קולדיגה

**העיר העתיקה של קולדיגה**
**Kuldīgas vecpilsēta**
**אתר מורשת עולמית**
	העיר העתיקה של קולדיגה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2023, לפי קריטריונים 5
שטח האתר	843.3 או 643.2 דונם
שטח אזור החיץ	888.5 או 1,087.9 דונם

**קולדיגה**
**Kuldīga, Goldingen**
סמל קולדיגה סמל קולדיגה	דגל קולדיגה דגל קולדיגה
	היכל העיר של קולדיגה
מדינה	לטביה
מחוז	קולדיגה
תאריך ייסוד	1378
שטח	13 קמ"ר
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	10,019 (1 בינואר 2023)
‑ צפיפות	796.3 נפש לקמ"ר (ינואר 2020)
קואורדינטות	56°58′02″N 21°58′12″E / 56.967222222222°N 21.97°E
אזור זמן	UTC +2
	http://www.kuldiga.lv
	העיר העתיקה של קולדיגה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2023, לפי קריטריונים 5
שטח האתר	843.3 או 643.2 דונם
שטח אזור החיץ	888.5 או 1,087.9 דונם

קולדיגה (בלטבית: Kuldīga נהגה: ‏האזנה^ⓘ‏^?‏; בעבר בגרמנית: Goldingen; גולדינגן; ביידיש ובכתיב עברי ארכאי: גאלדינגען) היא עיר במערב לטביה, בחבל ההיסטורי של קורלנד, השוכנת על גדות הנהר ונטה (אנ') במרחק של כ-150 קילומטרים מהבירה ריגה.^[3]^[4] בקולדיגה התקיימה במשך שנים רבות קהילה יהודית חשובה עד מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי לטביה. בעיר גרים 10,710 תושבים (נכון ליוני 2021).^[5]

קולדיגה הוזכרה לראשונה בשנת 1242. היא הצטרפה לברית ערי הנזה בשנת 1368. במאה ה-17 הייתה קולדיגה (יחד עם ילגבה) אחת מבירות דוכסות קורלנד בין השנים 1596 ל-1616.

קולדיגה היא עיירה עתיקה באזור קורזמה המערבי של לטביה עם ארכיטקטורה ייחודית. קתרינה הקדושה היא הקדושה הפטרונית של קולדיגה, והכנסייה העתיקה ביותר של העיר נקראת על שם קתרינה הקדושה. הכנסייה הוקמה בשנת 1252 ושופצה מאז מספר פעמים. הנחל אלקשופיטה (Alekšupīte) הקטן עובר דרך מרכז העיר העתיקה של קולדיגה לאורך קירות הבתים. העיר העתיקה סביב הנהר הקטן עצמו היא המקבץ היחיד שנותר מהמאה ה-17–18 מסוג זה במדינות הבלטיות. מפל בגובה 4.2 מטר על האלקשופיטה הוא הגבוה ביותר בלטביה.^[6] אשד ונטה (Ventas rumba), אשד טבעי ברוחב 240 מטרים הם הרחבים ביותר באירופה. לא רחוק מהאשד נמצא גשר הלבנים של קולדיגה שנבנה ב-1874, שהוא הגשר הארוך ביותר מסוג זה באירופה.^[7]

אזור העיר העתיקה של קולדיגה שמרכזו ב-56°58′04″N 21°58′18″E / 56.967750°N 21.971528°E / 56.967750; 21.971528 הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו במושב ה-45 של ועדת המורשת העולמית, שהתכנסה בריאד בערב הסעודית בין 10 ל-25 בספטמבר 2023.^[1]

בהסבר להחלטה על הכרזת האתרים כאתר מורשת עולמית נכתב:

ממוקמת בחלק המערבי של לטביה, העיירה קולדיגה היא דוגמה שהשתמרה היטב ליישוב עירוני מסורתי, שהתפתח מכפר קטן מימי הביניים למרכז מנהלי חשוב של דוכסות קורלנד וסמיגליה בין המאות ה-16 וה-18. מבנה העיירה של קולדיגה שמר במידה רבה על סידור הרחובות של אותה תקופה, וכולל ארכיטקטורת גזעי עצים מסורתית כמו גם סגנונות בהשפעה זרה הממחישים את חילופי התרבות העשירים בין בעלי מלאכה מקומיים וזרים סביב הים הבלטי. ההשפעות האדריכליות ומסורות האומנות שהוצגו בתקופת הדוכסות נמשכו גם במאה ה-19.

— העיר העתיקה של קולדיגה באתר אונסק"ו

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את מקורה של העיירה העתיקה קולדיגה ניתן להסביר על ידי מיקומה על צומת דרכים: דרכי המים של הנהר ונטה ודרכי היבשה המחברים את אדמות פרוסיה עם החלק התחתון של נהר דאוגבה. העיירה הקדומה קולדיגה של שבט הקורוניאנים (אנ') - תל טירה מבוצר ויישוב נמצאו 3.5 קילומטרים צפונה בגדה השמאלית במורד הנהר ונטה. תל הטירה נראה עד היום. הוא ממוקם על גדת הנהר ונטה בחזית בין העמק העמוק של הנהר וצ'קולדיגה (Veckuldīga) לבין העמק הקדום של הוונטה. אתר הטירה עצמו ממוקם בשטח רחב של כמה עשרות דונמים, אך יחד עם העיר העתיקה של קולדיגה - שטח של יותר ממאה דונם. יכול להיות שהיה נמל ליד הנהר וצ'קולדיגה.

ב-19 באפריל 1242 קיבל מסדר האבירים הליבוני את אישורו של ראש המסדר לבנות טירה על גדות הנהר ונטה. מכיוון שזהו המסמך הכתוב העתיק ביותר שהשתמר בו מוזכרת קולדיגה, היא נחשבת לשנת ייסוד קולדיגה. טירת מסדר האבירים הליבוני נבנתה על הגדה השמאלית של הנהר ונטה ליד הפלג, והדולומיט מאפיק הנהר שימש כחומר הבנייה. בשנת 1263, הטירה והיישובים סביבה כבר הוזכרו כעיר גולדינגן, וזכויותיה לגבי עיירה התבססו על זכויות העיר ריגה.

ב-28 באפריל 1355, הקצה ראש המסדר, גוסווין פון הריקה (Goswin von Herike), שטחי קרקע חדשים. במקביל הוא העניק לעיר זכויות חדשות, כמו גם שלט הרלדי עם דמותה של קתרינה הקדושה. משנת 1439 ניתנה לקולדיגה/גולדינגן זכות לארגן שוק שבועי. העיירה הוקמה על ידי הצטרפות לשלושת האזורים המיושבים העיקריים: העיירה, הכפר הקטן של הטירה (עיירת הקורוניאנים) והכפר על הגבעה (מה שנקרא "קלנמייסטים" בלטבית) (באזור רחוב קלנה כיום). המפקד הצבאי של המסדר התגורר בטירת המסדר הליבוני יחד עם שנים עשר אחים מהמסדר שהיו אבירים ועם מה שנקרא אחים חורגים שדאגו לחיים הכלכליים. המפקד עמד בראש מחוז קולדיגה של המסדר הצבאי, ששלט, בנוסף לקולדיגה, גם על דורבה (אנ'), סבילה (אנ'), סקרונדה (אנ'), אייזפוטה, אלסונגה (אנ') וסאלדוס.

לאחר הקמת דוכסות קורלנד וסמיגליה ב-1561, החלה תקופה חדשה בהיסטוריה של קולדיגה. הדוכס הראשון גוטהרד קטלר (אנ') בחר בטירת המסדר לשעבר להיות אחד ממקומות מגוריו. הוא ואחר כך גם דוכסים אחרים אישרו את זכויות העיירה לשעבר של קולדיגה על ידי תמיכה בפיתוח הכלכלי שלה. כשהדוכס גוטהרד מת, הדוכסות חולקה לשני חלקים ועד 1618 הייתה קולדיגה מקום מגוריו של בנו הצעיר וילהלם (אנ') ובירת קורלנד. העיירה הרוויחה מסחר עם ריגה וילגבה באמצעות מיסים על כל הסחורות שעברו דרך הגשר על הוונטה. בשנת 1615, הגשר נהרס בשיטפונות, וגרם לאובדן כלכלי גדול לעיר. באותה שנה אירעה שריפה ענקית שהרסה את רוב מבני העץ בעיירה. לאחר בנייה מחדש של העיירה, הוקם שוק חדש (כיכר מועצת העיר בימינו) ונבנה בית עירייה חדש (רחוב Baznīcas מספר 5 בימינו), שכיום הוא קרוי בית העירייה הישן. אז מרכז העיירה הועבר מהמקום הישן ליד כנסיית קתרינה הקדושה לכיכר הנוכחית של מועצת העיר. האזרחים והסוחרים העשירים ביותר בנו את בתיהם סביב המרכז החדש של העיירה. בשנת 1701, במהלך המלחמה הצפונית הגדולה, פלש הצבא השוודי לטירת קולדיגה, ובשנת 1709 היא הפכה לבלתי ראויה למגורים, אך במאה ה-19 הועברו חורבות הטירה למקום חדש.

בחלק השני של המאה ה-19 החלו להתפתח בעיירה חברות תעשייתיות קטנות. חלקן הפכו למפעלים עם יותר מ-100 עובדים. המפעל הגדול ביותר בקולדיגה היה המפעל "Vulkāns" לייצור גפרורים (הוקם ב-1878 ונסגר ב-2004), ועל תווית קופסאות הגפרורים הייתה תמונה של אייל. השני בגודלו היה המפעל של Vintelers Tuki. יתר על כן, דברים כמו מחטים, סיגרים, סבון, וודקה, ליקרים ומים מינרליים נוצרו בקולדיגה. ייצור בירה הייתה מסורת עם שורשים עמוקים – מבשלות בירה פעלו בטירת המסדר, באחוזות הדוכס וגם בעיירה. בתקופה זו נבנו מבנים חדשים רבים - לא רק עבור מגורים, אלא גם מבני עירייה וציבור. לאחר כמה מאות שנים, קולדיגה קיבלה גשר חדש מעבר לנהר ונטה (1873–74), נבנה בית עירייה חדש (1868), בית הקהילה האורתודוקסי וכנסייה ברחוב Liepājas, בית סוהר (שהוא סניף דואר בימינו), בית החברה הלטבית (שהוא המרכז לתרבות בימינו), ה"גימנסיה" הגרמנית (בית ספר תיכון) ברחוב Kalna מספר 19 ומבנים נוספים גם כן. עד מהרה הוכפל מספר התושבים המקומיים והגיע ל-13,000 ממש לפני מלחמת העולם הראשונה.

במהלך מלחמת העולם השנייה הייתה העיירה תחת כיבוש סובייטי מ-1940, ולאחר מכן תחת כיבוש גרמני מ-1941 עד 1944.

אתרים תיירותיים בעיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולדיגה היא עיירה קטנה ומושכת בקורזמה (קורלנד) שתמיד זכתה להערצה ולשבחים על ידי משוררים וציירים. מרכז העיר ההיסטורי, שהתפתח במאות ה-17 וה-18, עדיין שימר את מבני העץ הישנים היוצרים רחובות קטנים וצרים. את בניין העץ העתיק ביותר בקורזמה שהוקם בשנת 1670 ניתן למצוא ליד כיכר העיר. בית העירייה הישן נבנה במאה ה-17. כיכר העיר, עוד מתחילת היישוב, היה מקום בו נהגו להתאסף תושבי העיר. המסורת שרדה: הדופק של העיירה מורגש בצורה הטובה ביותר בכיכר המרכזית, מקום לתערוכות של אורגים, חגיגות מסורתיות ואירועים נוספים.

אשד ונטה (Ventas rumba) הוא האשד הרחב ביותר באירופה. אשד זה ברוחב 240 מטר שנוצר באופן טבעי קשור למספר אגדות ואירועים היסטוריים. באביב, אפשר לצפות בדגים מעופפים במעלה המדרגה; בשל כך, קולדיגה הייתה מפורסמת פעם כ"מקום בו הם תופסים אלתית באוויר".
גשר הלבנים העתיק מעבר לוונטה נבנה בשנת 1874 והוא הגשר הארוך ביותר מסוג זה באירופה - 164 מטרים. הוא נבנה על פי סטנדרטים של המאה ה-19 - 164 מטרים אורך ו-8 מטרים רוחב, מה שמאפשר לשני קרונות לעבור זה בצד זה. הוא היה מורכב משבעה מפתחים של קמרונות לבנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה פוצצו שניים מהמפתחים. "מרוץ העירומים" על הגשר הפך למסורת שנתית ללילות אמצע הקיץ.^[8]
אלקשופיטה – נחל הזורם ישירות לאורך קירות מבנים רבים וזו הסיבה שקולדיגה נקראה ונציה של לטביה. בתחילה הבניינים של מרכז העיירה נבנו כפרבר של קולדיגה. מרוץ שנתי מתקיים על האלקשופיטה, כאשר המתמודדים רצים ישירות לאורך קרקעית הנהר.
מפל אלקשופיטה – נבנה במאה ה-17 על מנת להשתמש בנחל כדי להפעיל את מפעל הנייר הראשון בקורזמה. המפל נוצר באופן מלאכותי וממוקם ליד בניין הטחנה שאינו פעיל.
כנסיית קתרינה הקדושה נבנתה במקור בשנת 1252. עם זאת, היא נבנתה מחדש עם גילופי עץ בסגנון הבארוק על המזבח. הכנסייה קיבלה את שמה של קתרינה הקדושה, הקדושה הפטרונית של קולדיגה. אחד השליטים המצליחים ביותר של דוכסות קורלנד, הדוכס יאקוב (אנ') הוטבל בכנסייה זו, וכאן גם התקיימה חתונתו עם הנסיכה לואיזה שרלוטה מברנדנבורג (אנ').
רחוב ליפאיאס (Liepājas iela) – הוא מדרחוב עם כמה מבנים מהמאות ה-17–20, דלתות מעניינות וחלונות מיוחדים.
מוזיאון הפסלים של הפסלת ליוויה רזווסקה (Līvijas Rezevskas izstāžu zāle) נוסד בשנת 2003. המבקרים עשויים לראות יותר מ-15 פסלים המאפיינים את האומה הלטבית.
מערות החול רייז'ופה (Riežupes smilšu alas) מהוות את מבוך המערות הארוך ביותר בלטביה (כ-2 קילומטרים, ניתן לסייר ב-460 מטרים). בתקופת שלטונו של הדוכס יאקוב החול ממערות החול של רייז'ופה שונע על ידי ספינות למקומות רחוקים לייצור זכוכית.^[9]

בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המבנים הגדולים בקולדיגה (רחוב 1905 מספר 6) הידוע בפנים המפואר שלו בשיש עם פרטים מוזהבים, הוא בית הכנסת היהודי. מסמכים בעברית עתיקה המתארים את בניית המבנה בשנת 1875 נמצאים במוזיאון של מחוז קולדיגה. הוא נבנה בתקופת שלטונו של הצאר אלכסנדר השני והיה מרכזה של קהילה יהודית תוססת. בית הכנסת היה חלק ממתחם גדול יותר עם בית מדרש צמוד, בית טהרה ובית ספר יהודי, שניתן לראות עד היום. הקהילה היהודית הייתה פעילה מאז ההתיישבות בדוכסות קורלנד במאה ה-16. רוב המהגרים הראשונים הגיעו משטחי צפון-מערב גרמניה, אך בסביבות אמצע המאה ה-17 התסיסה בפולין גרמה לנהירה של יהודים לאזור זה. עד המאה ה-18, האוכלוסייה היהודית של קורזמה מילאה תפקיד פעיל בחיי הכלכלה של המחוז. בשנת 1941 הפך בית הכנסת למלכודת כאשר כל יהודי קולדיגה נכלאו בבית הכנסת והוחזקו בו מספר ימים על ידי נאצים ומשתפי פעולה לטבים, לפני שחולקו לקבוצות קטנות יותר ונורו ביערות הסמוכים. זמן קצר לאחר השמדת היהודים הקימו הגרמנים מחסני מזון בבית הכנסת. מאוחר יותר במהלך השנים הראשונות של ברית המועצות הוקמה בו ממגורת דגן, ולאחר מכן ננטש לכמה שנים. בשנת 1958 הפך בית הכנסת לקולנוע קורזמה. הוא הכיל 450 מושבים וחדר קריאה. הוא נשאר קולנוע עד 2003, לאחר החזרת העצמאות של לטביה. בשנים שלאחר מכן היו בו גם בית קפה ומועדון לילה. החל משנת 2011 הפך בית הכנסת לספרייה המרכזית של קולדיגה ולחלל הופעות. המבנה במצבו הנוכחי משופץ, ואין סימנים חיצוניים לעברו היהודי של המבנה (כגון מגני דוד). קישוטי הגג שניתן לראות בתצלומים ישנים של בית הכנסת עדיין חסרים: שלושה בסיסים חשופים, כמו ארובות, מסמנים את הגמלונים משני צדי המבנה. קיים (נכון לאוגוסט 2017) שלט המסביר את ההיסטוריה של הבניין.