קויאטה
 | |||||||||
| מבט אווירי על חוות קאסיארסוק | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 גרינלנד | ||||||||
| קואורדינטות | 61°09′52″N 45°35′53″W / 61.164444°N 45.598056°W | ||||||||
קויאטה (בגרינלנדית: Kujataa) הוא נוף חקלאי תת-ארקטי באזור הדרומי של גרינלנד.[1] זוהי הדוגמה הידועה הראשונה של חקלאות באזור הארקטי, והעדות העתיקה ביותר להתפשטות התרבות הנורדית העתיקה מחוץ לאירופה.[1] השילוב הייחודי של חקלאות וציד של יונקים ימיים שהתרחשו באזור מהמאות ה-10 עד ה-15 ומהמאה ה-18 ועד היום, הובילו להוספת האזור לרשימת המורשת העולמית של אונסק"ו ב-2017.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
קויאטה משתרע מכף פרוול בדרום עד האי נונארסויט (Nunarsuit), כ-250 קילומטרים צפונה. אתר המורשת העולמית כולל 5 מרכיבים, כולם ממוקמים באזור זה:[2][3]
- קאסיארסוק (Qassiarsuk, מרכז האזור ב-61°09′52″N 45°35′53″W / 61.164444°N 45.598056°W) – שטח האזור המוגן 113.42 קילומטרים רבועים, והוא משתרע על פני חצי אי ברוחב 5.5–12 קילומטרים. אזור זה מהווה את מרכז אוכלוסיית האזור ומאופיין בצפיפות אוכלוסין גבוהה יותר ושימושי קרקע אינטנסיביים בשל תנאיו הנוחים יחסית לחקלאות. הוא כולל 38 אתרים ארכאולוגיים נורדיים גרינלנדים כולל 24 אתרי חוות ושרידים של בראטהוליד (Brattahlið), היישוב שהקימו אייריק האדום ואשתו טודהילדר (Tjodhildr), כולל הכנסייה הראשונה שהוקמה בעל-יבשת אמריקה. בגבול הרכיב ביתו של מגדל הכבשים המודרני הראשון בגרינלנד, אוטו פרדריקסן. בנוסף יש באזור אתרים של אינואיטים והאתר הפלאו-אסקימוסי היחיד הידוע באתר המורשת. לקאסיארסוק מגיעים מבקרים רבים יותר מאשר לאזורים האחרים באתר המורשת מכיוון שהוא נמצא מעבר לפיורד מנמל התעופה נרסארסואק.
- איגליקו (Igaliku, מרכז האזור ב-61°00′06″N 45°22′29″W / 61.001667°N 45.374722°W) – שטח האזור המוגן 82.87 קילומטרים רבועים. איגליקו הוא יישוב קטן לגידול כבשים, עם בתי קיץ רבים. שרידים גרינלנדים נורדיים של תשתית דתית, ביתית וחקלאית הקשורה לדיוקסיה של גרינלנד מהמאות ה-12 ה-14 (17 אתרים), שהייתה בפועל הדיוקסיה הראשונה בעל-יבשת אמריקה. האחוזה האפיסקופלית (Garðar, גרודאר) הייתה היישוב הגדול ביותר בגרינלנד הנורדית. באזור שרידים של הקתדרלה, רפת גדולה ובתי מגורים. השדות הם מהרחבים והמעובדים הפעילים ביותר. החקלאות המודרנית בגרינלנד באזור זה בסוף המאה ה-17. היישוב כולל בתי מגורים מהמאה ה-19 ועד היום (53 מבנים מוגנים), המראים את התפתחות הסגנונות והחומרים לאורך זמן, כולל השימוש באבן החול האדומה איגליקו. באזור ישנם ארבעה אתרים ארכאולוגיים אינואיטים. יש כמה מתקנים לתיירים באיגליקו.
- סיסארלוטוק (Sissarluttoq, מרכז האזור ב-60°53′48″N 45°29′42″W / 60.896667°N 45.495000°W) – שטח האזור המוגן 3.39 קילומטרים רבועים. זהו האזור הקטן ביותר מבין חמשת האזורים והוא כולל חווה נורדית גרנלנדית אחת גדולה ושמורה במיוחד במישור מבודד יחסית על רמה גבוהה, מוקפת בשטחי מרעה. אין אתרי אינואיטים באזור זה. הגישה לאזור זה אינה קלה בשל מיקומו.
- טאסיקולוליק (Tasikuluulik, מרכז האזור ב-60°50′52″N 45°23′24″W / 60.847778°N 45.390000°W) – שטח האזור המוגן 75.42 קילומטרים רבועים. שם המקום בנורדית Vatnahverfi שפירושו נפת האגמים. כולל את הדרך הכפרית הארוכה ביותר בגרינלנד המקשרת בין כמה חוות כבשים. האזור מכיל חוות כנסייה גרינלנדית נורדית גדולה. מערבה יותר אזור עם אגמים רבים וחורש צפוף, הכולל מספר אתרי חווה קטנים עד בינוניים. זהו האזור שנחקר בצורה יסודית ביותר מבחינה ארכאולוגית כשהחפירות החלו עוד במאה ה-19. בתוך האזור התגלו 19 אתרים ארכאולוגיים נורדיים, ויש בו 6 חוות ומבנה היסטורי אחד (1946).
- קאקורטוקולוק (Qaqortukulooq, מרכז האזור ב-60°47′33″N 45°50′04″W / 60.792500°N 45.834444°W) – שטח האזור המוגן 73.82 קילומטרים רבועים. שם המקום בנורדית הבלסיי (Hvalsey), שפירושו "אי הלווייתנים". מכיל 11 אתרים נורדיים ו-2 אתרי אינואיטים, כולל חורבות הכנסייה הנורדית שהשתמרה בצורה הטובה ביותר בגרינלנד ואתר האזכור האחרון המתועד של אירופאים בגרינלנד ב-1408. אין באזור התיישבות מודרנית אם כי משתמשים בו למרעה של כבשים. הגישה לאזור קלה באמצעות סירות. האזור כולל גם את האי אפרנאוויארסוק (Upernaviarsuk), שבו מרכז מחקר והדרכה לחקלאות של ממשלת גרינלנד. האתר חשוב בהיסטוריה של תחיית החקלאות בגרינלנד במאה ה-18. הפעילות החקלאית הראשונה מאז תקופת הנורדים התרחשה כאן ב-1780, על ידי אנדרס אולסן ואשתו האינואיטית טופרנה, לפני שעברו לאיגליקו. ישנם גם קברים אינואיטים.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השרידים הארכאולוגיים המוכרים הקדומים ביותר מקויאטה הם מהאלף ה-3 לפני הספירה, החל במסורת הכלים הקטנים הארקטיים (אנ') והמשיכו בתרבויות סאקאק (אנ') ודורסט (אנ'), לפני שנעלמו מדרום גרינלנד. במאה ה-10, החל בני העם הנורדי (אנ') להגיע לדרום גרינלנד, ובראשם אייריק האדום. לאחר שמצאו פיורדים עמוקים המתאימים לחקלאות באזור קויאטה, הם הקימו במהירות יישובים חקלאיים קטנים, וקראו לאזור אייסטריביגד' (Eystribyggð, "מושבה מזרחית"). עם זאת, שיטות החקלאות הנורדיות בגרינלנד היו שונות מאלה במקומות אחרים עם דגש גדול יותר על ציד מאשר על גידול דגנים (ייתכן בגלל ריבוי ניבתנים וכלבי ים באזור) וגידול עיזים ולא כבשים. כמו כן נבנו מערכות השקיה על מנת להאכיל את בעלי החיים, שחלקם נותרו כמערכות ההשקיה היחידות ששרדו מימי הביניים בצפון האוקיינוס האטלנטי.
בשיאה במאה ה-13, היה לאייסטריביגד' בישוף משלה והיא כללה 200–300 חוות. במהלך אותה תקופה נדדו בני עם התולה (אנ') (אינואטים) לגרינלנד ובאו במגע עם המתיישבים הנורדים. ייתכן שהתקופה הזו של דו-קיום נמשכה עד 250 שנה. עד המאה ה-15, הכפרים הנורדיים בקויאטה נעלמו, ואין סימן לחקלאות בגרינלנד במשך מאות השנים הבאות, עד שנות ה-80, של המאה ה-18 כאשר אישה אינואיטית, טופרנה, ובעלה הנורווגי, אנדרס אולסן, החלה חווה במעונו של הבישוף מימי הביניים לשעבר באיגליקו. מאז ועד היום יש פעילות חקלאית רציפה באזור.[3]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ארד דיימונד, "התמוטטות", תרגום, עמנואל לוטם, הוצאת מטר בשנת 2008. פרק 7: "גרנלנד הנורדית בפריחתה" (עמ' 166–225), ופרק 8: "קצה של גרנלנד הנורדית" (עמ' 226–250)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 UNESCO World Heritage Centre. "Kujataa Greenland: Norse and Inuit Farming at the Edge of the Ice Cap". UNESCO World Heritage Centre. United Nations Educational, Scientific, and Cultural Organization.
- ^ Executive Summary
- ^ 1 2 Advisory Body Evaluation (ICOMOS)
