה גם בטולוז במאה ה-19.

במפקד האוכלוסין בשנת 1807 חיו בטולוז 87 יהודים. בעיקר סוחרים מהעיר אביניון, ממחוז אלזס וגרמניה, או רוכלים. היות שבעיר גרו באופן קבוע רק כ־20 יהודים לא התקיימה קהילה קבועה ויציבה בעיר, לאורך זמן. לכן לא ניתן היה להקים את רבנות העיר. באותן שנים יהודי העיר היו כפופים לרבנות העיר בורדו ומאוחר יותר בשנת 1844 לרבנות העיר פונט-סנט-אספרי.

בשנת 1816 התחילה להתגבש הקהילה היהודית בעיר, הוקם בית הקברות וחודשה הקבורה היהודית בעיר. [11]

בשנת 1852 הרב לאון אורי, במקור מאלזס, היה הרב הראשון, שהתמנה לכהן רשמית כרב של העיר טולוז שבה במשך מאות שנים לא התקיימה קהילה יהודית כלל.[12]

בשנת 1857 נחנך בית הכנסת פאלאפרט בכתובת: Rue Jean Palaprat, 2, Toulouse.

בשנת 1867 יהודה-דוד מוסקה ייסד את הארגון היהודי כל ישראל חברים של טולוז. במטרה לפעול לעידוד מצוינות חינוכית יהודית בפריפריה, תוך חיזוק זהות ומנהיגות מקומית, להיאבק בכל מקום למען שחרורם ושיקומם של היהודים ולהגיש סיוע יעיל לכל הסובלים מתוקף היותם יהודים.

בין השנים 1886 עד 1894 היהודי ליאון כהן, התמנה להיות הפרפקט של מחוז טולוז.

בשנת 1887 חיו בטולוז רק 350 יהודים. גלי הגירה מאלזס-לורן בעקבות מלחמת 1870 כנגד הפרוסים והתבוסה הצרפתית ובתקופת מלחמת העולם השנייה גדל זרם הפליטים לעיר ממזרח אירופה וטורקיה. בין הפליטים היו סטודנטים שקבלו תנאי טובים להתקבל לימודים באוניברסיטת טולוז.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1905 העיר טולוז המשיכה לקבל בברכה סטודנטים יהודים זרים שלא יכלו ללמוד בארצותיהם בגלל הרדיפות האנטי-יהודיות שקבעו מכסות לימודים בשיטות הנומרוס קלאוזוס. באותן שנים גם הגיעו לאוניברסיטה בטולוז צעירים יהודים רבים מרוסיה, מפולין ומארצות הבלקן. לפני מלחמת העולם השנייה גרו בטולוז קרוב למאתיים יהודים.[3] מאידך בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעו לעיר פליטים רבים מאזורי הכיבוש הגרמניים וחלקם השתקעו בה לאחר המלחמה.

בשנת 1906 הוקם ארגון יהודי טולוז. במטרה לתחזק מקומות תפילה וארגון אירועים יהודים כגון חגי ישראל, חתונות, בריתות ובר-מצוות. מטה הארגון היה בבית הכנסת שברחוב פאלאפראט.

בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה סבלה הקהילה היהודית מקשיים כלכליים ואף קיומיים. שנבעו בעיקר מחוסר הנהגה רבנית בין השנים 1923–1937 ובנוסף חוסר בתלמודי תורה לחינוך הילדים, בעיר. התפילות התנהלו על ידי החזן דוד נכון. בשנת 1937 ועד יולי 1938 התמנה הרב גואידו ססיאלטל מליבורנו איטליה לעמוד בראש קהילת יהודי טולוז.

ביולי 1938 התמנה לעמוד בראש הקהילה היהודית בטולוז הרב משה קסורלה (צר') שנולד בביטולה שבמקדוניה, יוגוסלביה. הקהילה היהודית בטולוז הייתה מאוד מפוצלת, בין יהודים צרפתים שהתיישבו במשך זמן רב בעיר, אלזסים, טורקים, לבנונים, מצרים ועולים חדשים ממזרח אירופה, צפון אפריקה וגרמניה. לאחר פלישת גרמניה לצרפת בשנת 1940 יהודי קהילת טולוז קבלו בברכה את לאון בלום שהיה ראש הממשלה היהודי הראשון בצרפת שהגיע לעיר עם זרם הפליטים מצפון צרפת.

מלחמת העולם השנייה והשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי יוני 1940 התרכזו בטולוז פליטים רבים מאזורי הכיבוש הגרמני, העיר נעשתה מרכז יהודי חשוב ותחנת-מעבר לבריחה לספרד. הוקמו בעיר מעונות-ילדים ובתי-ספר חקלאיים ובעיר שכן גם מטה המחתרת היהודית. ברוב ימי המלחמה בית הכנסת פאלאפראט היה פתוח. התקיימו בו תפילות ויתר שירותי הדת. מלבד בימי האקציות שהיו בעיר.

לאחר פלישת הכוחות הגרמנים לאזור החופשי בדרום צרפת, הפשיטות והאקציות בטולוז נעשו דחופות יותר. באוגוסט 1942 התבצע גירוש על 1,525 יהודים שהיו פליטים ממזרח אירופה בעיר. הארכיבישוף של טולוז ז'יל-ז'רו סאלייז' פרסם מחאה נמרצת בכל הכנסיות באזור ונקט בפעילות מחתרתית להסתרת יהודים ובמיוחד ילדים ונוער.

בחודש מרס 1943 רב העיר משה קסורלה נאלץ להסתתר כי הנאצים חפשו אותו על פעילותו בבית הכנסת בעיר. החליף אותו הרב נתן חוסנסקי (צר') שגם הוא היה פעיל במחתרת היהודית צרפתית.

בבית הכנסת ברחוב פאלאפראט היה מרכז ההתנגדות היהודית במחוזות מדי וטולוז ובו גם קם הצבא היהודי, בפגישה של ארבעה ציונים רוויזיוניסטים ממוצא רוסי: אברהם פולונסקי ואשתו אז'ני והמשורר דוד קנוט ואשתו אריאדנה סקריאבינה (הכינויו שלה היה רגינה, היא נהרגה על ידי המיליציה של וישי).[13] ב־22 ביוני 1944 בית הכנסת הוקף על ידי המיליציה הנאצית הצרפתית של וישי ואיימה על המתפללים בהוצאה להורג אם הם לא יגלו את שמות לוחמי ההתנגדות. המצור על בית הכנסת הוסר רק לאחר התערבות משטרת המחוז.

ב־17 ביולי 1944, כמה בכירים מארגון הצבא היהודי OJC (שהפך מאוחר יותר לארגון היהודי הלוחם, אי"ל), נלכדו על ידי הגסטפו. ב-22 ביולי 1944 אריאדנה סקריאבינה אשתו דוד קנוט נרצחה בטולוז בשעה שנלכדה אוחזת נשק.[14]

ב־3 ספטמבר 1944 הרב משה קסורלה בעזרתו של החזן דוד נכון והרב נתן חונסקי, פתחו את בית הכנסת כדי לחגוג ולהתפלל במועדי חגי תשרי ויום כיפור.

חסיד אומות העולם ז'יל-ז'רו סאלייז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסיד אומות העולם ז'יל-ז'רו סאלייז'
לוח הזיכרון לזכר ז'יל-ז'רו סאלייז' ופועלו המוצר בבית הכנסת העתיק פאלאפראט שבטולוז

ז'יל-ז'רו סאלייז'צרפתית: Jules-Géraud Saliège; 1870, מהעיר מוריאק (אנ') הנמצאת כ-120 ק"מ מדרום-מערב לקלרמון-פראן - 1956, טולוז) היה כומר, קרדינל קתולי, ארכיבישוף, איש המחתרת הצרפתית וחסיד אומות העולם מצרפת. הוא היה דמות משמעותית בהתנגדות לנאצים. [15]

בתאריכים 1–2 בספטמבר 1942, החל גירוש יהודי צרפת על ידי הגרמנים והצרפתים הנאצים, [16] למרות מחאותיו ז'יל-ז'רו. תנועת הצופים היהודיים בצרפת שהיו פעילים במחתרת, חיפשו מקומות מסתור ליהודים. הם פעלו באופן מחתרתי בתקופת שואת יהודי צרפת וארגנו את המחתרת ששמה היה "השישית" - la sixième. ממטרות המחתרת לארגן מסתור לילדים יהודים, בין היתר במנזרים. שם הוסתרו הילדים ואף בני נוער ומבוגרים יהודים במסווה של תלמידים, פרחי כמורה או אנשי צוות. ז'יל-ז'רו הפעיל את הנזירות במסדר שלו על מנת שתעזורנה לתנועת הצופים. ז'יל-ז'רו גינה בפומבי את מדיניותו האנטישמית של משטר וישי ואת רדיפות היהודים. רוב הילדים שהוסתרו במנזרים הוברחו ממחנות הריכוז בצרפת, בהם גירס, סטפון (אנ') וריווזאלט לפני גירושם מצרפת למחנות ריכוז והשמדה במזרח. שוטרים צרפתים ואנשי השלטון הנאצי ביצעו מדי פעם חיפושים אחר ילדים יהודים, אך הילדים היהודים שהוסתרו במנזרים לא נתפסו ושרדו את השואה.

סאלייז' נעצר על ידי הגסטאפו ב־9 ביוני 1944 אך לא יגורש לגרמניה בגלל מצבו הבריאותי.

הוקרת ז'יל-ז'רו סאלייז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1969 על פעילותו בטולוז ובדרום צרפת, ז'יל-ז'רו סאלייז' הועלה לדרגת קרדינל על ידי הארכיבישוף פיוס השנים עשר. ב־8 ביולי 1969 הוא הוכר על ידי יד ושם בתור חסיד אומות העולם, כאות הוקרה על מאמציו להציל יהודים בתקופת שואת יהודי צרפת ועל עמדתו העקבית והפומבית נגד הנאצים, שהייתה כרוכה בסיכון עצמי.[17] ב־14 בינואר 2009 נחנך בכניסה לבית הכנסת פאלאפראט לוח זיכרון לזכרו ולזכר פעילותו של ז'יל-ז'רו להצלת יהודי קהילת טולוז ודרום צרפת, על ידי הרב הראשי של יהודי צרפת ז'יל ברנהיים וראשי הארגונים היהודים קריף Crif (המועצה המייצגת של המוסדות היהודיים בצרפת)[18]

מסוף מלחמת העולם השנייה והמאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951, היו חילוקי דעות פנימיים כמו גם סכסוכי אגו בין חברי הקהילה המובילים, שהובילו לפיצול בין היהודים הספרדים, היהודים מטורקיה וממצרים והאשכנזים שהגיעו ברובם מפולין.

באוקטובר 1952 עזב את הקהילה הרב אנדרה שוקרון לאחר שעמד בראשה משנת 1947, כתוצאה מכך הקהילה נאלצה להישאר ללא הנהגה במשך מספר חודשים.

בפברואר 1953 התמנה הרב הרב רנה-שמואל סירא לעמוד בראש הקהילה. הרב שמאל סירא כיהן עד שנת 1955 עבר לפריז והפך לרב הראשי ליהודי צרפת הראשון ממוצא אלג'יראי. לאחר שהרב שמואל עזב את הקהילה שוב נשארה הקהילה במשך שלוש שנים ללא מנהיג רוחני.

בשנת 1958 התמנה לעמוד בראש קהילת יהודי טולוז הרב רוזן ממוצא פולני.

בשנת 1960 חיו בטולוז 3,000 יהודים.

בשנת 1962 בהתגברות גלי ההגירה היהודית לעיר נבנו בעיר עוד שני בתי כנסת בנוסף לבית הכנסת פאלאפראט. בית כנסת ישורון ובית כנסת גרסון (שנבנה על ידי אחד מעשירי הקהילה היהודית בעיר).

בשנת 1965 הנהגת הקהילה התרחבה והתפצלה לפי עדות. בניהולו ובאחריותו של הרב הראשי הרב רוזן היו שלושה שמשי בתי הכנסת, שוחט, שלושה מוהלים, חברת קדישה ושמונה מורים לעברית.

בשנת 1967 התמנה לעמוד בראש קהילת יהודי טולוז הרב ז'ורז' האיק - Georges Haïk ששרת את הקהילה עד 1998 תוך היעדרות של שלוש שנים מהעיר.

בשנת 1969 מנתה האוכלוסייה היהודית בטולוז כ-20,000 נפש, רובם יוצאי צפון-אפריקה.[3] עד סוף שנות השישים היו בטולוז כבר שישה בתי כנסת בהתאם לגודל האוכלוסייה והעדות השונות. [19]

בתאריך 18 בדצמבר 1998 לפני שהרב ז'ורז' האיק עלה לישראל הוא הספיק לחנוך את בית הכנסת הגדול של טולוז שהוקם בכיכר ריקט - Place Riquet ולהעביר אליו את משרדי רבנות העיר. משעה שבית הכנסת הגדול נחנך בית הכנסת העתיק ברחוב פאלאפראט המשיך לפעול אך הפסיק להיות בית הכנסת הראשי של קהילת יהודי טולוז. בנוסף הרב ז'ורז' האיק הסמיך את הרב ז'יל-ישראל זרדון שמשרת את הקהילה בעיר במשך שנות האלפיים.

בשנת 2012 התרחש בעיר פיגוע ירי בבית הספר היהודי "אוצר התורה" (ששינה את שמו לאחר מכן ל"אור התורה". בפיגוע נרצחו 4 בני אדם, 3 מתוכם ילדים, ו-3 ילדים נוספים נפצעו באורח קשה.[20][21]

נכון לשנת 2015, הקהילה היהודית בטולוז מנתה כ-15,000 איש, שהם בקירוב ל־3% מתושבי העיר כולה.[22]

במהלך המאות ה-20 וה- 21 נבנו בעיר עוד כ־10 בתי כנסת בנוסף לבית הכנסת העתיק שברחוב פאלאפראט.[22] בשנים 2011–2017 כיהן כרב הקהילה הרב הרולד אברהם וייל והרב יוסף יצחק מטוסוב כשליח חב"ד בטולוז.[22]

בית הכנסת פאלאפראט[עריכת קוד מקור | עריכה]

החזית החיצונית של בית הכנסת
ארון הקודש

בית הכנסת העתיק בטולוז שנחנך בשנת 1857 ברחוב פאלאפראט מספר 2.

תיאור חזיתות בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא בית כנסת פשוט מאוד מבחוץ, ללא השוואה עם בית הכנסת בעיר בורדו שנבנה בשנת 1877 או אפילו בית הכנסת בעיר באיון משנת 1836. פשטות זו מוסברת בכך שגודל הקהילה היהודית שהתגוררה בטולוז בשנת הקמתו היה קטן מאוד. הוא אינו מרוויח ומבחוץ אין שום סימן מובהק של בית כנסת, למעט הכתובת עם הכיתוב בעברית המוצמדת מעל משקוף דלת הכניסה הראשית:

"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך".

דברים, פרק כח', פסוק ו'

חזית הבניין כוללת את שער כניסה ראשי, שסגור בדרך כלל למעט במהלך מועדי ישראל וטקסים, בנוסף קיימת דלת קטנה בצד המובילה למבואה. שער הכניסה הראשי עשוי מעץ, בעל שתי דלתות הנפתחות במרכז, השער מוקף במעטפת לבנים אדומות ורודות. עמודי המשקוף הזקופים מסתיימים במשקוף עבה, שנוצר מלבנים אופקיות ואנכיות המסודרות בצורת מניפה, ועליהן כרכוב לבנים קטן. במפלס הקומה הראשונה, שלושה פתחים עגולים, עם מסגרת לבנים, המכניסים אור לבית הכנסת ולעזרת הנשים.

מצד רחוב דה לה קולומבט, ישנם חלונות מלבניים המעוגלים בחלקן העלון שמאירים את אולם התפילה הראשי. בצד זה נמצאת דלת המובילה ישירות לאולם התפילה.

הקירות מטויחים וצבועים בלבן, המבליטים את הלבנים האדומות וורודות בממסגרות את השער והחלונות.

תיאור פנים בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם התפילה הוא מלבני בגודל תשעה מטרים הרוחב ושתים עשרה מטרים האורך. ארון הקדוש נמצא על הקיר המזרחי, כך שהמתפללים מכוונים לירושלים בזמן התפילה. אל ארון הקדוש עולים בשלוש מדרגות המובילות לרחבה המוקפת משני צדדיה במעקה עץ. ארון הקודש ממוסגר על ידי שני פילסטרים מלבניים העשויים משיש ורוד פנינה, בסיסם מוגבה עשוי משיש אפור, בחלקם העליון כותרות משיש אפור כמו הבסיסים. המשקוף נושא את הכתובת בעברית הלקוחה מתוך ספר המשלי:

"כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ."

משלי, פרק ד', פסוק ב'

אולם התפילה נבנה בסגנון בתי הכנסת הספרדיים: הבימה מעץ נמצאת באמצע האולם. המתפללים יושבים על כיסאות מול הבימה או על ספסלי עץ הממוקמים בצדדים ומאחור. מול הבימה מונחת מנורת שבעת הקנים גדולה, עשויה מארד ומוארת בנורות.

חלק גדול מהקיר מכוסה בלוחות זיכרון לכבוד המתפללים שהלכו לעולמם. מעל דלת הכניסה בצד ימין נמצא לוח זיכרון גדול יותר המנציח את פעולתו של הקרדינל ז'יל-ז'רו סאלייז'. מימינו, רשימת חברי הקהילה "קורבנות השואה והברבריות הגרמנית".

אל עזרת הנשים ניתן להגיע באמצעות גרם מדרגות עץ מימין לשער הכניסה הראשי. עזרת הנשים בקומה הראשונה נמצאת על הקיר המערבי, עם שלוחות לקירות הצפוניים והדרומיים. עזרת הנשים נתמכת מלמטה על ידי שישה עמודים גליליים, המחוזקים מצידם האחורי האחורי בארבעה עמודים בעלי חתך מרובע.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Jean-Louis Clément: Monseigneur Saliège – Archevêque de Toulouse – 1929-1956; éditeur: Beauchesne; 1 avril 1997; ISBN 2701013097; ISBN 978-2701013091
  • Colette Zytnicki: Les Juifs à Toulouse entre 1945 et 1970 – Une communauté toujours recommencée; éditeur: Presses Universitaires du Mirail Toulouse (PUM); collection: Tempus. Diaspora; 1 mars 1998; ISBN 2858163596; ISBN 978-2858163595
  • Résistance juive-Région de Toulouse
  • Jean Estèbe: Les Juifs à Toulouse et en midi toulousain au temps de Vichy; éditeur : Presses Universitaires du Mirail Toulouse (PUM); collection : Tempus; ISBN 2858162638; ISBN 978-2858162635
  • Armand Amsellem: Histoire de la Communaute Juive de Toulouse; éditeur: Aleas; 24 novembre 2008; ISBN 2843012422; ISBN 978-2843012426
  • Monique-Lise Cohen et Elie Szapiro: Histoire des communautés juives de Toulouse; éditeur: Loubatières; collection: Petit

précis; 1 juillet 2003; ISBN 2862663719; ISBN 978-2862663715

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 הערך טולוז, במדריך לתרבות היהודית בצרפת, בצרפתית
  2. ^ רם בן-שלום, פגיון האמונה פוגע שוב, באתר הארץ, 19 ביולי 2012
  3. ^ 1 2 3 בית התפוצות - קהילה יהודי טולוז
  4. ^ Y. Dossat, ‘Les Juifs à Toulouse: un demisiècle d’histoire communautaire”, 127-128
  5. ^ Noel Coulet, “Les Juifs en Provence au bas moyen-âge: Les limites d’une marginalité”, 203-206
  6. ^ פקטר, המשפט הקנוני בימי-הביניים והיהודים, 25-20. בין הסיבות שהיסטוריונים מונים כהסבר "לסובלנות היחסית ששררה בחברה הדרומית ביחס ליהודים", כפי שויליאם ג'ורדן מסכם זאת, מצויה העובדה, כי "הקהילות היהודיות במידי היו חלק אורגני של הערים השונות בדרום. היהודים התגוררו כאן מאז ימי שלטון רומא, ומעולם לא איבדו את מראית העין של ההגנה שממנה נהנו על פי המשפט הרומאי". William Jordan, French Monarchy and the Jews, 110-111
  7. ^ קהילת יהודי טולוז, באתר מוזיאון העם היהודי, בית התפוצות
  8. ^ סופיה מנשה, "לשאלת גירוש היהודים מאנגליה ומצרפת", ציון נא, (1986) חוברת ג, עמ' 319.
  9. ^ הערך "פיליפ" האנציקלופדיה העברית, כרך 27, עמ' 697, מהדורת 1975.
  10. ^ ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה הארבע עשרה הרת הפורענויות (תל אביב: דביר הוצאה לאור, 1995), עמ' 58.
  11. ^ Shmuel Spector, Geoffrey Wigoder, Yad va-shem, rashut ha-zikaron la-Sho'ah vela-gerurah, Research Associate Institute of Contemporary Jewry Geoffrey Wigoder, The Encyclopedia of Jewish Life Before and During the Holocaust: Seredina-Buda-Z, NYU Press, 2001, ISBN 978-0-8147-9378-7. (באנגלית)
  12. ^ Toulouse - patrimoine juif, histoire juive, synagogues, musées, quartiers et sites juifs, JGuide Europe (בצרפתית)
  13. ^ ענת גואטה, הצבא היהודי בצרפת: קורותיה של מחתרת ציונית לוחמת, עמ' 30, תל אביב: משרד הביטחון, 2001
  14. ^ באתר המדריך לקהילות היהודיות באירופה, (באנגלית)
  15. ^ Monseigneur Jules-Gérard Saliège | www.yadvashem.org, saliege.html (באנגלית)
  16. ^ National Archives W-91 (1007); Ministry of the Interior; Police department: 2 nd office at the regional prefect of Toulouse
  17. ^ פעילותו של סאלייז' להצלת יהודים באתר יד ושם (באנגלית)
  18. ^ הצבת לוח הזכרון לזכר ז'יל ז'רו ופעילות בשואה להצלת יהודי טולוז ודרום צרפת, (בצרפתית)
  19. ^ Colette Zytnicki : The Jews in Toulouse between 1945 and 1970 - A community always starting over
  20. ^ אטילה שומפלבי, נתניהו שר בבית הספר היהודי בטולוז "עם ישראל חי", באתר ynet, 1 בנובמבר 2012
  21. ^ צרפת: 4 נהרגו מירי בבית ספר יהודי, בהם 3 ילדים, באתר וואלה!‏, 19 במרץ 2012
  22. ^ 1 2 3 טולוז: "שגרה של קללות ויריקות", ynet, ‏2015-05-17