קהילת יהודי פלויישט

קהילת יהודי פלוישט או פלוישטי (ברומנית: Ploieşti, איות ישן: Ploeşti, אלפבית פונטי בינלאומי: /plo'jeʃtʲ/) עיר הבירה של מחוז פרחובה ברומניה, התקיימה החל מהמחצית השנייה של המאה ה-17. בימי מלחמת העולם השנייה, בסתיו 1940 הופיעו יחידות צבא גרמניות בעיר, עם כניסתם הוחרמו עסקים יהודיים, סוחרים ואנשי ציבור נאסרו ואף הוצאו להורג, בתי כנסת נבזזו ונשרפו, יהודים נלקחו לעבודות כפייה, וחלק אף נשלחו למחנות הריכוז. בתום המלחמה חזרו רוב היהודים, כ-3,000 איש חזרה לפלויישט.

תולדות הקהילה היהודית לפני השואה

תחילתו של היישוב היהודי

התיישבות יהודית בעיר פלויישט החלה מהמחצית השנייה של המאה ה-17. היהודים היו מעטים מאוד במספרם, ואפילו בית קברות יהודי לא היה במקום. את מתיהם הביאו לקבורה בבית העלמין על העיירה הקרובה בוזאו (ברומנית: Buzău) בסוף המאה רכשו שטח לבית עלמין משלהם, במרחק מה מין העיר העתיקה. הם ישבו בסמוך אליו, ומסביב לבית כנסת היחיד שהיה אז במקום.

בהמשך, נחרבו בית הכנסת ובית העלמין (כנראה בשנים 1714–1716) והיהודים העבירו את מושבם לשכונה מרוחקת כ-2 ק"מ מהעיר. בקרבת שכונה זאת התפתחו שוק הבהמות והשוק הכללי, סוחרים רומנים החלו אף הם לפתוח חניות בשכונה חדשה זו, וכך נקשר קשר בין העיר ובין השכונה. יהודים רבים קבעו את מושבם ברחוב המרכזי המקשר בין העיר לבין השוק. עד שנה 1882 רחוב זה כונה בשם "רחוב היהודים".

אוכלוסיית היהודים

אוכלוסיית היהודים בעיר פלויישט כללה ספרדים ואשכנזים. היהודים הספרדים- הגיעו מארצות הבאלקאן, והשתקעו בעיר בשנת 1806, הם קבעו את מגוריהם ברחוב שנקרא "הרחוב הספרדי". הספרדים היו לבושים בלבוש טורקי. לעומתם האשכנזים, היו לבושים בלבוש רומני מקומי. בהמשך הגיע גל מהגרים גדול מארצות מזרח אירופה (רוסיה ופולין) אשר הביאו עמם את הלבוש היהודי המסורתי, בהשפעתם החלו אף יהודים מקומיים ללבוש לבוש זה.

מספר היהודים השתנה במהלך השנים, כאשר המספר הנמוך ביותר של יהודים בעיר היה 280, והמספר הגבוה ביותר היה 3,843.

אוכלוסייה יהודית

שנה	מספר	אחוז היהודים בכלל האוכלוסייה
1831	280
1838	388
1860	301
1894	2,290
1899	2,478	5.5
1910	2,400
1930	3,843
1941	3,596	3.3
1942	2,075
1947	3,000

רדיפות היהודים

לכל אורך הדרך היישוב היהודי ספג רדיפות בלתי פוסקות. הרחקתם לשכונה נפרדת מקורה בשנאתם של הסוחרים הרומנים ליהודים. היהודים פחדו לעבור דרך העיר, משום שהסוחרים היו מיידים בהם אבנים כאשר התקרבו לשוק. בנוסף התרחשו עשרות עלילות דם כנגד היהודים, שבתגובה נאלצו היהודים להימלט להרים מפחד התושבים הנוצרים.

בשנת 1844 הורתה ממשלתו של הנסיך שטירביי לגרש את היהודים מהכפרים בסביבה. בסופו של דבר הגזירה בוטלה הודות להתערבותה של משלחת יהודית, אולם היהודים הוגבלו בהגבלות שונות וביניהם איסור מכירת היי"ש.

חיי הכלכלה

פלויישט הייתה אחד המרכזים החשובים ביותר למסחר ולכלכלה, והיהודים תרמו הרבה לפיתוחה. הם עסקו במסחר ומלאכה, בעיקר בענפי הפחחות והחייטות (כגון הכנת נעליים לאיכרים, או סחר של צמר ועור, אותם ייצאו לבראשוב ולווינה).

באמצע המאה ה-19 התחילו היהודים לעסוק גם בהפקת עיטרן ובעיבודו למאור ולשמנים מינרליים, שאותם ייצאו לאוסטריה ולטורקיה. בנוסף היו כמה יהודים בעלי קרקעות ומטעי עצי פרי, וכמו כן מספר יהודים שעסקו בזיקוק יי"ש, והחזיקו בתי מרזח.

ארגון הקהילה

עד שנת 1840 היו היהודים מאורגנים ב"גילדה היהודית". בשנה ההיא נוסדה "קהילה יהודית" מאורגנת ובראשם - "ראש הקהל", והרב הראשי - חכם באשי. הקהילה שמשה כגוף מתווך בין היהודים והממשלה. היה פיקוח רב על תנועה זאת.

דוגמה לפועלם של הקהילה: יהודי זר מזדמן לעיר, הוא מוסר את תעודת המסע של לקהילה, והם מגישים אותה לעירייה לשם רישום. וכך להפך, כאשר יהודי היה זקוק לתעודת מסע הוא היה פונה לקהילה, והקהילה הייתה פונה לגוף האחראי לכך.

הרב דוד פרידמן, אדמו"ר פלויישט. נרצח בשואה בשנת תש"א.

משפחת הרב דוד פרידמן, אדמו"ר פלויישט. שורה ראשונה מימין, הרב דוד, ולידו ביתו ציפורה פייגא. שורה שנייה, שנייה מימין, אשתו הרבנית בת-שבע

ברשות הקהילה היו גם בתי מרחץ, בית חרושת למצות ומשחטת עופות. בנוסף הקהילה החזיקה מסעדה כשרה לילדי בית הספר במבנה מיוחד שהותאם למטרה זאת. אך מצבם של מוסדות אלה היה קשה מאוד, משום שהקהילה לא הוכרה כגוף משפטי. כל חוזי הקנייה היו על שמם של אנשים פרטיים, ובעלות הקהילה על נכסים אלה כלל לא הייתה בטוחה. בשנת 1928 חוקק "חוק הקהילות", והמצב השתפר.

חיי הדת

החל משנת תר"צ (1930) לערך התפתח בפלויישט המשך של חסידות שפיקוב, שהוכר כחסידות פלויישט, בראשות בנו של האדמו"ר משפיקוב - האדמו"ר מפלויישט, דוד פרידמן. עם הירצחו בשואה בשנת התש"א (1940), נכחדה חסידות קצרת ימים זו.

הקהילה היהודית בזמן השואה

ראשית ימי המלחמה

בימי מלחמת העולם השנייה החל מסתיו 1939 כבר הקדישה גרמניה הנאצית תשומת לב מיוחדת לאזור זה, העשיר בנפט. בדצמבר 1939 ארגנו הגרמנים יחידת מודיעין אזרחית, וב-29 במאי 1940 נחתם הסכם הנפט. בנובמבר 1940 נחתם הסכם כללי בין יון אנטונסקו להיטלר. כתוצאה מכך גברה השפעת הגרמנים באזור, ויחידות צבא גרמניות מוגברות הובאו לשם. באותו הזמן, נתמנה איש התנועה הלגיונרית- קוז'קארו, כמפקד המשטרה המקומית. תנועה זאת, היא תנועה ומפלגה לאומנית קיצונית ואנטישמית, אשר רואה ביהודים כאחראים לכל תחלואי החברה הרומנית. תקופת שלטונה ברומניה הייתה בת 134 ימים, בין 1940 ובין 14 בפברואר 1941. המדינה הלאומית-לגיונרית נוסדה בעקבות ברית בין הגנרל יון אנטונסקו והתנועה הלגיונרית בהנהגת הוריה סימה, ברית שהולידה את ממשלת יון אנטונסקו השנייה, הדיחה את קרול השני, מלך רומניה ותפסה את השלטון ברומניה תחת הנהגה סמלית של מיכאיל הראשון, מלך רומניה. " משמר הברזל" הייתה תנועה אנטישמית מוצהרת ועם הגעת אנשיה לעמדות שלטוניות פעלה לפגוע ביהודים וברכושם. בתקופת שלטונם הם חוקקו מעל 20 חוקים נגד היהודים. בתקופה זו הוקם גוף חדש, המשטרה הלגיונרית, גוף ביצועי, צבאי למחצה, לפי הדוגמה הנאצית. המדינה הלאומית-לגיונרית הונהגה על ידי שני כוחות שכל אחד מהם שאף להנהגה בלעדית והיו קיימים ביניהם מתחים שהלכו וגברו, במיוחד בנושא הטיפול ביהודים. שני הגופים היו בעד הדרת היהודים ושוד רכושם, אך בעוד אנטונסקו ותומכיו רצו לעשות זאת בצורה הדרגתית, כדי לא לפגוע בכלכלה הרומנית ואת רכוש היהודים רצו לנתב לאוצר המדינה, הלגיונרים רצו לעשות זאת מהר ככל האפשר ואת רכוש היהודים לנתב לכיסיהם. המתח בין שני המחנות הלך וגבר והגיע לשיאו במרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט שהיוו אקורד הסיום בשותפות הזאת. עם דיכוי המרד, אנטונסקו הרכיב את ממשלתו השלישית, ללא נציגים של התנועה הלגיונרית, הכריז על סוף המדינה הלאומית-לגיונרית ועבר למשטר של דיקטטורה צבאית בראשותו.

השפעת המאורעות על מצב היהודים

מפקד המשטרה קוז'קארו פתח מיד בהחרמת עסקים יהודיים ובמאסר סוחרים ואנשי ציבור: ב-1940 הודבקו על חניות יהודים שלטים אשר קראו לנוצרים להחרים את סחורות היהודים, ב-10 בנובמבר 1940 נאסרה קבוצה של 30 יהודים לערך, בתואנה שנתועדו לאספה קומוניסטית, והם עונו במאסר למעלה משבועיים. בליל 27/28 בנובמבר, הוצאו 11 מהם להורג, ובכללם הרב דוד פרידמן, אדמו"ר פלויישט. באותו הלילה נעצר גם רבה הראשי של העיר, ד"ר מנחם שפרן. ורק הודות להתערבות מיוחדת היה ניתן להצילו ברגע האחרון, וגם זאת לאחר שעבר עינויים קשים. מתוך עדותו של הרב שפרן (בתרגום מרומנית):

מיד לאחר רצח הרב פרידמן, נלקחתי על ידי הליגינרים באחד בלילה, והובאתי לחדר התשאול. כל הלילה נחקרתי עם אקדחים על הרקות והלב, תוך איומים שאהרג במקום בתור "אחראי על הקומוניסטים והיהודים"...

כל הלילה עינו אותי ואוימתי על חיי, וכשראו את התנגדותי לדרישותיהם החליטו להוציאני להורג מחר בשעה עשר. רעייתי שהתלוותה אלי לחקריה, לא רצתה להפרד ממני, ונזרקה לחצר במרתף. בשעה שמונה בבוקר הועברתי לחדרון, להמתין להוצאה להורג בשעה עשר. בינתיים נעשו מאמצים עילאיים להצלתי, מאמצים אלה נשאו פרי ושוחררתי.

— מתוך עדותו של הרב שפרן, יד ושם

ב-17 בנובמבר 1940, הרסו אנשי "משמר הברזל" את ההיכל הראשי, את "בית הכנסת הרב", את ההיכל הספרדי, ואת בית הספר "לוקא מויסה". כמה ספרי תורה נשרפו. פלוגות עבודה יהודיות שגויסו לעבודות כפייה, נאלצו לעשות מלאכה זו. הריהוט הועבר לכנסיות, מנזרים ובתי ספר רומניים. בהמשך, כל היהודים ללא הבדל גיל ומקצוע חויבו להתייצב לסיוע פינו הריסות בניינים אלה. ממשרדי הקהילה נגנבו כספים ובגדים, והוחרמו חמישים קרונות מלאים בעצים, שנועדו לעניים. בית הספר ובית המרחץ הוחרמו והותקנו לבתי חולים, בית העלמין הישן שבקרבת בית הספר - נהרס.

בשנת 1941 נשלחו 21 יהודים למחנה אוראוויצא ובהמשך הועברו למחנה טארגו ז'יו בתואנה שהם אזרחים רומניים. ביולי של אותה שנה, נאסרו ונכלאו בניין בית הכנסת שברחוב באסאראב 49 יהודים מראשי העדה והקהילה כבני ערובה, נאמר הם כי על כל הפרת הוראות הכי קטנה יוצאו כולם להורג. עם המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות, הועברו גברים יהודים בני 18–60 למחנה הריכוז טייש, בני 13–17 נלקחו לעבודות-כפייה. בינואר 1942 הותר לגברים בני 50 ומעלה לחזור לבתיהם, שאר המגורשים פוזרו לערים אחרות וכעבור זמן נלקחו לעבודות-כפייה בסרביה ובמולדובה.

ניתן לראות כי הקהילה היהודית עברה בתקופה זאת טלטלות רבות, וקשיי פרנסה גדולים. היעדרותם של הגברים, וכמו כן סגירת עסקים יהודים הכבידה על יכולת הפרנסה והכנסות הקהילה.

בית הכנסת בפלויישט כיום. בית-הכנסת הוקם בשנת 1901 ועבר חידוש בשנת 2007.

הקהילה היהודית לאחר שואה

בתום המלחמה חזרו רוב היהודים, כ-3,000 איש, לפלויישט. הקהילה חידשה את פעולותיה כקודם. ב-1950 ירד מספרם לאלפיים.

ב-1969 נותרו בעיר כ-120 משפחות יהודיות ובית-כנסת אחד.