קהילת יהודי מרקש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
חצר בית הכנסת צלאת אל עזאמה במלאח מרקש

הקהילה היהודית במרקש היא קהילה אשר נכון ל-2019 מונה כ-100 תושבים. עד שנות ה-40 של המאה ה-20 מנתה הקהילה כמה אלפי תושבים. ראש הקהילה הוא מר ג'קי (יעקב) קדוש.[1] העיר נוסדה בשנת 1062 בידי יוסף בן תאשפין, מנהיג המראבטון, (תנועה דתית-חברתית-צבאית שביקשה לטהר את חיי הדת של הברברים) ונעשתה לבירתם. מיד כשנוסדה באו יהודים להתיישב בעיר לרגל עסקיהם.[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1136 אסר עלי, בנו של יוסף בן תאשפין, על היהודים להתיישב במרקש אך הזמין רופאים יהודים לשרת בחצרו, ובכך יצר גרעין של עדה יהודית. בשנות החמישים והשישים של המאה ה-12 ערכו שליטי שושלת אל-מוחדון מסעות כיבוש, ותוך כך פגעו בקהילות היהודיות באזור ורבים נהרגו. בראשית המאה ה-13 הייתה במרקש קהילה יהודית לצד קהילה נוצרית. ב-1231 נכבשה מרקש ושוב נהרגו יהודים. בני מרין כבשו את מרקש מידי המומינים (משושלת אל-מוחדון) ב-1269. מגורשים יהודים מקשטיליה, אראגון וקטלוניה בשנת קנ"א (1389) הגיעו גם למרקש, ביניהם היה ר' אפרים אנקווה. ב-1523 כבשו השריפים מבני סעד את מרקש. בימי השריפים עלה מעמדה של מרקש, שנהייתה לראשונה לבירת הארץ במקום פס (1557). היהודים נטלו חלק פעיל במסחר שהחל להתפתח עם ארצות אירופה.[2]

החל מסוף המאה ה-15 הגיעו לעיר מרקש פליטים יהודים ספרדים רבים מספרד ומפורטוגל, אולם יהודי האטלאס הוותיקים עדיין היוו את עיקר הקהילה. רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל עסקו בייצור נשק וסייעו למוסלמים נגד הכובשים הפורטוגלים. סוחרים יהודים יוצאי פורטוגל במרקש סייעו לפורטוגלים בענייני מודיעין. יהודים ניהלו משא ומתן עם שליט מרקש כדי שיקבל חסות פורטוגלית על האזור.[2]

בואם של מגורשי ספרד, שהביאו עמם את המטען התרבותי והמנהגים שלהם (בעיקר המנהגים שכונו "מנהגי קשטילי"א"), גרם למתיחות רבה בינם לבין הקהילה הוותיקה. המגורשים לא השתלבו בקהילה היהודית ונאלצו להקים מוסדות קהילה משלהם, ביניהם בית הכנסת "אל עזאמה" ("המגורשים"). בראשם עמד רבי יצחק דלויה. מסורת מקומית מספרת על הבטחה שהעניק רבי יצחק דלויה לסולטן, שבתמורה להבטחת זכויות המגורשים, יתפלל עבור הגשמים בכל עת של בצורת. המצב השתנה במאה ה-16 כאשר מרקש נעשתה מרכז גדול לאנוסים שביקשו לחזור לחיק היהדות, וקהילת המגורשים צברה כוח גדול יותר, ועם הזמן קיבלו יוצאי ספרד ופורטוגל את השליטה בקהילה לדורי דורות. הם התגוררו בשכונות משלהם עד שכל יהודי המקום, כ-25,000 במספר רוכזו בפקודת השולטן בגטו (מלאח, 1557).[1]

יהודים מילאו תפקידים חשובים בחצר השריפים. השיח' יעקב רותי היה בעל השפעה רבה. היו מתורגמנים, סוכנים, דיפלומטים ומתווכים, כמו בני משפחת פליאג'י, שניהלו בראשית המאה ה-17 את הקשרים עם הולנד, עם ספרד ועם אנגליה מטעם הסולטן. עם שקיעת שושלת הסעדים הסתיים תפקידה של המשפחה ואין זכר לפעילותה במחצית השנייה של המאה ה-17.

מולאי איסמאעיל (1727-1672) העביר את הבירה למקנס. בתחילת המאה ה-18 נחשבה הקהילה במרקש לשנייה בגודלה ובחשיבותה במרוקו. בתחילת המאה ה-19 סבלה הקהילה מפגיעות בשל התמרדויות נגד הסולטאן סלימאן החסיד. ב-1864 ביקר מונטיפיורי בעיר כדי להיפגש עם הסולטן ולשכנעו להיטיב עם יהודי מרוקו. נתלוו אליו נכבדי העדה של מרקש, של קורקוס ושל נהון, אולם הפגישה לא העלתה דבר. באותה התקופה היו בקהילת מרקש כ-10,000 יהודים.

מעמדה של מרקש שב לעלות כבר לקראת סוף המאה ה-19 בעת שנעשתה למרכז מדיני של הברברים התומכים בשלטון הצרפתי. אך במהומה שהשתררה עם הכיבוש הצרפתי (1912) לא שפר חלקה של קהילת מרקש והיהודים סבלו ונפגעו. בקהילה היו אז 15,000 יהודים. בעקבות התעוררות הלאומנות הערבית בשנות ה-30 החלה תעמולה אנטי-יהודית. ב-1931 היו בעיר 21,607 יהודים. ב-1937 ניסה הפאשה של מרקש להטיל הגבלות על היהודים. בשנים 1936-1937 עלה מספר היהודים ל-25,646. במפקד 1947-1946 נמנו 18,311 וב-1951 ירד מספרם ל-16,832. בשנת 1955, ערב העלייה לישראל היו במרקש כ-18,000 יהודים. במפקד 1960 נמנו 10,007 יהודים. ב-1970 נותרו כמה מאות יהודים בלבד. רובם עזבו את המלאח' והתגוררו בעיר עצמה.

פעילות ציונית החלה כבר ב-1901 עם הקמת תא ציוני. ב-1920 הוקמה אגודה ציונית מאורגנת ראשונה. יהודים החלו לעלות לישראל כבר ב-1919 ובעיקר במהלך מלחמת העצמאות. ב-1947 יצאו בספינות מעפילים כמה עשרות יהודים. גל נוסף של עולים היה בשנים 1955-1956 בעקבות התגברות המגמות הלאומניות במרוקו. באותן השנים התקבצו במרקש יהודים רבים מהרי האטלס, שהתגוררו בכפרים ומכרו את רכושם כדי לעלות לישראל, אך נידחו מפאת מדיניות שהייתה נהוגה לגבי עלייה זאת. ב-1961-1962, היה גל עלייה נוסף לאחר שהוסר האיסור על העלייה. לאחר מלחמת ששת הימים יצאו יהודים רבים נוספים ובמרקש נותרה קהילה קטנה בלבד.[2]

ההשכלה העברית במרקש[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כי"ח – נוסד בשנת 1860 ארגון כל ישראל חברים. ארגון זה בא במטרה לייצג את היהודים בתפוצות. הארגון פעל בתחומי הלימוד ודרך תנועות נוער. מטרותיו היו הגנה על היהודים, לימוד היהודים בבתי הספר והכשרתם לעתיד.

מצבה החברתי-פוליטי של יהדות מרוקו היה ייחודי ומלא בסתירות. מצד אחד היו בתי ספר מודרניים ששפתם הייתה צרפתית; בית הספר "אליאנס" שאותו הקים ארגון כי"ח במאה ה 19, ומצד שני מעמדן של הקהילות היהודיות היה מופלה לרעה על פי המסורת האסלאמית. כמו כן יהודי מרוקו היו נתונים לחסדי המלך. לאור כיבוש השלטון הצרפתי מצבם של היהודים החמיר, מה שגרם לכך שהחינוך הצרפתי במרוקו השתלט על המסורת היהודית.

במלאח' היו כמה בתי כנסת ובהם פעלו תלמודי תורה במתכונת של צלא (חדר). בנוסף פעלו תלמודי תורה של רשת החינוך "אוצר התורה" ורשת "אהלי יוסף יצחק" שהייתה נתמכת על ידי חסידי לובביץ'. בית ספר רגיל נפתח ב-1901 וכן נפתח בית ספר חקלאי מקצועי.[2]

  • אליאנס – בית הספר אליאנס היה בית ספר שבו למדו היהודים מקצועות שונים; בעיקר צרפתית אנגלית ועברית, אך היו גם לימודים לבעלי מלאכה על מנת להכשיר את היהודים לעבודה פיזית. ככל שבית הספר הלך והתרחב תנועתו הפכה לנשלטת יותר על ידי הצרפתים. יש לציין כי המגזר היהודי שהתחנך בבית הספר אליאנס שמרו על הזיקה לדתם ולמוצאם. רוב רובם של היהודים שלמדו בבית הספר היו יוצאי שכונת המלאח – אזור די מסוגר שהיהודים שכנו בו.
  • הג'ורנל – עיתון מקומי. בעיתון זה היו דיווחים על כניסת הגרמנים במהלך המלחמה ועל המתרחש בעולם בכלל.
  • למונד – היה עיתון עולמי ובו היה מסופר על כל המתרחש בעולם.
  • אנדלוסית – במרוקאית "עליאן" זוהי קבוצה שצמחה מתוך הקהילה היהודית, ושרה שירים ופיוטים בשפה המרוקאית. את שיריה שרו במנגינה מסורתית דתית וזמריה היו תלמידי חכמים ומשכילים, מוזיקה זו נשמעה בבתיהם של היהודים.[3]

תנאי החיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקש היא עיר ערבית מדהימה ביופייה, בה חיו יהודים ומוסלמים תחת כיבוש הצרפתים, כאשר המלך מוחמד החמישי היה בשלטון. היהודים חיו באזור המלאח, ובשמו השני - גטו. זהו אזור בו שכנו יהודים בלבד.

המלאח הורכב מקבוצות קטנות – מלאחים קטנים שהתרחבו לאזור אחד גדול של יהודים. תנאי החיים במלאח היו מגוונים: הרחובות היו צרים וארוכים, וההליכה בהם הייתה קשה בגלל צרותם והיותם עשויים אדמת כורכר. הבתים היו סבירים בתנאים יחסית נמוכים. יש לציין כי גם בקרב היהודים היו קיימים הבדלי מעמדות. בני המעמד הגבוה חיו בתנאים טובים יותר ועסקו במקצועות חשובים בעלי הכנסה גבוהה; הם היו סוחרים גדולים ועסקו במקצועות מכובדים כגון רפואת שיניים. היו להם ברזים בבתים, והם לא נאלצו להביא מים מן הבארות. ואילו היהודים מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך שעסקו במכירת תבלינים, נעליים ומקצועות פשוטים חיו ברמה נמוכה מאוד. הם נאלצו להביא מים מן הבארות. המים הובאו דרך בארות משותפות של כמה בתים, והם לא תמיד היו נקיים, מפאת הסביבה הלא היגיינית. המלאח היה אזור מושבי קטן עם בעיות של עוני, היגיינה ומחלות. הבאת המים מבארות הגדילה את הסיכון להתפתחות מחלות, כיוון שהמים עומדים.[3]

היבט היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר מרקש היה מלך בשם מוחמד החמישי, אשר היה ידוע כמלך ששמר על היהודים. בשנת 1941 הגרמנים שלטו באירופה ובאותה העת החלו השמועות שיש אנטישמיות נגד היהודים שם. מאוחר יותר הגיעה השמועה שהגרמנים מתכננים לפלוש למדינות צפון אפריקה, כאשר הם כבר נכנסו לתוניס ובנו בה תנורי ההשמדה. במרקש הפחד היה נראה על פניהם של היהודים מהחשש כי תוכניתם של הגרמנים להגיע למרוקו תמומש. הצרפתים החלו בעזיבת העיר לכיוון צרפת.[4]

יחסי יהודים-מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסם של היהודים היה אוהד כלפי המלך מוחמד החמישי. עם זאת, היחסים בין היהודים למוסלמים שהיו טובים בתחילה, השתנו כאשר נודע כי הגרמנים מגיעים לתוניס והערבים החלו להתנכל ליהודים. כל בתי היהודים במרקש סומנו בצלב והיהודים חשו בפחד וחיפשו מקום מקלט. הם חפרו תעלות מתחת לאדמה על מנת שכשיגיעו הגרמנים יהיה להם מקום מקלט; בין היתר הם היו חופרים תעלות בדרך לבית הספר. במלאח לא התגוררו ערבים ובימי שישי הוצב במקום שומר (אל קעיד) מטעם המלך. היהודים סגרו את דלתותיהם על מנת שלא ייכנסו לבתיהם ערבים ויהרסו להם את השבת. היהודים הפכו למקור לזעם ולשעיר לעזאזל, והחלו פרעות והריגת יהודים.[4]

בתי הכנסת והקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין בתי הכנסת הרבים באזור המלאח ובמרקש היה בית כנסת אחד בתוך המלאח הידוע ביותר בשם "סלט לעז'מה", פירושו: בית הבחורים מגורשי ספרד. בית כנסת זה שימש ללימודי תורה ודרשות ושיעורים מפיהם של תלמידים חכמים ורבנים ידועים. כאשר הייתה הודעה חשובה לכל שוכני המלאח כולם היו מתקבצים בבית הכנסת זה על מנת לשמוע הודעות חשובות אלו. הקהילה הייתה מאוד מאוחדת, ובין לימודי בית הכנסת היו גם לימודי שירה ופיוטים, והיו מכינים את בני בר המצווה ללימוד הדרשה שלהם.

בית הכנסת בית הבחורים מגרושי ספרד

בזמן המהומות שהתרחשו עם הודעת כוונתם של הגרמנים להגיע למרוקו, היו סוגרים את דלתות המלאח בשבתות עם שומר מטעם המלך וכך השקט היה נשמר בזמן התפילה.[4]

השלטונות הקימו מחוץ לחומות המלאח שיכונים עממיים ליהודים. ב-1947 הוחלט שנציג אחד מהקהילה יהיה חבר במחלקה המרוקנית של מועצת הממשל הצרפתי של מרוקו. השינוי באופן התארגנות הקהילה ובהנהגתה בא בעקבות הפרדת הדת מהמדינה בצרפת. לאחר הכיבוש הצרפתי של מרוקו החל לכהן ועד נבחר לקהילה ובראשו נשיא לתפקידים חילוניים; לצידו כיהנו רב ראשי ושיח'.[2] אחד מהרבנים הידועים שהיה גם נשיא הקהילה היהודית של מרקש נקרא רבי שיח יצחק אבטן, נולד בסוף המאה שעברה. השיח רב שהיה גם נשיא הקהילה נחשב כשופט ודיין בענייני הדת. אחד מהרחובות במלאח על שמו.

שוק הג'מאלפנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השווקים הרבים שקיימים במרקש ישנו שוק מרכזי ששמו הג'מאלפנה (בעברית: שמחת ההתקהלות). בשוק זה במהלך המאה ה-19 היו סוחרים גם יהודים וגם מוסלמים. זה השוק הגדול והידוע ביותר בעיר מרקש. בין החנויות השונות נמצאות חנויות תבלינים; נעליים מרוקאיות (סירביל- נעליים רקומות)בבוצ'ה. נעלי רחוב ובית, שמלות בית, רחוב הקפטנים, סוחרים שמאלפים חיות כגון נחשים; כלי בית, דברי מזון וכיוצא בזה. שוק זה קיים עד היום ומרהיב ביופיו, ומאות תיירים מדי שנה מבקרים בו.[1]

הפרנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנה זהו התנור המקומי של המלאח. בתנור זה היו אופים את הלחמים של כל יהודי המלאח, במשך כל ימי השבוע. בסופי השבוע כל תושבי המלאח היהודים היו מביאים את חמין השבת לפרנה על מנת שיהיה אפוי וחם לשבת. כל יהודי שהביא את הסיר שלו סימן את הסיר שלו לפי סימניו האישיים, ובכך לא היה בלבול לגבי איזה סיר שייך למי. חשוב לציין שבמאה ה-19 לא היו בבתים פלטות חימום של שבת ולכן למקום זה הייתה חשיבות רבה בקרב היהודים שומרי המסורת.[1]

בית הקברות היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות במלאח

בית קברות זה נקרא "בית מועד לכל חי" או "מעארה" ועל שמו שם רחוב הכניסה לבית העלמין. זהו בית הקברות העתיק של יהדות מרקש ובו קבורים כל צדיקי הדור לדורותיהם. בין הרבנים חכמי הדור שקבורים שם נמנים רבי פנחס הכהן, ורבי חנניה הכהן. יש לציין כי יש פינה המוקצה לכוהנים שנמצאת בכניסה לבית הקברות, שם קבורים הכוהנים המקובלים. בצד שמאל של בית הקברות קבורים כל הילדים שחלו במחלות הטיפוס במאה ה-19. לימים בית קברות זה הפך לאתר תיירות שאליו באים אלפי יהודים מכל רחבי העולם.[1]

העלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – העלייה ממרוקו

בשנת 1947 החלה במרקש התארגנות חשאית לקראת יציאה לארץ ישראל דרך הסוכנות היהודית. מאבקם של היהודים לצאת ממרקש היה מונע מרעיונותיה של תנועת הציונות. עלייתם של יהודי מרוקו עברה לפסים מחתרתיים ורק אלפים בודדים הצליחו לצאת מדי שנה. בשנת 1954 מרוקו קיבלה עצמאות וממשלתה הטילה אסור יציאה מהארץ. לחלק מן היהודים לקחו את הדרכונים מה שהקשה יותר על היציאה ממרוקו.

כיום קהילת יהודי מרקש מונה כ-200 איש, רובם הגדול מפוזר בין השכונות החדשות ברחבי העיר; כמה משפחות בודדות גרות עדיין בקרב המלאח העתיק של מרקש.[4]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 קהילת יהודי מרקש
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 קהילת יהודי מרקש, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 28-02-2019
  3. ^ 3.0 3.1 ד"ר ירון צור, "יהודי מרוקו בתקופה הקולוניאלית", מכון בן צבי, ירושלים תשס"ד
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 מרוקו, ד"ר חיים סעדון, מכון בן צבי, 2003