קווינטוס אורליוס סימכוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קווינטוס אורליוס סימכוסלטינית: Quintus Aurelius Symmachus,‏ 340–402 לספירה) היה מדינאי, נואם ואיש ספר רומאי. הוא נודע גם בשם אוסביוס (Eusebius). בתקופתו, הנצרות הייתה אחת מהדתות הרשמיות ברומא, וסימכוס היה בין הפגאנים שנותרו בתקופה בה רוב האצולה של רומא המירה את דתה וקיבלה את הנצרות, קצת לפני שהנצרות הפכה לדת היחידה ברומא לפי הצו של תאודוסיוס הראשון ב-27 בפברואר 380, שלא הניע את סימכוס להמיר את דתו לנצרות.

הקריירה הפוליטית שלו בתור מושל ופרוקונסול, יחד עם פעילותו בסנאט, הייתה פעילה, ארוכה, ובסך הכל מוצלחת. פעילותו כנואם הייתה פוליטית, והמחישה בצורה טובה את חשיבות תפקידו במתווך בין הסנאט הרומאי והחצר האימפריאלית. אף על פי שהיה בין הפגאנים שנותרו בתקופה שבה רוב האצולה הייתה נוצרית, הפגאניות שלו שיחקה תפקיד קטן בעיצוב הקריירה שלו, ולעיתים נתמך ותמך בנוצרים מכל מעמד. סימכוס מת בשיא יוקרתו, ולאחר שהשלים את מחויבותו האחרונה בתור יושב ראש הסנאט (princeps senatus)[1].

דיפטיכון שנהב המתאר, כנראה, את עליית סימכוס לשמים לאחר מותו

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קווינטוס אורליוס סימכוס נולד בשנת 340 לספירה למשפחת סימכוס, משפחת אצולה רומית, והיה בנו של האריסטוקרט הבולט לוקיוס אורליוס אוויאנוס סימכוס (Lucius Aurelius Avianus Symmachus).

ידוע כי משפחת סימכוס הייתה אחת מהמשפחות החשובות ביותר בעיר רומא בין המאות הרביעית עד השישית לספירה. מתוך המחקר של שם משפחתם עולה כי שורשיה של משפחת סימכוס של המאה הרביעית באחת המשפחות הרבות שהתעשרו באפריקה במהלך המאות השנייה עד השלישית, וכנראה אבותיהם הגיעו מאיטליה לאזור אפריקה בתקופת הרפובליקה והשתקעו בה[2].

נראה כי סימכוס היה הבן הבכור מבין אחיו, שכולם החזיקו במינוי ציבורי גבוה. אחיו אוויאנוס ולנטינוס (Avianus Valentinus) היה בתפקיד קונסול (Consularis) של מחוז קמפניה בין השנים 75–364. אם הזיהוי שלו בתור ולנטינוס שקיבל את הכרונוגרף של 354 (codex- calendar of 354) הוא נכון, הוא היה גם נוצרי, אך לא ברור אם השם ניתן לו בלידה או שהוא שינה את שמו לאחר שהתנצר. אחיו השני אוויאנוס וינדיקיאנוס (Avianus Vindicianus) גם הוא החזיק בתפקיד בחצי השני של המאה הרביעית, אבל נראה שמת לפני שנת 380. אחיו השלישי קלסינוס טיטיאנוס (Celsinus Titianus), נזכר בכמה ממכתביו והיה הוויקאר (Vicar) של אפריקה בשנת 380, השנה בה הוא גם מת[3].

ניתן להניח כי עקב מעמדו סימכוס קיבל את החינוך הטוב ביותר האפשרי, וסביר להניח כי סימכוס למד על פי תוכנית הלימודים הסטנדרטית לבני האליטה, עם דגש חזק על מחברים קלאסיים, ובכתביו הוא נטה להפנות למחברים הקאנוניים כגון קיקרו, ורגיליוס ועוד[4].

סימכוס התחתן עם רוסטיקיאנה (Rusticiana), בתו של ממיוס ויטראסיוס אורפיטוס (Memmius Vitrasius Orfitus), שזכה להשפעה בחצרו של קונסטנטינוס השני וכיהן פעמיים בתור מושל העיר רומא בין השנים 55–353 ובין 59–357 לספירה. סימכוס קרא לבנו היחיד קווינטוס פאביוס ממיוס סימכוס (Quintus Fabius Memmius Symmachus), על שם סבו מצד אימו פאביוס טיטיאנוס (Fabius Titianus), ועל שם חמו. נכדו נשא את כל שמותיו, ונינו נקרא אורליוס ממיוס סימכוס (Aurelius Memmius Symmachus). סימכוס השיא את שני ילדיו למשפחה די משנית בסטנדרטים הרומאים, של ניקומאכוס פלאביאנוס (Nicomachus Flavianus). בנו התחתן עם נכדתו בשנת 401, ובתו התחתנה עם בנו, שגם נקרא ניקומאכוס פלאביאנוס, בשנת 388[5]. אין מידע ברור על שמה ותאריך הלידה של בתו של סימכוס, אבל ידוע כי הייתה אשתו השנייה של ניקומאכוס פלאביאנוס. אם שנת החתונה היא נכונה והיא הייתה בין הגילאים 12–14, היא כנראה נולדה בין 76–375 לספירה[6].

המכתב האחרון של סימכוס ששרד הוא משנת 402, השנה בה יצא לשליחותו האחרונה למילאנו מטעם הסנאט. חלש מעייפות המסע וקשיי מזג האוויר, סביר כי הוא מת זמן קצר לאחר שובו הביתה. זכרו הונצח על ידי בנו ממיוס בפסל שעמד באולם המשכן המשפחתי בגבעת קאיליוס (Caelian hill). הכתובת בבסיס הפסל משבחת אותו בתור "הטוב שבאבות" (patri optimo) ובתור "הרהוט שבנואמים" (oratori disertissimo)[7].

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך מסוים לפני שנת 365, סימכוס החל בקריירה סנאטורית אזרחית והחזיק בתפקידים הנחוצים של קוואיסטור (Quaestor) ופראיטור (Praetor). עד המאה הרביעית המאוחרת מדובר בתפקידים בעלי אופי מכובד יותר מאשר מעשי, שהאחריות העיקרית שלהם הייתה בארגון ותרומות למימון המשחקים הציבוריים והבידור ברומא. התפקיד של קוואיסטור גם נתן למחזיק בו את הזכות לשבת בסנאט של רומא לכל חייו, ולכן היה תפקיד מפתח למי שרצה בקריירה ציבורית[8].

לסימכוס הייתה קריירה דומה לזו של אביו: מושל מחוזות לוקאניה- ברוטיום (Lucania- Bruttium) בגיל 25 (שנת 365); פרוקונסול של אפריקה בגיל 33 (שנת 373); ולבסוף מושל העיר רומא בגיל 44 (שנת 384). למרות זאת, כל הכהונות שלו בתפקידים האלו מסתכמות בפחות משלוש שנים לאורך חייו הבוגרים[9]. בנוסף לתפקידים האלו סימכוס מונה לקונסול בשנת 391, אמנם תפקיד נטול כוח, אבל בעל יוקרה רבה בעיקר בשל נדירותו[10].

שנת 368 הייתה נקודת מפנה בחייו של סימכוס, כאשר מונה לשגריר הסנאט ברומא המתווך בינו לבין החצר האימפריאלית, בתקופת שלטונו של ולנטיניאנוס הראשון (Valentinianus I). בתקופה הזו הוא ביסס את המוניטין שלו כנואם, וגם לראשונה פעל כמתווך בין הסנאט לבין חצר השליט, תפקיד בו יפעל ברמות שונות של הצלחה לאורך הקריירה שלו. בתור בנו הבכור של אביו, ונכדו של סבו מצד אימו, ובתור המחזיק בשם המשפחה, היה מצופה מקווינטוס אורליוס סימכוס להשתוות להישגים של קודמיו, ולהתחרות על תפקידים שיגבירו את היוקרה והעושר של המשפחה[11].

מזבח הניצחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעולה הפוליטית שעיצבה בצורה המשמעותית ביותר את תפיסת סימכוס במחקר כפגאני אדוק הייתה בהקשר של החזרת מזבח הניצחון (Altar of Victory) בסנאט. המזבח עמד לצד פסל הניצחון מאז זמנו של אוגוסטוס בבית הסנאט החדש, כדי להנציח את ניצחונו על אנטוניוס וקלאופטרה. העברת הצו של תאודוסיוס בשנת 380 הביאה לסוף הסובלנות הדתית שהייתה קיימת מאז מותו של הקיסר יוליאנוס, והוציאה מחוץ לחוק את הדתות שאינן הדת הנוצרית. בשנת 382 גרטיאנוס לקח את הצו צעד אחד קדימה ונקט בעמדה אגרסיבית יותר כלפי הדתות המסורתיות של רומא, והורה על הסרת מזבח הניצחון מבית הסנאט הרומי, כמו גם החרמת הנכסים וההכנסות של הבתולות הווסטליות וכהונות נוספות; אלו מימנו את הטקסים ועזרו בתחזוקת המקדשים. בשנה הזו סימכוס נסע לחצר מילאנו בראש משלחת סנאטורית שפנתה לקיסר בבקשה להחזיר את מזבח הניצחון ואת הכספים והנכסים שהוחרמו. עם זאת, גרטיאנוס לא היה מוכן לשמוע את פניית המשלחת, ובסופו של דבר סימכוס נאלץ לחזור עם משלחתו חזרה לרומא לאחר שנכשל במשימה. מזבח הניצחון נותר בעיה עבור האליטה הרומית במהלך סוף המאה הרביעית, והמיקוד של הסנאט היה בעיקר בניסיונות לשמר תמיכה מדינית בדתות הציבוריות המסורתיות[12].

סיפור מזבח הניצחון התרחש בתקופה בה הפגאניות הייתה כבר בשלבי דעיכה מתקדמים והנצרות עלתה בתור הדת המרכזית. מזבח הניצחון לא היווה רק סמל פגאני מול הנצרות, אלא היה גם סמל חשוב עבור הסנאט, שהציג את החוזק והחשיבות של הסנאט. כלל הקריירה של סימכוס די מטושטשת לעומת הסיפור של מזבח הניצחון, שבגללו ובגלל הפרופגנדה של הבישוף של מילאנו אמברוסיוס (Ambrose), שהיה אחד מהמתנגדים המרכזיים להחזרת מזבח הניצחון לבית הסנאט, סימכוס נתפס בתור הדובר הבולט של הסנאטורים הפגאנים שסופם להיכחד[13]

מושל העיר רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב של שנת 384, סימכוס מונה למושל העיר רומא, המינוי הגבוה ביותר שאליו יכול היה להגיע סנאטור. משוער כי המינוי של סימכוס, שהיה במהלך שלטונו של ולנטיניאנוס השני לאחר מותו של גרטיאנוס, נועד כדי להשיג את תמיכת האליטה הרומאית בקיסר החדש. מקומו לא היה מובטח בשל החיכוכים בין אימו, הקיסרית ג'סטינה (Justina), והבישוף אמברוסיוס, ולכן עלתה ההשערה כי המינוי של סימכוס הייתה במטרה לחזק את מעמדו של ולנטיניאנוס השני כשליט החדש[14]. כך שלמרות החיכוך עם החצר האימפריאלית בנושא מזבח הניצחון, סימכוס מונה לתפקיד חשוב ומרכזי ביותר. כהונתו בתפקיד החלה בתנאים הטובים ביותר: בתור המושל החדש הוא היה יכול לסמוך על תמיכת החצר של המושל הפראיטוריאני, שהיה חברו הטוב ווטיאוס אגוריוס פראיטקסטטוס (Vettius Agorius Praetextatus). עם זאת, כהונתו באופן כללי הייתה קשה. חוסר שיתופי פעולה והתקפות מצד יריביו, וכשלונו בהשבת מזבח הניצחון, כמו גם מותו של חברו גרמו לסימכוס לוותר על תפקידו פחות משנה לאחר שהתחיל. בשל גילו, הקריירה פוליטית, וייחוסו המשפחתי, סימכוס היה מועמד מושלם למושל העיר רומא. אמנם עבור 11 שנים בין המינוי שלו לפרוקונסול של אפריקה ועד מינויו בתור מושל העיר, אך לא מדובר בדבר יוצא דופן בקריירה אריסטוקרטית באימפריה הרומית המאוחרת[15].

בזמנו של סימכוס התפקיד המרכזי של מושל העיר עדיין היה משפטי. המושל לא היה רק ראש האדמיניסטרציה, אלא הוא גם בעל סמכות שיפוטית בנושאים אזרחיים ובנושאים פליליים. במיוחד באזור העיר רומא, מושל העיר היה השופט היחיד במצבים ונושאים בהם היו מעורבים אישים ברמה גבוהה, כמו סנאטורים למשל. לעומת זאת, האחריות האדמיניסטרטיבית של מושל העיר הייתה מוגבלת יותר מסמכות השיפוט שלו, בעיקר משום שהאזור הגאוגרפי תחת ניהול המושל היה קטן יותר מזה של סמכותו השיפוטית ורק כללה את רומא ונמליה (אוסטיה ופורטוס). אחת מהזכויות האדמיניסטרטיביות החשובות ביותר של המושל הייתה הפיקוח על כלל הגילדות של העיר. ללא עזרת הגילדות הרבות שלה, רומא לא יכלה לתפקד, ולכן לא מפתיע כי בזמן כהונתו סימכוס נתן תשומת לב גבוהה לבעיות הגילדות ותיפקד כמתווך בינן לבין השליט[16].

המינויים של סימכוס וחברו על ידי ולנטיניאנוס השני פורשו בתור סימן של תחיית המפלגה הפגאנית, ושל המתח שהיה בינם לבין אשתו של ולנטיניאנוס הראשון, הקיסרית ג'סטינה והבישוף אמברוסיוס. עם זאת, הבחירה בסימכוס וחברו נראית מבוססת פחות על הנאמנות הדתית שלהם ויותר על שיקוליהם והטבע הפוליטי שלהם. נראה כי סימכוס קיבל על עצמו את התפקיד עם מעט ציפייה לפעילות פורה ובעלת השפעה לאחר תקופה ארוכה של עשר שנים מחוץ לזירה הפוליטית. עם זאת, בסוף השנה הוא היה מוכן ורצה לוותר על תפקידו, והביע את רגשותיו בבירור בכתבי "Relationes" כי למותו של חברו היה חלק בקבלת ההחלטה שלו[17].

תקופת הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה מיד לאחר הוויתור המפתיע על תפקידו כמושל, סימכוס שמר על פרופיל נמוך. הבריאות המעורערת של אשתו גרמה לו ולמשפחתו לעזוב את העיר רומא ולעבור לאחד מנכסיהם קרוב לים. בדומה למשפחות אחרות במעמדן, למשפחת סימכוס היו מספר וילות באזור החוף. עם זאת, סימכוס לא היה מבודד לחלוטין והוא קיבל מידע על החדשות האחרונות וההתפתחויות בעיר מחברו ניקומאכוס פלאביאנוס. סימכוס היה נחוש לסיים את בידודו על ידי תפיסת כל הזדמנות שהגיעה אליו לפתח ולשפר את יחסיו עם החצר האימפריאלית. עד סוף שנת 386 סימכוס היה מוכן לחזור לחצר ולהשתתף בחגיגות לכבוד תואר הקונסול השלישי של ולנטיניאנוס השני[18].

בחזרה לפוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנה לאחר החגיגה עבור ולנטיניאנוס השני, סימכוס חזר שוב לחצר בינואר 388. אבל המצב הפוליטי השתנה מאוד בשנה שעברה מאז ביקורו האחרון, והיה שליט חדש. מגנוס מקסימוס (Magnus Maximus) ניצל את חולשתו של ולנטיניאנוס, ופלש יחסית בקלות דרך מעברי האלפים לתוך איטליה ותפס את השלטון בכוח הזרוע. אירועים אלה השפיעו קשות על הקריירה של סימכוס, ולראשונה קשריו בחצר פגעו בו יותר מאשר עזרו לו[19].

בתקופת השלטון של מקסימוס סימכוס הביע שבח לשליט, דבר שגרם לו לצרות רבות לאחר שתאודוסיוס (Theodosius) עלה לשלטון, בתור אחיינו של ולנטיניאנוס הראשון, והחלה תקופת השיקום. סימכוס היה מודאג ובצדק- בתקופה שלאחר תבוסת מקסימוס הוא הפך למנודה חברתית והיה יותר חשוף ופגיע להתקפות מצד עמיתיו בחצר. השנה שעברה ממותו של מקסימוס (28 באוגוסט 388) עד ביקורו של תאודוסיוס ברומא (ינואר- ספטמבר, 389), הייתה שנה קשה עבור סימכוס. הקשיים החלו זמן קצר לאחר תבוסת מקסימוס, כאשר אחד מנכסיו באוסטיה נכבש על ידי הצבא. המצב הזה הביא אותו להבנה כי הוא חייב להסתגל למצב החדש, וללא עיכוב החל לנסות ולשפר את יחסיו בחצר של תאודוסיוס[20].

למרות ניסיונותיו הדיפלומטיים, יחד עם התנצלות רשמית על השבח עבור מקסימוס, סימכוס עבר תקופה קשה בשנה שעברה לאחר תבוסת מקסימוס. עם זאת, הודות לעבודה הסבלנית של חבריו בחצר, המצב השתפר עם מינויו לקונסול בשנת 391. במינוי זה לא היה כוח אמיתי, אבל הוא היה בעל יוקרה רבה, וניתן להניח כי סימכוס שמח על כך שהשווה את הקריירה שלו לזו של אביו, שמת בתור קונסול. התפקיד הזה הביא את סימכוס לשיא הקריירה שלו[21].

סוף הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור האחרון של חייו סימכוס היה שקוע בפוליטיקה, ענייני משפחה, ובתחזוק החברויות החיוניות עבור השפעה בעולם הרומי המאוחר. מרכז הפעילויות הפוליטיות של סימכוס נותרו בעיר רומא, והשפעתו הייתה חזקה במיוחד בתחומי האימפריה המערבית[22].

בתור מי שנחשב כנואם הטוב ביותר של זמנו, סימכוס היה המתווך האידיאלי במשא ומתן המתמיד בין הסנאט לחצר האימפריאלית. עמדה זו, יצרה הזדמנויות לקשר קרוב עם החצר, ולקידום טובת משפחתו והקריירות הפוליטיות של חתנו ושל יורשו. ההזדמנות הטובה ביותר של סימכוס הגיעה בתקופת המלחמה הגילדוניאנית (Gildonic War) בשנת 398. לאחר שיקום הקריירה של חתנו פלאביאנוס הבן, ופתרון הקונפליקט עם גילדו (Gildo), סימכוס נהנה מתקופה של שקט יחסי בו השקיע את מיטב מאמציו בהכנת המשחקים (Editio Quaestoria) של בנו ממיוס בשנת 401, שסימנו את תחילת הקריירה שלו[23]. המשחקים האלו היוו הזדמנות לזכות בתמיכה ציבורית ובלגיטימציה לתפקיד ציבורי, ובאמצעותם חבר צעיר של האליטה הרומית החל להתקדם בסולם התפקידים הפוליטיים החשובים (cursus honorum). בנו כבר עבר את המשחקים האלו בשנת 393, אבל נראה שסימכוס הרגיש מחויב להתעלות עליהם, בעקבות המידע על כמות המאמץ וההוצאות שלו על המשחקים של שנת 401. הפעולה הרשמית האחרונה הידועה של סימכוס הייתה במסעו כשליח הסנאט לחצר האימפריאלית במילאנו בשנת 402, וסיבת השליחות הזו אינה ידועה. מהשליחות הזו והלאה אין ממנו עוד מכתבים, ולכן ההנחה היא כי סימכוס מת לאחר השליחות[24].

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Orationes[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הראשון בקריירה של סימכוס, לפני שהשיג את משרת מושל העיר רומא בשנת 384, מתועד היטב על ידי אוסף נאומיו, "Orationes" (נאומים בלטינית). אף על פי שלא ניתן לקבוע בביטחון את התאריכים של הנאומים ששרדו, סביר כי נכתבו ובוצעו במהלך שלטונו של גרטיאנוס, לאחר שסימכוס התפרסם מעט בזכות שבחיו לכבוד השליט ובנו[25].

כדי להשיג תמיכה ופופולריות, סימכוס וידא כי כל חבריו בסנאט ובחצר היו מודעים לנאומיו, והיו להם עותקים מהם. בעקבות כך, הוא החליט לפרסם אוסף של נאומים, עבור תפוצה רחבה יותר. מאמציו נשאו פרי, ובשנת 379, רק פרוקונסול בדימוס, הוא נבחר להקריא לסנאט מכתב אימפריאלי המכריז על הניצחונות כנגד הברברים, כבוד שבדרך היה שמור למושל העיר[26].

Relationes[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהייתה קצרה, כהונתו בתור מושל העיר רומא מתועדת היטב באוסף "Relationes", מכתביו של סימכוס לשליט במהלך החודשים בהם היה בתפקיד, 49 במספר. האוסף נקרא במונח הטכני "Relationes", ואחד מפירושי המילה "Relatio" מתייחס לדיווח רשמי. באימפריה המאוחרת, המילה הפכה למונח טכני בשימוש עבור דיווח מפורט המיועד לשליט או לשופט, ולכן אוסף המכתבים של סימכוס נקרא בשם הזה[27].

האוסף הזה של סימכוס הוא בין המסמכים היחידים מסוגם ששרדו, והם בעלי חשיבות גדולה להבנת הרטוריקה שלו. המכתבים הללו גם מספקים מידע רב ערך על האחריות האדמיניסטרטיבית והחוקית של מושל העיר. בנוסף, התפרסמותו של סימכוס כנואם הטוב ביותר של זמנו מבוסס בעיקר על נאומו המפורסם בנוגע למזבח הניצחון, שנכתב בצורת מכתב המיועד לחצר האימפריאלית במילאנו. בנוסף, המכתב השלישי (Relatio 3) באוסף, שנוגע גם הוא למזבח הניצחון, נחשב בתור ההישג הרטורי הגדול ביותר של סימכוס. הוא נכתב בקיץ 384, תחילת כהונתו של סימכוס בתור מושל העיר רומא, ונשלח לחצר ולנטיניאנוס במילאנו, בבקשה למתינות וסובלנות[28]:

"עבור מה מתאים יותר להגן על מוסדות אבותינו, וזכויות וייעוד מדינתנו, אם לא עבור התהילה של הזמנים האלו, שהיא גדולה יותר כאשר מבינים שכנראה לא נעשה דבר המנוגד למנהג אבותינו? לכן אנו דורשים את שחזור התנאי של ענייני הדת שהועיל זמן כה רב למדינה... המזבח הזה משמר את ההרמוניה של כולם, המזבח הזה פונה לאמונה הטובה של כל אחד, ושום דבר לא נותן יותר סמכות לצווים שלנו מאשר השלמות של מסדרנו המוציא צו כאילו היה תחת הסנקציה של שבועה... לכן, אנו מבקשים שלום, עבור אלי אבותינו ומדינתנו. כל הפולחנים צריכים להיחשב כאחד. אנו מתבוננים על אותם כוכבים, השמיים הם משותפים, אותו עולם מקיף אותנו. כיצד זה משנה באיזו צורה כל אחד מחפש את האמת? אנו לא יכלים להשיג סוד אדיר שכזה על ידי דרך אחת... כעת אנו מציעים תפילות, לא סכסוך... החוק של אבותינו כיבד את הבתולות הווסטליות וכהני האלים במחיה מתונה ופריבילגיות צודקות... מי ייתן והשומרים שאינם נראים של כל כת ימצאו חן בעיני הוד מעלתכם, ומי ייתן שכפי שבזמנים העתיקים סייעו לאבותיכם, יגנו עליכם ויהיו נערצים על ידינו...[29]"

המכתב נשלח מתוך רצון של סימכוס לשמור על יוקרתו האישית, אבל גם מתוך רצון להגן על עצמאות הסנאט הרומי נגד התערבות החצר האימפריאלית. במכתב סימכוס נותר מתון, כפי שניתן לראות בבקשה לחזור לסטטוס קוו, ובפנייה לשליט הנוצרי ולחצרו הוא נמנע מלאתגר את העליונות הנוצרית על ידי בקשה לסובלנות, ומדגיש כי בתור דובר הסנאט ואנשי רומא עתירתו אינה פוליטית. אמברוסיוס, שהשיג עותק של המכתב, כתב פנייה נגד סימכוס, שבסופו של דבר הביאה להנצחת המוניטין של סימכוס בתור נואם מכובד, אבל גם בתור פגאני קנאי[28]. הנכונות של סימכוס לפעול כשליח הסנאט בנוגע למחלוקת על מזבח הניצחון, וחיבור המכתב השלישי, השיגו לו מוניטין של שומר מסורת ומנהיג פעיל מבחינה פוליטית של צד שיכול להיחשב בתור "המפלגה הפגאנית"[30].

Epistulae[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתביו האישיים של סימכוס מכסים את כל זמן הקריירה שלו. הם מתחילים עם מכתב עבור ניקומאכוס פלאביאנוס בזמן שסימכוס היה בתפקיד מושל לוקאניה- ברוטיום ופלאביאנוס היה המושל של סיציליה (364-65 לספירה), ונגמרים עם קבוצת מכתבים שנכתבו בעקבות חזרתו של סימכוס מהשליחות האחרונה שלו לחצר האימפריאלית במילאנו (402 לספירה)[31].

חוץ מהמכתב השלישי של Relationes, אוסף מכתביו האישיים הוא היצירה הנחקרת והידועה ביותר של סימכוס. מכתביו האישיים נשמרו היטב- תשעה ספרים של Epistulae שרדו כמעט בשלמותם, ולהם מצטרף ספר עשירי הכולל שני מכתבים בלבד. לא קיים סידור כרונולוגי בכל ספר, אלא המכתבים מחולקים לפי הנמענים, לפחות בשבעת הספרים הראשונים, ובספרים השמיני והתשיעי המכתבים יותר מפוזרים ולעיתים קרובות הנמען הוא אנונימי. שבעת הספרים הראשונים גם יכולים להיות מיוחסים לתקופה ספציפית בקריירה של סימכוס. נראה כי סימכוס החל לסדר את אוסף מכתביו כבר בימי חייו, ובנו, ממיוס, סידר ופרסם את מכתביו לאחר מותו[32].

סימכוס שמר גם את העותקים של המכתבים שכתב בעצמו, ולא רק את התשובות של הנמענים אליהם נשלחו המכתבים. חלקית בשל פחד מגניבה וחוסר המהימנות של נושאי המכתבים, אבל חלקית גם כיוון שהיה מודע לערכם הספרותי. המחשבה על פרסום מכתביו לא הייתה זרה לסימכוס, ונראה כי הצעות בנושא עלו על ידי לפחות אחד מאלו איתם התכתב. מכתב שנכתב בשנת 395 לפרוטאדיוס (Protadius), אריסטוקרט גאלי בעל עניין רב בהיסטוריה וספרות, מצביע כי הוא גינה את העובדה שמכתביו של סימכוס "הופקדו בידי נייר מתכלה"(4.34). מההערות האלו ניתן לראות כי פרוטאדיוס עודד את סימכוס לפרסם את מכתביו. הספר השני בולט במיוחד באוסף המכתבים, ובבחינה של מכתבי סימכוס לפלאביאנוס (Flavianus) למשל, ניתן לראות דיוקן מעניין לא רק של הקריירה שלו, שהיא בעלת הקבלה מעניינת לזו של סימכוס, אלא גם של תחביביו ותחומי העניין שלו, ובצורה מסוימת גם של אופיו. כך מכתביו של סימכוס תורמים להכרה עמוקה יותר של סימכוס עצמו וגם של אלו איתם התכתב[33].

מבחינת מטרת המכתבים, ניתן לראות בבירור שתי מטרות יסודיות- מכתבים בין חברים ושמירה על קשרים, או מכתבי המלצה על חברים, קרובי משפחה ומכרים. חלקית בשל בעיות של חשאיות, המכתבים לא שימשו כאמצעי להעברת והחלפת מידע. למעשה, מספר מכתבים מראים כי מידע חשוב ורגיש הועבר לשליחים עם נאמנות מוכחת שמסרו אותו בעל פה, כדי שהמכתב יישאר קצר ויראה בלתי מזיק[34]. ההתכתבויות המתמשכות עליהן סימכוס עבד היוו חלק חשוב בכוח הפוליטי שלו, ועזרו לו להתקדם בקריירה שלו ולהישאר רלוונטי, גם אחרי מכשולים וקשיים שיכלו להרוס לחלוטין את הקריירה הציבורית והפוליטית שלו.

בשנת 394 ניקומאכוס פלאביאנוס התאבד, והשנים העוקבות מההתאבדות ועד מותו (המשוער) של סימכוס עצמו בשנת 402 נראות כפעילות ביותר מבחינת ההתכתבויות של סימכוס. הוא שמר על התכתבות קבועה עם בעלי התפקידים החשובים ביותר בממשל של האימפריה המערבית והמשיך בהצלחה את פעילותו הפוליטית עד מותו[35].

רשימה ביבליוגרפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cameron, A. 1999. The Antiquity of the Symmachi. Historia: Zeitschrift für alte Geschichte, Vol. 48, pp.477-505.

Quintus Aurelius Symmachus, Relation 3. Retrieved from: http://people.ucalgary.ca/~vandersp/Courses/texts/sym-amb/symrel3f.html

Salzman, M. R. and Roberts, M. 2011. The letters of Symmachus: Book 1. Atlanta: Society of Biblical Literature.

Songo, C. 2006. Q. Aurelius Symmachus: a political biography. Ann arbor: The University of Michigan Press.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 88-89
  2. ^ Cameron, A, The Antiquity of the Symmachi, Historia: Zeitschrift für alte Geschichte Vol. 48, 1999, עמ' 477, 487
  3. ^ Salzman, M. R. and Roberts, M, The letters of Symmachus: Book 1, Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, עמ' xix-xx
  4. ^ Salzman, M. R. and Roberts, M, The letters of Symmachus: Book 1, Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, עמ' xx- xxi
  5. ^ Cameron, A, The Antiquity of the Symmachi, Historia: Zeitschrift für alte Geschichte Vol. 48, 1999, עמ' 488, 502- 03
  6. ^ Salzman, M. R. and Roberts, M, The letters of Symmachus: Book 1, Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, עמ' xxviii-xxix
  7. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 84
  8. ^ Salzman, M. R. and Roberts, M, The letters of Symmachus: Book 1, Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, עמ' xxiii
  9. ^ Cameron, A, The Antiquity of the Symmachi, Historia: Zeitschrift für alte Geschichte Vol. 48, 1999, עמ' 502
  10. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 76-77
  11. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 1, 21
  12. ^ Salzman, M. R. and Roberts, M, The letters of Symmachus: Book 1, Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, עמ' xxxii- xxxiii
  13. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 89
  14. ^ Salzman, M. R. and Roberts, M, The letters of Symmachus: Book 1, Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, עמ' xxxiii
  15. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 31, 40
  16. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 34, 38-39
  17. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 41, 54-55
  18. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 63-64, 66
  19. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biographyPress, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 67
  20. ^ Songo, Cf, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 68, 71-72
  21. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 76-77
  22. ^ Salzman, M. R. and Roberts, M, The letters of Symmachus: Book 1, Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, עמ' xlii-xliii
  23. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 83-84
  24. ^ Salzman, M. R. and Roberts, M, The letters of Symmachus: Book 1, Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, עמ' xliii- xliv
  25. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 1, 25
  26. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 29
  27. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 31- 32
  28. ^ 1 2 Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 31-32, 46, 49, 51
  29. ^ Quintus Aurelius Symmachus, Relation 3
  30. ^ Salzman, M. R. and Roberts, M, The letters of Symmachus: Book 1, Atlanta: Society of Biblical Literature, 2011, עמ' xxxiv
  31. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 59
  32. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 60- 61
  33. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 61- 62
  34. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 63
  35. ^ Songo, C, Q. Aurelius Symmachus: a political biography, Ann arbor: The University of Michigan Press, 2006, עמ' 78