קהילת יהודי רימנוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קהילת יהודי רימנוב
Społeczność żydowska Rymanów
Rymanów Jewish Community
בית הכנסת העתיק של רימנוב לאחר שבשנת 2005 עבר שיפוץ (צולם בשנת 2007)
בית הכנסת העתיק של רימנוב לאחר שבשנת 2005 עבר שיפוץ (צולם בשנת 2007)
מידע כללי
סוג בית כנסת
על שם "יד חרוצים"
מיקום רימנוב, Rymanów
מדינה פוליןפולין  פולין
בעלים אברהם רייך, ניו יורק, ארצות הברית[1]
גוף מתחזק ווייצ'ך ביאלאס, רימנוב, פולין
עלות 5,000 דולר אמריקאים[2]
זרם הקהילה החרדית "מנחם ציון", מניו-יורק
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה סוף המאה ה-16 – הווה
חומרי בנייה חלוקי נחל
מידות
גובה 11 מטר
גובה פנימי 8 מטר
שטח 357 מ"ר

קהילת יהודי רימנוב, (בפולנית: Rymanów; ביידיש: רימאנאוו) הייתה בעיר רימנוב בפרובינציית פּוֹדְקַרְפָּאטִי שבפולין. זו הייתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות בדרום פולין. התיעוד הראשון לישיבת יהודים ברימנוב הוא מהמחצית השנייה של המאה ה-16. בשנת 1593 התקיימו בעיר קהילה יהודית, בית כנסת ובית עלמין. בשנת 1898 מנתה הקהילה היהודית של רימנוב 2,861 נפש, כאשר 1,751 מהם גרו בעיר והאחרים בכפרים הצמודים לעיר. בשנים אלה הקהילה היהודית היוותה 47.2% מכלל האוכלוסייה בעיר.[2] בשנת 2005 בית הכנסת ובית הקברות ההרוסים שבעיר נרכשו על ידי אברהם רייך מהקהילה החרדית "מנחם ציון", מניו-יורק, ארצות הברית, מידי הוועדה לשימור המורשת היהודית בפולין.[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאות 16–17[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפחות היהודיות הראשונות התיישבו ברימנוב במחצית השנייה של המאה ה -16, במסמכים היסטוריים משנת 1562 הוזכר "מיכאל, יהודי מרימנוב" [3] סוחר מלח. במרשמי המס משנת 1567 מוזכרות שבע משפחות יהודיות מרימנוב. בשנת 1570, אברהם, מקהילת יהודי רימנוב, הקים נפחייה לחישול ברזל על שטח שלושה של 3 לאן - LANS (lan הייתה יחידת שטח אדמה ששימשה בפולין) ליד הכפר אורדרצ'ובה (אנ') Odrzechowa. באישורו של המלך זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין. החווה בה עבד נקראה המרי Hamry והייתה שייכת לכפר פולאווי. בשנים הראשונות, יהודי רימנוב היו כפופים לקהילת יהודי לסקו.

במפקד האוכלוסין שנערך בלסקו בשנת 1573 הוזכר אהרון, יהודי מרימנוב. בשנת 1588 הוזכר יוזף, יהודי מרימנוב, שהתגורר בפרבר של העיר קרוסנו. הפיזור של יהודי רימנוב בערי פולין, מצביע על כך שהיהודים היו ניידים, ולעיתים קרובות שינו את מקום מגוריהם בחיפוש מתמיד אחר תנאי חיים טובים יותר.

בסוף המאה ה-16 הקימו יהודי רימנוב קהילה משלהם, כמו גם בית כנסת ובית קברות. בית הכנסת, היה ככל הנראה מעץ. כי בשנת 1593 נבזז בית הכנסת וזו הסיבה שקיומו נודע מאז בכתובים.

בשנת 1696 הנסיך לבית צ'רטוריסקי חייב את יהודי רימנוב לעבוד בשטחיו בעבודות צמיתות במשך יומיים בתקופת הקציר. הנסיך גם אפשר לקצבים יהודים למכור את מוצריהם ללא כל הגבלה, למעט מסחר בשבת וראשון.

בשנת 1594 היהודים עסקו ביבוא יינות מהונגריה. ברישומי "ועד ארבע ארצות" מצוי מסמך המתריע בפני קהילת יהודי רימנוב שתנהג זהירות ביין הנסך הנוצרי. אף נשקלה האפשרות לאסור על יהודים לעסוק בסחר יין, אף על פי שהיין היה הסחורה העיקרית שיובאה מהונגריה. הסוחרים מרימנוב התמחו גם בסחר בתבלינים: פפריקה, פלפל, ג'ינג'ר, זעפרן וצימוקים.

המאות 18–19[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1700 נאסר על יהודי קהילת רימנוב להתגורר ולסחור בעיר קרוסנו. חברי מועצת העיר קרוסנו הצהירו בהחלטתם כי: גניבה מיהודי מרימנוב או הריגתם אינה כפופה לעונש.

בשנת 1772 יאן קרישטוף שמבק (פו'), הבישוף של פשמישל, אסר על יהודים לעבור בכיכר השוק בחג הלחם והיין הקדושים במהלך תהלוכת קורפוס כריסטי ובנוסף הם היו חייבים להישאר נעולים בבתיהם. במהלך השבת הם לא הורשו ליהנות משירותים הניתנים על ידי הקתולים. נאסר עליהם למכור וודקה בימי ראשון ובחגים הקתוליים.

על פי מפקד האזרחים משנת 1765, היו שש קהילות יהודיות במרחב סאנוק, בהן היו מאוגדים 4,646 יהודים. הקהילה של רימנוב הייתה השלישית בגודלה, מבחינת גודל האוכלוסייה, ממש אחרי הקהילות לסקו ודינוב, ומעט יותר לפני זו של סאנוק. היא מנתה 1,008 יהודים. 245 מהם התגוררו בעיר עצמה. 338 התגוררו בשמונה כפרים גדולים שהיו כפופים לקהילת רימנוב, ו -525 יהודים התגוררו ב־84 כפרים קטנים. עם זאת, בשנת 1799 גדל מספר היהודים שחיו בעיר ל־568. מאז 1792, ילדיהם שלמדו ב"חדר (אנ') או (גר')", יכלו ללמוד גם בבית הספר היהודי הגרמני המקומי - Deutsche jüdische schule.

בתחילת המאות ה-18 וה- 19 העיר רימנוב הפכה למרכז חסידות חשוב. הרבנים החשובים שהתגוררו בעיר היו: הרב מנחם מנדל (החל מ־1827), הרב צבי הירש כהן (משנת 1846), בנו יוסף פרידמן (משנת 1913) ויצחק פרידמן, הצאצא מדור השישי של דב בער ממזריטש המגיד הגדול, נכדו הגדול של מייסד שושלת חסידות סדיגורה.

בשנת 1824 האוכלוסייה היהודית בעיר הסתכמה ב־543 נפש. בשנת 1870 מנתה הקהילה היהודית 1,183 נפש והיו להם שני בתי כנסת, שלושה רבנים, בית ספר דתי עם שישים תלמידים ושתי אגודות צדקה פעילות. רב הקהילה היה בריש פרגר - Berisch Preger. בשנת 1886 התגוררו בעיר 3,262 תושבים, מהם 1,391 יהודים. אוסקר קולברג, שביקר באותה תקופה אצל בעלי האחוזות ברימנוב, ציין: כל שנה ברימנוב אתה פוגש יותר יהודים גדולים בתורה, מגולחי שיער ופאות, בכובעים ענקיים או כובעים עם פרווה. אתה שומע את השפה היהודית (עברית ויידיש) בכל מקום. בשנת 1884 הוקמה חברת האשראי ברימנוב, שנוהלה על ידי זכריה ברגר, וכעבור שנה הוקמה אגודת החיסכון והקרדיטים בראשותו של יעקב פירסט.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1900 מנתה הקהילה היהודית ברימנוב 2,861 נפש, כאשר 1,746 מהם חיו בעיר והקהילה היהודית היוותה 46.9% מהאוכלוסייה. בקהילה היו בין היתר שירות בריאות ובית תמחוי לטיפול באנשים החלשים בקהילה. בשנת 1918 למדו 70 נערים יהודים בבית הספר הציבורי לבנים, בזמן שמספר התלמידים הכללי היה 411. בבית הספר לבנות היו 20 תלמידות יהודיות בקרב 405 התלמידות.

פולין קיבלה את עצמאותה מחדש ב-1918 לאחר חתימת חוזה ורסאי. על סף השגת העצמאות העיר רימנוב חוותה פרעות, אי שקט ואַנְדְרָלָמוּסִיָה. רוסים מהכפרים מהכפרים הסמוכים לעיר בזזו חנויות יהודיות. רשויות השלטון העצמי של העיר התנגדו בתוקף למעשי הטרור הללו.

מפקד האוכלוסין הכללי בשנת 1921 הראה שיש בעיר 3,546 תושבים ו- 1,412 מהם יהודים.

פעילות פוליטית בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ר' אשר מרימנוב, היה מן התומכים בתנועת "חובבי ציון" בגאליציה, ובעיקר בייסוד מושבה בארץ-ישראל ליוצאי גאליציה. ר' אשר ישעיה נבחר לראש ועד החברה באספה שהתקיימה בטארנוב ב-1897. בראש ועד-הקהילה ברימנוב עמד במשך ארבעים שנה, מהעשור האחרון של המאה ה-19, שלמה זלנפריינט, שהיה ממנהיגי התנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני הראשון. החוגים הציוניים החלו בפעולתם ברימנוב בסוף המאה ה-19 ואילו הארגונים הציוניים קמו בשנים הראשונות של המאה ה-20. ב-1904 נוסדה החברה הציונית הראשונה בעיר בשם "אחווה". לאחר ששותקה הפעולה הציונית בימי מלחמת- העולם הראשונה, היא נתחדשה ביתר שאת בראשית שנות ה-20.

ברימנוב, הוקמו הסניפים של "הבונד", "הציונים הכלליים", "המזרחי" והרוויזיוניסטים. קן "השומר הצעיר" פתח בפעילותו בשנות ה-20 והוא הוסיף להתקיים עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה. בשנת 1924 הוקמו סניף "עזרה" וכן ארגוני נוער, "החלוץ הצעיר". בשנת 1929 נפתח קן "הנוער הציוני" וכעבור שנה הוקם סניף "ביתר". בבחירות לקונגרם הציוני בשנת 1929 קיבלו "הציונים הכלליים", 40 קולות, "המזרחי", 13, "התאחדות", 17 והרוויזיוניסטים, 1. ביחס דומה נחלקו הקולות בשאר הבחירות לקונגרסים הציוניים. סניפי המפלגות הציוניות וקני הנוער הציוני קיימו מועדונים משלהם ובהם ספריות וחוגי חובבים. משך זמן קצר, עד 1935 יצא לאור במקום כתב-עת בשם "רימאנובר ווארט". ב-1929 הוקם ברימנוב סניף של "אגודת ישראל".

רוב ילדי ישראל למדו בחדרים המסורתיים. בשנות ה-30 נפתח במקום בית ספר לבנות "בית יעקב" שהוקם על ידי "אגודת ישראל". ליהודים הייתה נציגות ניכרת במועצת העיר ; 45-40 אחוזים של חברי המועצה היו על-פי-רוב יהודים ; ובדרך-כלל יהודי כיהן גם כסגן יושב-ראש מועצת העיר. [4]

בנוסף הוקמו העמותות "בית ישראל", "בית יצחק" וגמילות חסד, וספריית הפועלים היהודית על שם י.ל. פרץ. בעיר פעלה אגודת המלאכה היהודית "יד חרוצים", ומחלקה של איגוד האומנים היהודים המרכזית בפולין והתאחדות הסוחרים היהודים, שמנתה בשנת 1930, כ־120 חברים כולל באיגוד התרבות היהודי. למעלה מ -80% מעסקי המסחר בעיר היו של יהודים.

שואה קהילת יהודי רימנוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנאצים השתלטו על רימנוב ב־9 בספטמבר 1939. אחד מחיילי הדיוויזיה ההררית אס אס השביעית נזכר ברגע הזה באופן הבא: [5]

גירשנו את כל התושבים המסוגלים לשרת בצבא לכיכר השוק. זה היה מחזה שקשה לתאר. 90 גברים הם ממוצא יהודי, שנראו כסוחרים לבנונים. הנה הם: האומה קשת העורף הזו, מרימה ידיים ומתחננת: "אדונים גרמנים, תנו לנו לחיות, חסו על חיינו, האדונים הגרמנים!

כבר בשבועות הראשונים לכיבוש הנאצי גורשו היהודים מהעיר ואמרו להם לעבור לאזור הכיבוש הסובייטי שמעבר לנהר סאן. מרבית חברי הקהילה היהודית עזבו את העיר, אך חלקם חזרו לאחר מספר חודשים. בראש היודנראט עמד הרמן שפירא. הגטו אורגן באביב 1942 [6] ברובע היהודי כביכול (סביב בית הכנסת). לשם הועברו יהודים מרימנוב והכפרים הסמוכים. ב־19 בנובמבר 1941, כ־100 איש נשלחו לגטו רימנוב מהעיר קרוסנו. בתקופת השיא חיו בגטו 1,600 איש. שואת יהודי רימנוב החלה ב־1 באוגוסט 1942. ביום זה הועברו כל הגברים הבריאים בגילאי 15 עד 35 למחנה ריכוז ליד העיר קרקוב שבפולין. ב־13 באוגוסט 1942 בבוקר, בוצע הגירוש הסופי של יהודי רימנוב. [7] תושבי הגטו על פי ההערכות משתנות: 500 עד 800 איש הוסעו לכיכר השוק המוקפת בחיילי גסטפו ומשטרה האוקראינית. הסלקציה הראשונית נעשתה שם, ובו זמנית רכושם היקר של היהודים נשדד. החפצים שנותרו בבתיהם אוחסנו בבית הכנסת, והבתים הריקים והדירות נאטמו. [8]

האנשים, שנאספו בכיכר השוק, חולקו לשלוש קבוצות. בערך 70 עד 100 גברים בריאים וחזקים נשארו בעיר. הם נועדו לתקן כבישים במשך מספר חודשים. הקבוצה השנייה כללה אנשים זקנים, נשים וילדים (גם הם כמאה), שנלקחו לברוויניק (פו'), נורו למוות ביער במדרונות הרי בלודנה ונקברו בקבר אחים יחד עם היהודים שנרצחו מהעיר דוקלה. הקבוצה הגדולה ביותר שרוכזה מהסלקציה, הובלה לתחנת הרכבת ב- Wróblik Szlachecki שליד העיר קרוסנו ושם הועברה למחנה ההשמדה בלז'ץ. בתחנת הרכבת, במהלך פריקת יהודי העיר מהקרונות, התאבד ד"ר עמנואל פרנקל בציאניד. בבית העלמין היהודי המקומי ברימנוב הרגו הנאצים כ־20 יהודים בכמה הוצאות להורג. אלתר הורוביץ, הרב האחרון של קהילת יהודי רימנוב, צאצא של חסידות ויז'ניץ מצד משפחת אמו, נרצח באושוויץ בשנת 1944.

מיהודי קהילת רימנוב נותרו אחרי המלחמה כ־300 ניצולים יהודים שלא חזרו לעיר.[9]

המאה ה - 21[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין יהודים בעיר, רובם נרצחו בשואה .

בשנת 2005 שיפצו את בית הכנסת ובית הקברות היהודי בעיר. בשנת 1990 צאצאי הניצולים בעזרת אנשים מקומיים שיפצו את בית העלמין והמקום הוקף גדר עם שער. בבית העלמין הוקמה אנדרטה לנרצחים ושופץ אוהלי הקברים של הרב מנחם מנדל והרב צבי הירש כהן.[10]

ברימנוב מתקיימים ימי זיכרון שנתיים לקהילה היהודית ברימנוב, שמאורגנת על ידי תושבי העיר וצאצאי תושבים יהודים לשעבר. הפעילויות כוללות: נגינת להקת כליזמרים שמנגנים בבית הכנסת ובבית העלמין, סדנאות שירה ביידיש, הקרנות סרטים וטקס זיכרון בבית העלמין היהודי.

בבית הקברות השתמרו כ־800 מצבות שהעתיקות ביותר מהן משנת 1615 ורבות אחרות נלקחו לבנייה.[10][11]


התפלגות האוכלוסייה ההודית בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפלגות האוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפלגות האוכלוסייה היהודית שחיה ברימנוב בין השנים 1765–2013[12][13]
שנה האוכלוייה

הכללית

מספר

היהודים

אחוז היהודי

מהאוכלוסייה הכללית

1765 1,015
1870 1,183
1880 1,391 42.6%
1886 1,391
1898 3704 1,751 47,2%
1900 1,746 46.9%
1910 1,739 46%
1921 3546 1,412 39.9%
1942 1,600
2013 3729

רבני העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרב מנחם מנדל (החל מ־1827),
  • הרב צבי הירש כהן (משנת 1846)
  • הרב בריש פרגר (בשנת 1870)
  • הרב יוזף כהן (משנת 1913)
  • הרב יצחק פרידמן
  • הרב אלתר הורוביץ, הרב האחרון של קהילת רימנוב נרצח באושוויץ בשנת 1944

בתי הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הישן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-16 הקימו יהודי רימנוב קהילה משלהם, כמו גם בית כנסת ובית קברות. בית הכנסת, היה ככל הנראה מעץ. בשנת 1593 נבזז בית הכנסת וזו הסיבה שקיומו בכתובים נודע מאז.

בית הכנסת הנוכחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הגדול בווינה שכותרות עמודיו היו בסדר איוני כמו בבית הכנסת ברימנוב

פליקס קיריק בספרו "העיירה רימנוב מהמאה ה-15 ועד לסוף המאה ה-17" כותב כי על פי הרשום בתיקי העיר רימנוב, בית הכנסת אושר לבנייה רק בשנת 1744 .[14] מאידך, מהתיעוד הרשמי שנרשם לאחר ביקורו של הבישוף של פשמישל יאן קרישטוף שמבק, עולה שכבר בשנת 1772 קהילת יהודי רימנוב בקשה להקים בית כנסת בעיר. קיים מידע משנת 1712, שיהודי רימנוב לוו 300 PLN מהכומר יאן גורזקובסקי, "שומר המזבח" מקרוסנו, לכן אנו יודעים בוודאות שבית כנסת היה בבנייה ברימנוב בשנת 1712.

אל מול הסתירות הללו הבלתי ניתנות ליישוב האדריכל מקרקוב, סטניסלב שצ'נק ,[15] שבדק למעלה מ־60 בתי כנסת בפולין ועל סמך ניתוח השוואתי הגיע למסקנה, כי בית הכנסת ברימנוב נבנה בתחילת המאות ה -16 עד ה -17. צורתו אַרְכָאִית יותר מבית הכנסת של קרקוב שנבנה בשנת 1648. מנקודת מבט מסוימת הפתרונות האדריכליים שהוטמעו בו ארכיים יותר מאשר בבית הכנסת בז'שוב משנת 1610. שצ'נק מצביע גם על האפשרות שבית הכנסת של קרקוב, יכול היה לשמש מודל לבית הכנסת ברימנוב אף על פי שהוא מדגיש, שבית הכנסת ברימנוב נראה שהוא הישן יותר.

אין להוציא מכלל אפשרות שהרישום ברשומה הרשמית לאחר ביקורו של הבישוף יאן קריסטשטש שמבק בשנת 1772 לא נוגעת לבית הכנסת שהיה קיים משנת 1712, אך למעשה הוא התייחס לבית כנסת חדש או לבית המדרש לבנים שהקהילה היהודית רצתה להקים. רישומי בית משפט השלום ברימנוב ברשימה משנת 1700, מוזכר לבק, מורה בית הכנסת, כלומר כבר באותם זמנים היה בית ספר דתי יהודי כלשהו בבית הכנסת שהיה פתוח בעיר. צריך לזכור שעבור הקהילה היהודית בית ספר היה חשוב הרבה יותר מבית כנסת, וששני מונחים אלה שימשו לחלופין.

בית הכנסת נבנה מאבני נהר, חלוקי נחל ואבנים שרופות, והוא שולב במערכת ההגנה של העיר. המבנה הראשי בעל צורה מלבנית בגודל 17 מטרים רוחב ו- 21 מטרים אורך, גובה קיר בגובה 11 מטרים ובעובי 2 מטרים. במקור היה לו גג דמוי פרמידה מכוסה רעפים. בשחזור מסוף המאה ה-19 שוחזר הגג. צורת הגג שונתה - היא כוסתה בפלטת גג והתקרה הפנימית הפכה מקמרון דמוי חבית לשטוחה יותר. הבימה, נתמכה על ידי ארבעה עמודים מרובעים בגודל 50 סנטימטרים רוחב ו- 50 סנטימטרים אורך, גובהם 8 מטרים המרוחקים זה מזה במרחק של 2.5 מטרים. כותרות העמודים עשויות טיח כמו בבית הכנסת הגדול בווינה, בסדר איוני. בנוסף, במהלך השיפוץ, גם חוזקה הפינה הצפונית-מזרחית של בית הכנסת. לצד בית הכנסת נבנה חדר תפילה לנשים שהיווה חדר נוסף ליד הקיר הדרומי. הוא לא קיים יותר (הוא נהרס בשנות החמישים), אך הפריסה הסימטרית של חלונות המחברים את המבנה עם בית הכנסת, כמו גם משקוף וחיבורי החלונות מוכיחים שהוא היה שם. החדר הנוסף המערבי נבנה בסוף המאה ה-19 במהלך השחזור הכללי של בית הכנסת. בשחזור שנעשה בשנות האלפיים נהרס החדר הזה והוא לא קיים יותר. [16]

בבית הכנסת היה צריח/מגדל, שנבנה בצורה גלילית. הוא היה משולב בחלקו בחלל האולם המרכזי (בספינה (אדריכלות)) של בית הכנסת. המגדל היה מאבן בלבד. בתוכו היה גרם מדרגות מעץ. הוא שימש גם כחדר מעצר של הקהילה. מתחת למגדל בית הכנסת ברימנוב אין מבוכים כמו בבית הכנסת של לסקו.

בית הכנסת מוצב בכיוון מערב מזרח. בקיר המערבי ישנה גומחה ששימשה בעבר כארון קודש. מעל ארון הקודש, היו כתובות צבעוניות בעברית. באמצע הקומה השלישית היו ציורי קיר. בהם נראו נשר ונמר מתוך משלים ועל הקיר המערבי, היה דימוי של תפילה בכותל המערבי וארמון דוד. זוסיא עפרון, מנהל המשכן לאומנות במוזיאון עין חרוד בישראל, טען שציורים אלה ככל הנראה צוירו על בסיס גלויה שהייתה בידו של הצייר בשעה שצייר אותם. הצייר האמין שהוא צייר את ארמונו של דוד, אך למעשה הוא צייר את המנזר הכרמליתי שעל הר הכרמל. בשנת 2004 השתלט על חורבת בית הכנסת ועד איגוד הקהילות הדתיות היהודיות ברפובליקה הפולנית, במטרה לשחזר את בית הכנסת לצורתו המקורית ולאופיו התרבותי. אגודת יהודי רימנוב מניו יורק והרב מנחם אברהם רייך רכשו את בית הכנסת העתיק במחיר של כ־5,000 דולר אמריקאים, מוועד הקהילות היהודיות ועמדו בהתחייבות לשחזרו. ב־27 במאי 2005, יום לפני יום השנה ה-190 למותו של הרב הצדיק מנחם מנדל, התפללו בבית הכנסת ששופץ בחלקו חסידים רבים מפולין, ישראל וארצות הברית.

בית הכנסת ברימנוב, שימש בעבר מרכז המחוז היהודי בדרום פולין, ליד בית הכנסת היו חצרות האדמורים המפוארות מראשית המאה ה-19, חדר, בית לחסידים עניים, בית חולים ובנייני מרחצאות ליד הנהר. בניינים אלה נהרסו במהלך מלחמת העולם השנייה וזמן קצר לאחר סיומה.

גלריית צילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות היהודי מרוחק כ־200 מטר (לכיוון צפון-מזרח) מבית העלמין הקתולי, והוא משתרע על שטח של 2.64 דונם בערך. הוא ממוקם על גבעה המשופעת בחדות לכיוון הכפר פוסדה גורנה (פו'). בית הקברות הוקם בסוף המאה ה-16, באותה תקופה בה הוקם בית הכנסת מעץ הראשון. לפני כן, ככל הנראה, נקברו יהודי רימנוב בבית העלמין לסקו, שהוקם בשנת 1548, שהיה הקרוב ביותר לריימנוב.[17]

עד היום נשמרו כ־800 מצבות, כולל כ־100 מצוות במצב טוב מאוד. המצבה העתיקה ביותר עם כיתוב הניתן לקריאה, היא מתחילה שנת 1615. היא במצב טוב מאוד, מכיוון שהיא עשויה מסלע משקע מוקשח ואבן חול ששימשו להכנת אבני ריחיים. ליד המצבה העתיקה ביותר, יש כמה מצבות מהמאות ה-16 וה- 17. כמו גם קיימת מצבה של אישה שמתה בשנת 1849 נושאת עיטורים רוסיים. רוב המצבות שימשו את הנאצים לבניית כבישים.

בראש גבעת בית הקברות ישנם שני אוהלי קבר. באחד מהם נמצא קברו של הרב מנחם מנדל, בשני - שני קברים של הרבנים: צבי הירש כהן ויוסף פרידמן. קברי צדיקי רימנוב נהרסו במידה ניכרת במהלך מלחמת העולם השנייה. הרב מנחם מנדל - בנו של יוזף יליד פשיטיק, נפטר ב־29 במאי 1815, הרב צבי הירש, בן יהודה לייב, נפטר ב־19 בנובמבר 1846, הרב יוזף מקוהן, נפטר בשנת 1913 והרב איצ'אק, נפטר בשנת 1929. האוהלים שוחזרו בשנות השמונים של המאה העשרים והם הפכו למקום עלייה לרגל לחסידים ממערב אירופה, ישראל וארצות הברית.

בתחתית הגבעה, בצד הפונה לכפר פוסדה גורנה, נמצאים קברים של חיילים אוסטרים ממוצא יהודי שנהרגו בסמוך לרימנוב במהלך מלחמת העולם הראשונה.

עצמותיהם של הרב הירש הורביץ ואשתו שרה ממשפחת פרידמן, הוצאו מקבריהם בתחילת שנות ה-60 של המאה העשרים ונלקחו לקבורה לישראל.

בשנות האלפיים בית הקברות גודר מחדש, כמו כן בוצעו בו עבודות סידור ושימור.[17]

גלריית צילומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קראו עוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Słownik Geograficzny Królestwa Polskiego (1880-1902), X, pp. 95-97: "Rymanów".
  • Shtetl Finder (1980), p. 82: "Rimanov".
  • Pinkas HaKehilot, Poland, Vol. 3 (1984), pp. 356-358: "Rymanów".
  • Encyclopedia of Jewish Life (2001), pp. 1109-1110: "Rymanow".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית הכנסת ברימנוב בוויקישיתוף

(באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]