קהילת יהודי כאשאן

קהילת יהודי כאשאן היא קהילה יהודית שהתקיימה בעיר כאשאן שבאיראן עד לאמצע המאה ה-20. כאשאן היא עיר עתיקה במרכז איראן הממוקמת בצומת דרכים מסחריות חשובות. בעבר הייתה התחנה הראשונה בדרך השיירות שחצתה את מדבר המלח הגדול דשת-י כוויר (בפרסית: دشت كوير) ואת מדבר לוט (בלועזית: Dasht-e Lut, בפרסית: دشت لوت) וחיברה בין העיר קום לעיר כרמאן. משנת 1938, עוברת דרכה מסילת הרכבת הטרנס-אירנית המחברת בין הים הכספי למפרץ הפרסי.

הקהילה היהודית

לא קיים תיעוד היסטורי המעיד על ראשית ההתיישבות היהודית בעיר, אך התפתחותו של ניב כאשאני יהודי, השונה מניבים שהתפתחו במרכזים יהודיים אחרים באזור, כגון המדאנית יהודית שדוברה בהמדאן ואספהאנית יהודית שדוברה באספהאן, היא הוכחה לקיום רצוף של קהילה יהודית גדולה ומבוססת במקום. קיים דמיון מסוים בין נוסח התפילה הכאשאני לנוסח התפילה של יהודי ספרד, ויש שרואים בכך הוכחה שהקהילה היהודית בכאשאן קלטה במאה ה-15 חלק ממגורשי ספרד. עם עלייתה של השושלת הספווית באיראן בראשית המאה ה-16 השתלט על המדינה הזרם השיעי. כתוצאה מכך, התווסף ממד חדש למעמדם של היהודים שהוגדר עד כה על פי חוקי האסלאם כד'מה (בני חסות) והוא תפיסת הנג'אסת. תפיסה זו, המעוגנת בהלכה השיעית, רואה בכל הלא-מוסלמים טמאים (נג'יס) ומחייבת את כל המאמינים השיעים להימנע מכל מגע גופני ישיר עמם או עם עצמים שנגעו בהם. תפיסה זו הקשתה על חיי היום יום של היהודים והגבילה אותם במקומות מגוריהם ובעיסוקיהם. מצב זה נמשך עד לעלייתו של רזא שאה לשלטון ב–1925. מספרו של באבאי בן לוטף, "כתאב אנוסי", אנו למדים שבאמצע המאה ה-17 חיו בעיר 7,000 יהודים. מספרו של באבאי בן פרהאד, "מאורעות כאשאן", אנו למדים שבעיר כאשאן פעלו באמצע המאה ה-18 שלושה עשר בתי כנסת. על פי פרסומי ארגון כל ישראל חברים, בשנת 1906 חיו בכאשאן 2,000 יהודים ב-130 בתי אב. על פי העיתון Ālam-e Yahud, בשנת 1943 התגוררו בכאשאן 1,380 יהודים. היהודים התרכזו בשבעה אזורים כאשר בכל אזור בית כנסת אחד או שניים. בסך הכול היו בכאשאן לפני שנת 1950 אחד עשר בתי כנסת. בני הקהילה עברו באופן הדרגתי לטהראן בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות טובות יותר. במאה ה-21 לא נשארו בכאשאן יהודים. השרידים היחידים המעידים על קיום קהילה יהודית הם שני בתי כנסת מוזנחים ובית קברות.

כאשאן כמרכז תרבות יהודית

במאות ה-17, ה-18 וה-19 פעלו בכאשאן אנשי רוח יהודים רבים שחיברו יצירות העוסקות בעניינים מתחום הדת היהודית ותרבותה. העבודות נכתבו בכשאנית-יהודית בשילוב מונחים מעברית ומארמית. הידועים ביניהם אישים אלה הם:

• באבאי בן לוטף, הכרוניקאי היהודי הראשון בפרס הידוע לנו. הכרוניקה השירית "כתאב אנוסי" שנכתבה באמצע המאה ה-17 מתארת את הרדיפות והגזרות הדתיות, הגירוש ההמוני, הרצח וגזילת הרכוש של יהודי כאשאן.
• רבי יהודה בן אלעזר – רופא ששימש כרב ודיין בכאשאן בסוף המאה ה-17, ידוע בזכות חיבורו הפילוסופי "חובות יהודה", העוסק בסוגיות החשובות של הפילוסופיה היהודית, אותו חיבר בשנת 1683 באחת התקופות הסוערות בתולדות יהודי פרס. "חובות יהודה" כתוב בפרסית מצוינת, המשתווה ברמתה עם החיבורים בפרסית קלאסית של אותו זמן.
• בנימין בן מישאל, המכונה "אמינא", פעל בראשית המאה ה-18. הוא חיבר שירים קצרים בנושאי קודש וחול, ביניהם תפסיר עקדת יצחק, המבוסס על הפיוט "עת שערי רצון להיפתח" מאת יהודה בן שמואל אבן-עבאס, משורר בן המאה ה-12, תפסיר מגילת אסתר, המבוסס על המקור המקראי ועל מדרשים, תפסיר אזהרות לרבן שמעון בן גמליאל, ופיוט תחנונים ארוך בעברית.
• באבאי בן פרהאד, אף הוא כרוניקאי משורר, נכדו או נינו של באבאי בן לוטף. הוא תיאר ביצירתו "מאורעות כאשאן" את סבלם של יהודי כאשאן בעת שהאפגאנים פלשו לפרס בשנת 1721.
• שמואל בן פיר אחמד ובנו אלישע בן שמואל, המכונה ראגב, חיברו יצירות שירה ופיוט בעברית ובכשאנית יהודית בסוף המאה ה-17.
• בנימין זאב בן אליהו בן משה חיבר בשנת 1850 דרושים, "מדרשים" ו"דרשיות של תורה" בפרסית יהודית, מספר בראשית ועד פרשת ויצא.

מורשת ופולקלור

בשל היסטוריה ארוכה של רדיפות, אפליה מתמשכת מצד השכנים המוסלמים והקפדה נוקשה על חוקי הטומאה השיעיים (ה"נג'ס"), נאלצו יהודי כאשאן לסגל אורח חיים זהיר במיוחד כדי לשרוד. זהירות קיומית זו השתרשה עמוק בפולקלור של יהודי איראן. בקרב קהילות יהודיות בערים אחרות במדינה, דבק ביהודי כאשאן סטריאוטיפ של אנשים חששנים ופחדנים מאוד. בדיחה עממית מוכרת מן הפולקלור היהודי-פרסי מספרת על יהודי מכאשאן שנסע במיוחד לעיר אחרת, רחוקה, רק כדי לעלות שם על גג גבוה ולהתחיל לקלל בקול רם את אויבו שנותר בכאשאן. אמו, ששמעה אותו מקלל, מיהרה להזהיר אותו בבהלה: "הנמך את קולך, הוא עוד עלול לשמוע אותך!". הגם שמדובר בהומור עדתי, חוקרי פולקלור רואים באנקדוטות מסוג זה שיקוף אותנטי של המציאות ההיסטורית הקשה ושל הפחד שבו חיו חברי הקהילה, כאשר כל עימות פומבי או התבלטות עלולים היו להוביל לפגיעה פיזית בהם. על אף תנאי החיים המורכבים והצורך להוריד פרופיל מחוץ לחומות המחלה, הקהילה שמרה בקנאות על גאוותה וזהותה היהודית בתוך הבתים. כחלק מאורח החיים העצמאי בתוך הרובע, עסקו היהודים בין היתר בהכנת יין במרתפי הבתים. היין נועד בראש ובראשונה לצורכי פולחן דתי (כגון קידוש והבדלה) ולצריכה פנימית, אך היו שגם מכרו אותו בחשאי למוסלמים מקומיים, אשר דתם אוסרת עליהם צריכת אלכוהול פומבית. בניגוד לקהילות אחרות באיראן, שבהן אומצו לא פעם שמות בעלי צליל מקומי-מוסלמי כדי להשתלב, ילדי הקהילה בכאשאן קיבלו לרוב שמות פרטיים יהודיים-מקראיים מובהקים לחלוטין. שמירה זו על המסורת השתקפה גם בשמות הפרטיים כגון "אברהם", "יצחק" ו"יעקב", וכן בשמות המשפחה, שהעידו על שורשים וייחוס יהודי עתיק, כאשר שמות כגון כהן קאשי (קאשי – יוצא כאשאן) היו נפוצים מאוד בקרב בני העדה.

הרובע היהודי

הרובע היהודי בכאשאן כונה בפי חברי הקהילה והמקומיים מַחַלֶה (محله), מונח מקובל בפרסית לתיאור שכונה, אשר יוחד ברחבי איראן לציון אזור המגורים הסגור של היהודים. הקהילה היהודית בכאשאן התרכזה ברובע היסטורי ייחודי במרכז העיר, אשר שכן בסמיכות לבאזאר הגדול וההיסטורי של העיר. קרבה זו לבאזאר המרכזי אפשרה ליהודי המקום, שרבים מהם עסקו במסחר, טוויה ובתעשיית המשי, גישה יומיומית נוחה ללב הכלכלי והמסחרי התוסס של כאשאן. מבחינה אדריכלית וחברתית, הבתים הישנים ברובע נבנו לרוב סביב חצר משותפת גדולה. החצר המרכזית שימשה כמוקד החיים של המשפחות המורחבות, והיו בה עצים וברז מים ששירת את דיירי המתחם. בחצרות אלו נהגו לגדל תרנגולות, אשר העסיקו את הילדים ושימשו למשחק, וכן נועדו למאכל לאחר שנלקחו לשוחט המקומי. בנוסף, ברוב הבתים נבנה מרתף עמוק וקריר שנועד לאחסון ירקות ומזון לאורך זמן. תנאי המחיה במבנים מסוג זה, ובפרט במרתפים ששימשו לאחסון, משכו לעיתים נחשים ועקרבים, עובדה שחייבה את התושבים ובעיקר את הילדים שירדו להביא מצרכים למשנה זהירות בשגרת יומם. אחד האזורים והשערים המוכרים ברובע היהודי נקרא דַרְבּ גוֹלָאן (בפרסית: درب گلان). משמעות השם היא "שער הפרחים" (המילה "דרב" משמעותה דלת או שער, ו"גולאן" היא צורת הרבים של פרח). השם "דרב גולאן" לא שימש רק ככינוי עממי או גאוגרפי, אלא היווה כתובת רשמית לכל דבר, אשר הופיעה בתעודות הזהות והרישומים הרשמיים של בני הקהילה היהודית. הסמטאות הצרות בתוך השכונה כונו בפי היהודים והמקומיים קוּצֶ'ה (کوچه). כיום, אזור זה ממוקם בלב העיר העתיקה של כאשאן, באזור רחוב מוּחְתַשַם (خیابان محتشم).

כלכלה

העיר כאשאן היא אחד המרכזים העתיקים והחשובים לייצור קרמיקה ושטיחים באיראן. יהודי כאשאן מילאו תפקיד מרכזי בתעשיית המשי. הם עסקו במסחר, בצביעה, בריקמה ובאריגת שטיחים, בדי קטיפה, ובדי משי. הנשים היהודיות החזיקו במונופול על מיון חוטי המשי, עבודה שהן ביצעו בבתיהן. הגברים עסקו בסחר במשי גולמי מתוצרת מקומית ובטוויית חוטי המשי. אחדים רכשו משי גולמי, פיקחו על ייצור הסחורות ומכרו את התוצר המוגמר מחוץ לכאשאן. יהודי כאשאן היו ידועים כאורגי שטיחים מוכשרים במיוחד. השטיחים שנארגו בסדנאות שלהם שילבו בין עיצובים איראניים מסורתיים, מוטיבים שפותחו בתקופת השושלת הקאג'ארית (1794 – 1925) ומקורות תנ"כיים, תלמודיים ועממיים יהודיים, דוגמת משה מציג את לוחות הברית, עקדת יצחק, הסמלים של שבטי ישראל. מחקר על השטיחים היהודיים שנארגו בכאשאן פורסם על ידי חוקר השטיחים אנטון פלטון בספרו "שטיחים יהודיים".

חינוך

פרט לרבנים ולרופאים, הציבור הכללי לא זכה ללמוד פרסית או ערבית בגלל אכיפה קפדנית של חוקי הטומאה. החינוך היהודי הוגבל ללימוד עברית וכשאנית יהודית בבית הכנסת. בית המדרש המרכזי בעיר נוסד על ידי הרב משה הלוי ממגורשי ספרד, שהתיישב בכאשאן כנראה בסוף המאה ה-15 או ראשית המאה ה-16. בבית מדרש זה התחנכו רבני העיר ותלמידי החכמים. בלב השכונה היהודית ההיסטורית של כאשאן (באזור המוכר כ"דרב-א זנג'יר") פעל בית הספר היהודי המרכזי של הקהילה. בית הספר היהודי הראשון בעיר הוקם בשנת 1910 על ידי נדבן יהודי מקומי בשם יקותיאל, וזאת לאחר שזקני העדה הביעו תחילה התנגדות להקמת מוסד מטעם ארגון כל ישראל חברים (אליאנס). על פי המסורת שעברה בעל פה בקרב יוצאי הקהילה, יקותיאל, שלא זכה להביא ילדים לעולם, בחר להקדיש את הונו לבניית מוסד חינוכי. מטרתו הייתה להשאיר אחריו מורשת שתאפשר לכל ילדי הקהילה ללמוד ולהתחנך, כך שייחשבו לדור ההמשך ולילדיו הרוחניים. עם השנים, היווה בית הספר את מוקד החינוך של הקהילה, ומרבית ילדי היהודים בכאשאן למדו בו. בפי המקומיים הוא כונה אתהאד (בפרסית: اتحاد - איחוד), שם שהיה מזוהה ברחבי איראן עם רשת בתי הספר של "כל ישראל חברים". כיום, בעקבות עזיבת הקהילה והתמורות שעברו על העיר, מוסדות הקהילה והמבנים המקוריים באזור זה אינם קיימים עוד, ובשטח שבו שכן מרכז החיים היהודי עומד כיום מסגד (مسجد درب زنجیر). הבית ספר נחשב לאיכותי וגם ילדים מוסלמים הגיעו ללמוד שם. מאוחר יותר, הוקם על ידי ארגון כל ישראל חברים בית ספר לבנות. ילדות ונערות קיבלו בדרך כלל חינוך ביתי שהתמקד במלאכות הקשורות בתעשיית המשי.

דת

התאסלמות

ספרו של באבאי בן לוטף, "כתאב אנוסי", וספרו של נכדו באבאי בן פרהאד, "מאורעות כאשאן", מתארים שתי תקופות בהן יהודי כאשאן נאלצו להתאסלם בלחץ השלטון. באבאי בן לוטף מספר בספרו כיצד בין השנים 1657 ל־1662, בתקופת שלטונו של השאה עבאס השני (1642 – 1667), יהודי איראן וביניהם 7,000 יהודי כאשאן נאלצו להתאסלם. כל גבר שהתאסלם קיבל טומאן זהב, אישה או ילד קיבלו פחות. לאחר שכל יהודי כאשאן נרשמו כ"מוסלמים חדשים", נסגרו כל בתי הכנסת והיהודים נאלצו לבקר במסגדים ולהקפיד על התנהגות לפי דיני האסלאם והם קיבלו מתנות חג בכסף, במזון ובביגוד. היהודים המומרים התחלקו לשלוש קבוצות: הזקנים, ששמרו על יהדותם בסתר, קבוצה ששמרה על יחסים טובים עם המוסלמים וגם עם היהודים והצעירים שהמצב החדש לא הפריע להם. בשנת 1662, בהתערבותו של מולא מוחסן פאיז כאשאני, מיסטיקן, משורר, פילוסוף ומוחדית' מוסלמי תריסרי שיעי ולאחר תשלום 60 טומאן בעבור חמש השנים שחלפו ועוד 60 טומאן תשלום מראש בעבור חמש השנים שלאחר מכן הותר ליהודים לחזור ליהדות. אירוע התאסלמות שני מובא בספרו של באבאי בן פרהאד "מאורעות כאשאן". לא כל האירועים המובאים בספר זה מדויקים או מגובים על ידי תיעוד היסטורי, אך עם זאת התמונה המצטיירת מהמסופר היא שיהודי כאשאן סבלו מפגיעה קשה ברכוש ובנפש כתוצאה מהמלחמה בין השאה אשרף הותכ לבין השאה תהמאספ השני, בעת כיבוש איראן על ידי האפגנים. מצבם של יהודי כאשאן תחת שלטונה של השושלת ההתוכית היה טוב יותר ממצבם של המוסלמים השיעים. מצבם הורע באופן משמעותי עם כיבוש האזור על ידי כוחותיו של השאה תהמאספ השני בפיקודו של תהמאספ קולי חאן, לימים נאדיר שאה. החיילים שפלשו לאזור בזזו את בתי היהודים ואף רצחו אותם. לאחר ניסיונות רבים לקנות שקט באמצעות תשלום סכומי כסף גבוהים, נשיא הקהילה היהודית, דוד, החליט שהדרך היחידה להציל את חייהם של היהודים היא להתאסלם. תחילה התאסלמו הגברים ורק זמן מה לאחר מכן, הנשים. שבעה חודשים לאחר שכל יהודי כאשאן התאסלמו, הצליחו שליחי הקהילה היהודית לשכנע את תהמאספ קולי חאן לאפשר להם לחזור ליהדות תמורת תשלום כבד.

הצטרפות לדת הבהאית

הדת הבהאית הגיעה לכאשאן בשנת 1844. הקהילה הבהאית בעיר כאשאן ובסביבתה גדלה עם הצטרפותם של עובדי משי ואורגי שטיחים, ביניהם יהודים צעירים. הדת הבהאית לא דרשה ניתוק מוחלט מהמסורת היהודית' לכן חלק מהמומרים שמרו על זהות כפולה בהאית-יהודית והיו גם כאלה שחזרו לדת היהודית. בשנת 1901, רבני כאשאן פנו לרשויות המקומיות בדרישה לאסור קבוצה של צעירים יהודים מומרים על מנת למנוע את הצטרפותם של צעירים נוספים לדת הבהאית. לאחר התערבותו של מוזפר א-דין שאה קאג'אר הצעירים שוחררו לאחר ששילמו קנס. יהודים ראו בהצטרפות לדת הבהאית דרך להשתלב באורך החיים המודרני והיו ששלחו את ילדיהם לבית הספר הבהאי שנפתח בשנת 1909 שם הילדים יכלו ללמוד פרסית וערבית.

סאס דלה קרוש הצטרף לדת הבהאית ונרצח על כך בשנת 1950.

חוקי הטומאה (נג'ס)

בדומה לקהילות יהודיות אחרות ברחבי איראן, חייהם של יהודי כאשאן הושפעו עמוקות מהחלתם של דיני ה"נַגֶ'ס" (نجس) – תפיסת הטומאה באסלאם השיעי, שעל פיה מי שאינו מוסלמי נחשב לטמא. דינים אלו יצרו הפרדה חברתית וכלכלית קשה. בפולקלור ובזיכרונות שעברו בעל פה בקרב יוצאי העיר, נשמרו עדויות רבות לאופן שבו יושמו חוקים אלו בחיי היום-יום, במיוחד בבאזאר הכללי. כך למשל, נאסר על יהודים לגעת בפירות וירקות טריים (דוגמת מלפפונים), שכן האמונה הרווחת הייתה שהרטיבות מעבירה את טומאת היהודי אל המזון. במקרים רבים נאלצו היהודים להסתפק בסחורה פגומה שהושלכה אליהם על ידי הסוחרים המוסלמים, שלעיתים השתמשו בכינוי גנאי "ג'וּהוּד" (جهود). כמו כן, יהודים לא הורשו לשבת ולאכול בתוך בתי אוכל מוסלמיים. עדויות של בני הקהילה מתארות כיצד נאלצו לאכול מחוץ לחנויות, ולאחר מכן הכלים שבהם השתמשו לא רק נשטפו, אלא עברו "ע'וּסְל" (غسل) – טיהור דתי טקסי, בשל המגע עם היהודי.

אנוסים ומבני דת

לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד בתקופות סוערות תחת שלטון השושלות הספווית והקאג'ארית, סבלו יהודי כאשאן מגלי רדיפות שאילצו חלק מהם להמיר את דתם לאסלאם. אנוסים אלו, שכונו "ג'דיד אל-אסלאם" (מוסלמים חדשים), המשיכו במקרים רבים לחיות בקרבת "שער השרשרת" (דרב-א זנג'יר) – הלב הפועם של הרובע היהודי. למרות התאסלמותם, רבים מהם ניהלו חיים כפולים ושמרו על קשר סמוי עם הקהילה, למשל דרך בירור מועדו של צום יום הכיפורים. תופעה זו גררה יחס מחשיד ועוין מצד המוסלמים הוותיקים, אשר לעיתים בא לידי ביטוי אף בביזוי גופותיהם של האנוסים לאחר מותם, בטענה שאינם מוסלמים אמיתיים. התמורות הדתיות בעיר הותירו את חותמן גם על המבנים. באחד המסגדים באזור דרב-א זנג'יר הייתה דלת נעולה קבועה שהמוסלמים אסרו לגעת בה והתייחסו אליה כטאבו. בקרב יהודי המקום רווחה המסורת כי דלת זו הייתה למעשה גומחת ההיכל (ארון הקודש) של בית הכנסת המקורי.

מנהגי קבורה

בקהילת כאשאן השתמרו מנהגים אתנוגרפיים ודתיים ייחודיים, שחלקם ינקו ממקורות עממיים וקבליים. אחד המנהגים שתועדו במסורת הקהילה בעת פטירת אדם, היה מתן מכה קלה בראשו של הנפטר טרם הקבורה. מנהג זה מתקשר לאמונה הרווחת בקרב קהילות המזרח אודות חיבוט הקבר, ונועד, על פי האמונה העממית, "להוציא את עוונותיו" של המת ולכפר על חטאיו טרם עמידתו לדין בעולם האמת (בעולם האמת).