קולוניאליזם בארץ ישראל במאה ה-19

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המעצמות האירופיות החלו להתבסס בארץ ישראל בשנת 1799, בעקבות מסעו של נפוליאון בארץ, מסע שעורר עניין בעולם הנוצרי. בשנת 1840, בעקבות כיבוש הארץ בשנת 1831 על ידי איברהים פאשה, ואביו מוחמד עלי, נפתחו שערי הארץ לפעילות זרים. הפעילות הענפה הזו הייתה השפעה רבה על תהליך בניית הארץ. התושבים היהודים זכו לחסות, בהתאם להסכמי הקפיטולציות אשר באו לידי ביטוי בשיפור ביטחונם הפיזי. בנוסף לכך המעצמות הקימו שירותים ציבוריים ברמה נאותה - בתחומי: חינוך, תעבורה, תקשורת ובריאות.

הסכמי הקפיטולציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קפיטולציות

המקור לכוחן של המעצמות היו הסכמי הקפיטולציות אשר נחתמו לאחר שבריטניה ורוסיה סייעו לשלטון העות'מאני להשתלט מחדש על מצרים ועל ארץ ישראל. מדינות אירופה אף בקשו להחיל את משטר הקפיטולציות בקרב אוכלוסיות במזרח התיכון שאינן מוסלמיות. כך ביקשה רוסיה להחיל את הקפיטולציות על כלל היוונים-אורתודוקסים במזרח התיכון. צרפת ביקשה התייחסות דומה לגבי הנוצרים הקתולים ואילו אנגליה ביקשה לעשות כן עם היהודים והדרוזים.

בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים היו יתרונות רבים למקבלי החסות בשל הקפיטולציות, כולל פטור ממסי האימפריה העות'מאנית. וכך התאפשרה הקמת מערכות שירותים ציבוריים מקבילים לאלו שסיפקה האימפריה, כולל בתי חולים, בתי ספר, סלילת דרכים, מסילות ברזל ושירותי דואר.

פעילות המעצמות גברה לקראת סוף המאה ה-19 מתוך הנחה כי האימפריה העות'מאנית עומדת להתמוטט.

צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת הייתה הראשונה שחתמה על הסכם שיאפשר לה לפעול בארץ ישראל. בשנת 1535 נחתם הסכם הקפיטולציות בין פרנסואה הראשון לסולימאן המפואר. ההסכם נחתם עקב היות צרפת בעלת בריתם של העות'מאנים במלחמות הים התיכון. הצרפתים ביצרו את מעמדם בתור מגיני הנוצרים הקתוליים. צרפת לאשרור תפקידה בארץ הקודש בשנת 1878 בקונגרס ברלין, כינוס המעצמות החשובות שנערך בעקבות מלחמת רוסיה-טורקיה (1877-1878).

התערבותה במשטר המקומי באה לידי ביטוי באמצעות הגופים הבאים שכבר פעלו בארץ הקודש:

כך הצליחה צרפת לקבל את החסות על הנתינים הקתולים ורכשה לעצמה יתרון כלכלי, דתי ומוניטין. סמוך למלחמת העולם הראשונה היא זכתה להגיע למעמד מוכר בתור היורשת של ארץ ישראל. "אם כי תוכניתה לא זכתה מעולם לכלל הכרעה ברורה"[1].

כמו כן בנתה צרפת בירושלים מבנים שונים במתחם הצרפתי בירושלים.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית השילוש הקדוש במגרש הרוסים

בעקבות המלחמה העות'מאנית-רוסית (1768–1774), חתמה האימפריה העות'מאנית ב-21 ביולי 1774 על הסכם קוצ'וק קאינרג'ה עם האימפריה הרוסית, לפיו, בין השאר, ניתנה לחצי האי קרים עצמאות מן השלטון הטורקי ושני נמלי מפתח שאיפשרו לה גישה ישירה אל הים השחור. ובנוסף לכך רוסיה הוכרה על ידי הסולטאן כנותנת חסות לבני הדת היוונית-אורתודוקסית בתחומי האימפריה. רובם המכריע של הערבים הנוצרים - 90% - בשנת 1840, היו נוצרים אורתודוקסיים. רוסיה ראתה עצמה היורשת של האימפריה העות'מאנית במקרה של התפוררותה.

מאבקי כוח בין רוסיה כבעלת החסות על האורתודוקסים וצרפת כמגן הקתולים על השליטה במקומות הקדושים לנצרות בארץ ישראל היו העילה למאורעות שהובילו למלחמת קרים (1856-1853).

מספרם של הצליינים הרוסים שעלו לארץ הקודש היה גדול ממספר צלייני כל שאר הארצות. זיקה דתית מיוחדת הפגינו בני רוסיה "הקדושה". בשנת 1860 היא ניגשה לבניית מגרש הרוסים - מתחם מרשים מחוץ לחומות העיר העתיקה - בגובה של עשרים מטר מהמקום הגבוה ביותר בעיר העתיקה.

משה ריישר, מיהודי ירושלים, מחבר הספר שערי ירושלים:

וגם מלך רוסיא ירום הודו קנה מאת השולטאן מקום גדול מאוד כשלושים אמות רחוק מן העיר, ובנה חומה גדולה ונאה סביב ובתוכה בנה מגדלים וחצרים גדולים וחזקים מאד, כולם מאבני מחצב מפותחים פתוחים ציצים ופרחים, ובתי תפלות ומרחצאות, רחובות ושווקים הרבה, נאים אף יפים. מי יוכל לשער כל ההון אשר עלה הבניין הזה, כי אין מספר. ועושי המלאכה היו אלף וחמש מאות, והתחלת הבניין משנת תרח"י [1868] עד הנה ועוד לא נשלם. וקורא [המלך] שם העיר "נאווע ירושלים", רוצה לומר "ירושלים החדשה", ושולח מבני אמונתו ומושיבם בתוכו.

מ' ריישר, שערי ירושלים 1867. הודפס מחדש, דפוס ספרא, ירושלים 1967

הצלחתם של הרוסים הוגבלה בשל פעילות מיסיונרים הפרוטסטנטים. גם הכנסייה הנוצרית אורתודוקסית חששה שתהיה לבת חסות רוסית. ערב מלחמת העולם הראשונה נחלשו סיכוי רוסיה להשפיע על גורל ארץ ישראל.

אנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנגליה הקימה את הקונסוליה הראשונה בירושלים בשנת 1838. בצמוד לה הוקמה בשנת 1841 כנסיית המשיח של הכנסייה האנגליקנית מול מגדל דוד. עקב מגבלות הממשל הטורקי, תחילה נבנתה קתדרלה פרטית ליד הקונסוליה בשם קתדרלת סנט ג‘יימס, לכאורה לשימוש עובדי הקונסוליה. בהמשך, נבנתה כנסיית המשיח ובה כתובות בשפה העברית. המטרה הייתה להביא ליד המרת דת של היהודים. פעילות זו הייתה לה הצלחה מועטה, עם התנצרות קבוצת קטנה של תלמידי הגר"א[2]. מוסדות נוספים שהוקמו הם בית החולים של המיסיון האנגלי ובית הספר לבנות של המיסיון האנגליקני.

לאור האכזבה מפעילות בקרב היהודים החלה הכנסייה האנגליקנית לפעול בקרב בני העדות הנוצריות, שכן בקרב המוסלמים נאסרה פעילותה. המיסיון האנגלי פעל גם בערים אחרות בארץ: בחברון בנה בית חולים ובשכם נטל תחת חסותו את השומרונים.

השיא של המעורבות הבריטית הייתה בברית שנכרתה עם ההסתדרות הציונית העולמית והצהרת בלפור בימי מלחמת העולם הראשונה, אשר בסופו של דבר הביאה לבריטניה את המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

האימפריה האוסטרו-הונגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שהיא נטלה חלק בהחזרת השלטון העות'מאני לארץ ישראל בשנת 1840 היא לא נחלה הצלחה בהשפעה על החיים בארץ. היא לא הצליחה ליטול מצרפת שותפות במתן חסות לנוצרים הקתוליים. מה שעלה בידם של האיטלקים לאחר מכן. פעילותה הרבה הייתה במתן חסות ליהודים שעלו ארצה, בירושלים מהונגריה. אחדים משירותיה לציבור נחשבו למעולים כמו הדואר, הספנות והאכסניה בירושלים.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות קונגרס וינה, בו תיווכה גרמניה בין רוסיה לבין אוסטריה היא החליטה לא ליטול חלק בפעילות בארץ הקודש. המתיישבים הגרמנים בארץ, הטמפלרים זכו רק לתמיכה צוננת. רק בעקבות ביקור של וילהלם השני בשנת 1898 הורחבה הפעילות הגרמנית בארץ. כך הוקמו בירושלים כנסיית הגואל, הדורמיציון ואכסניית אוגוסטה ויקטוריה. גרמניה השלימה עם אחריותה של צרפת על המאמינים בארץ.

איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה הצטרפה לפעילות המדינות האחרות בתקופה מאוחרת יחסית (תחילת המאה ה-20), עם תחילת בנייתו של בית החולים האיטלקי בירושלים, בית החולים האיטלקי בחיפה, ובית החולים האיטלקי בנצרת.

ביקורי אישים ממלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פמליית הקיסר הגרמני וילהלם השני בירושלים, ברקע - מגדל כנסיית הגואל אותה חנך הקיסר

בתקופה שבה המעצמות הגבירו את התערבותם בארץ ישראל הגיעו אלה מבקרים ממלכתיים רבים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dominique Trimbur & Ran Aaronsohn (eds), De Bonaparte à Balfour. La France, L’Europe Occidentale et la Palestine 1799–1917, Paris: Centre national de la recherche scientifique (CNRS) Editions, 2001 (Mélanges du CRFJ, 3), 435 pp[4].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור: יואל רפל ו-אוריאל רפפורט, עמ, 533
  2. ^ ראו עבודתו של אריה מורגנשטרן
  3. ^ נכתב ופורסם שיר לכבודו, אשר הוגש לו מאת רבני ירושלים בחוברת מעוטרת זהב, כתובה עברית ואיטלקית. בקובץ שירי יואל משה סלומון בעריכת פנחס גרייבסקי.
  4. ^ ביקורת: אייל זיסר, ‏בין שתי ערים: פריז וירושלים 1917-1799 – הסיפור שלא סופר, קתדרה 106, דצמבר 2002, עמ' 188-186