קוכיה הודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןקוכיה הודית
Desert bush 2.JPG
מיון מדעי
ממלכה: צמחים
מערכה: מכוסי זרע
מחלקה: דו-פסיגיים
סדרה: ציפורנאים
משפחה: סלקיים
סוג: קוכיה
מין: קוכיה הודית
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Bassia Indica
Scott, 1978

קוכיה הודית (שם מדעי: Bassia Indica), (ידועה גם בשם Kochia indica Wight ) שיח חד שנתי גדול השייך למשפחת הסלקיים. נפוץ בכל הנגב. גבול התפשטותו הצפוני במישור החוף הוא באזור צומת ראם (מעודכן ל-1977) במזרח - בקעת ים המלח ובקעת הירדן ובדרום בערבה ובאילת[1]. צומח בעיקר בצידי שדות, לאורך גדרות ולאורך כבישים.

השיח, בעל הצורה הכדורית, מגיע לגובה של 1-2 מטרים. גדל בשלהי האביב ובקיץ, עונות בהן רוב הצמחים החד שנתיים כבר מתייבשים. אורך העלים כ-1-1.5 סנטימטר. העלים איזמלנים בצורתם. הפריחה מתרחשת בחודשים יוני ויולי. הפרחים הזעירים בעלי צבע צהוב, אולם, בדומה לצמחים אחרים ממשפחת הסלקיים, הם אינם בולטים ונראים רק ממבט קרוב.

כאשר הצמח מתייבש בשלהי הסתו, ניתק בסיסו היבש מן הקרקע והשיח הקל מתגלגל בעזרת הרוח למרחקים גדולים ומפיץ את זרעיו בצורה זו. ניתן לראות את הכדורים היבשים הגדולים של השיח כשהם צמודים לגדרות או לתעלות בצידי הכבישים, שם נעצר גלגולם.

הגעת הצמח לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הידוע, אין הקוכיה ההודית צמח טבעי בישראל. הוא נפוץ בייחוד בהודו, פקיסטן ואפגניסטן[2]. על מוצאה של הקוכיה ההודית חלוקות הדעות. מיכאל זהרי טוען כי ארץ המוצא היא אוסטרליה, בה גדלים רוב מיני הקוכיה, אך לפני שהספיקו להגדירה, הובאה להודו כצמח מספוא, שם התפשטה ואף הוגדרה כ"הודית". לארץ ישראל הגיע הצמח לראשונה, כנראה, במלחמת העולם הראשונה עם גייסות מהודו ואחד מבוטנאי התקופה אף הגדירו ב-1921 כ"בסיה יפואית". בשנים לאחר מכן ניסו לאתר את הצמח, אך כנראה הוא נעלם עד אשר הגיע שנית לארץ ישראל עם הפלישה המצרית במלחמת העצמאות ב-1948[3].

אבינעם דנין טוען לעומתו, כי זרעי הקוכיה ההודית הגיעו מהודו לאוסטרליה ומשם למצרים התחתונה במטרה לשמש כצמח מרעה. גבעוליה המסועפים והרכים שימשו לריפוד ארגזי התחמושת של חיל המשלוח המצרי לארץ ישראל ב-1948, נפוצו בנגב הצפוני והתפשטו[1].

נראה שבסוף מלחמת העולם השנייה קיבל קצין בריטי במצרים זרעי קוכיה וזרע אותם באזור החוף של המדבר המערבי. התפשטות הצמח במצרים הייתה מהירה מאוד. חיילי הצבא המצרי נהגו לארוז חלק מהציוד והתחמושת בארגזים מרופדים בענפי קוכיה. במהלך הקרבות ב-1948 ועם השלל בתום המלחמה נפוצו הזרעים בנגב ומשם התפשטו[2].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קוכיה הודית בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אבינעם דנין, הצומח בנגב מצפון לנחל פארן, עמ' 15, ספרית פועלים, 1977
  2. ^ 2.0 2.1 יהושע זמרה, אופקים, 1989, עמ' 270
  3. ^ מיכאל זהרי, נופי הצומח של הארץ, עמ' 231, הוצאת עם עובד, 1980