קולנוע אוקראיני
קולנוע אוקראיני הוא שם כולל לסרטים שנוצרו באוקראינה ובידי בימאים אוקראינים גולים.
יוצרי קולנוע פעלו באוקראינה עוד בשלהי המאה ה-19. בין הבימאים האוקראינים החשובים נמנים אלכסנדר דובז'נקו, קירה מוראטובה, לריסה שפטקו, לאוניד ביקוב, סרגיי לוזניצה, ואלכסנדר רודניאנסקי. הבמאי דזיגה ורטוב יצר מספר סרטים תיעודיים מוכרים במסגרת הסטודיו האוקראיני VUFKU, ביניהם "איש עם מצלמת הקולנוע", המתעד את החיים בקייב ואודסה, והוכר בידי המגזין הבריטי Sight & Sound כסרט התעודה הטוב בכל הזמנים[1]. הבמאי הארמני סרגיי פרז'נוב היה בעל חלק מרכזי בפיתוח הקולנוע הארמני, הגאורגי והאוקראיני, והמציא סגנון קולנועי משלו, המכונה הקולנוע הפואטי האוקראיני, אשר אתגר את הנחות היסוד של הריאיליזם הסוציאליסטי[2].
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה הרוסית (1893-1917)
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות התשעים של המאה התשע עשרה המכונאי הראשי של אוניברסיטת אודסה יוסיפ טימצ'נקו בנה אבטיפוס של מכונה לצילום והקרנת סרטים, וצילם שני סרטים קצרים שהוקרנו במלון פראנס באודסה. המצלמה מוצגת במוזיאון הפוליטכני במוסקבה[3]. בספטמבר 1896 הוקרנו באודסה, לבוב ובערים נוספות סרטים של האחים לומייר. בספטמבר של אותה שנה יצר הצלם אלפרד פדצקי סרטים קצרים המתעדים טקסי כנסייה, קוזאקים רוכבים על, וכן את חיי היום יום בעיר חרקיב. ב-2 בדצמבר 1896 הקרין פדצקי סרטים אלה בבית האופרה בחרקיב[4].
אחד מחלוצי הקולנוע האוקראיני היה הצלם והבמאי דנילו סאחננקו, שחי בדניפרו (שנקראה אז יקטרינוסלב). בשנת 1911 צילם סאחננקו בפרברי העיר את הסרט הסיץ' הזפורוז'י, אשר נחשב לסרט העלילתי האוקראיני הראשון.
בראשית המאה העשרים נוצרו באוקראינה עיבודי ראינוע להצגות תיאטרון פופולריות, ובמקביל, נעשה ניסיון ליצור סרטים על נושאים הקשורים בהיסטוריה של אוקראינה, לעיתים גם על בסיס הצגות. בסרטים אלה השתתפו שחקנים מוכרים רבים, ביניהם ורה חולודנאיה ומריה זנקובצקה.
מלחמת האזרחים (1917 - 1921)
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוגוסט 1918 הוציא פבלו סקורופדסקי, מנהיג המדינה האוקראינית(אנ') העצמאית, שהתנתקה מהבולשביקים והתקיימה באותן שנים בגיבוי מעצמות המרכז, הוראה לקידום התרבות והקולנוע האוקראיניים.
בהתאם לצו, ניתנה תמיכה ממשלתית לחברת הקולנוע הפרטית "אוקראינפילם"[5]. בתקופה הסובייטית טויח קיום האולפן, והיסטוריונים למדו עליו רק לאחר פתיחת הארכיונים הסובייטיים בשנת 1991[6]. לפי מזכר שנכתב ב-1918 והופנה למנהל הראשי לאמנויות ותרבות לאומית של המדינה האוקראינית, אגודת הקולנוע האוקראינית, שבסיסה בקייב, שמה לה למטרה "להפיק ולהפיץ סרטים אידאולוגיים ולאומיים, בעיקר פטריוטיים והיסטוריים, ובעלי כיוונים הרואיים"[6].האולפן התפרק ביחד עם המדינה האוקראינית, וחדל באופן סופי מלהתקיים באוגוסט 1919. לא ידוע בוודאות אם האולפן השלים את כל ההפקות אותן התחיל, והאם הן הוקרנו ברפובליקה העממית של אוקראינה. החוקר רומן רוסליאק למדעים טוען כי סביר להניח שסרטי האולפן אכן הוקרנו, בשל זמני ההפקה הקצרים באותה תקופה. דיווחי העיתונות מאותם ימים מאששים את דבריו של רוסליאק. לדוגמה, העתיון "אוקראינסקאייה סטאבקה" דיווח על הקנת הסרט "כניסת הדירקטורים" מבית "אוקראינפילם" בקולנוע "שנצר" ברחוב חרשצ'אטיק שבקייב, ב-30 בדצמבר 1919[7].
לאחר כיבוש אוקראינה על ידי הבולשביקים ונפילת ממשלת הרפובליקה העממית של אוקראינה, הועבר רכוש האולפן בכוח לקואופרטיב "דניפרוסויוז"[5].
ברית המועצות (1919-1991)
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשך 70 שנה, הקולנוע האוקראיני היה חלק מהקולנוע הסובייטי. במהלך תקופה זו, הפקת סרטים באוקראינה חוותה כמה גלי שגשוג, בעיקר במהלך קיום הארגון "מנהלת הקולנוע והצילום הכל אוקראינית" בשנות העשרים והתנועה האמנותית המכונה "הקולנוע הפואטי האוקראיני" בשנות השישים.
כתוצאה מתהליכי הרוסיפיקציה שהתחוללו באוקראינה, הופסקה בהדרגה הפקת סרטים בשפה האוקראינית באולפני הקולנוע ביאלטה, אודסה וקייב, והם הפיקו כמעט אך ורק סרטים ברוסית. בשנות השמונים, השפה האוקראינית נדחקה כמעט לחלוטין משימוש בקולנוע. אפילו הסרטים שצולמו באוקראינית הוקרנו לרוב עם דיבוב רוסי[8]. כך, בשנת 1989, הוקרנו 280 סרטים חדשים בבתי קולנוע אוקראינים, ורק אחד מהם הוקרן באוקראינית[9].
אולפן הסרטים ביאלטה שבחצי האי קרים הוקדש במשך רוב תולדותיו לסרטים ברוסית, ושימש בתקופות שונות כסניף של האולפנים הרוסיים מוספילם ואולפני הקולנוע על שם מקסים גורקי. באולפן צולמו סרטים שזכו בברית המועצות למעמד קלאסיקה - כגון "האדם האמפיבי", "השבויה מקווקז", "ילדי רב החובל גרנט" גברת עם כלב", ו-"אסא"[10]. באולפני דובז'נקו שבקייב נוצרו כמה עשרות סרטים באוקראינית, אך הם היו מעטים ביחס למאות הסרטים ברוסית[11]. בשלהי ברית המועצות האולפן יצר כמעט אך ורק סרטים ברוסית, כאשר הדמויות האוקראיניות קיבלו בעיקר תפקידי משנה קומיים[11]..
שנות ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1919 אוקראינה צורפה אל ברית המועצות. קומיסריאט החינוך העממי של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית הקים את ועדת הקולנוע הכל-אוקראינית, והוכרזה תחרות של תסריטים על חייו של טאראס שבצ'נקו, אך בשל המלחמה הפולנית-סובייטיתמבצע קייב של הצבא הפולני, הופסקה העבודה על סרטו של מיכאילו בונץ'-טומאשבסקי על פי התסריט הזוכה. בתי הקולנוע הולאמו. בתקופה זו החלה להתפתח תעמולה קולנועית.
ב-13 במרץ 1922 נוסדה מנהלת הפוטו קולנוע הכל־אוקראינית, ארגון שניהל מונופול על כלל תעשיית הקולנוע, כולל יצירה, הפקה והפצת סרטים ברפובליקה הסובייטית האוקראינית. מינהלת הקולנוע שחזרה ושיפצה את אולפני הקולנוע באודסה ויאלטה. בשנת 1928 המינהלת הקימה בקייב אולפן קולנוע, שהיה הגדול באוקראינה באותה תקופה. בשנת 1957 שינה האולפן את שמו ל-"סטודיו דובז'נקו", על שם אלכסנדר דובז'נקו.
בשנות ה-20 נוצרו באוקראינה סרטים ששילבו תמות מהפכניות וסוציאליסטיות עם ז'אנרים מסורתיים של מלודרמה והרפתקאות, כגון "אוקראזיה" של פיוטר צ'ארדינין; "מזוודת השליח הדיפלומטי", ו-"פרי אהבה", סרטיו המוקדמים של אלכסנדר דובז'נקו. עיבודים קולונועיים לספרות אוקראינית המשיכו להיווצר, כגון "טאראס טריאסילו", "מיקולה דז'ריה", ו"בוריסלב צוחק".
אודסה הייתה מיקום מרכזי בסרטים רבים שנוצרו בברית המועצות, ביניהם אוניית הקרב פוטיומקין לסרגיי אייזנשטיין, ובה צולמה סצנת מדרגות פוטיומקין.
בסוף שנות ה-20 החלה לקום באוקריאינה תנועת אמנים ששאפה ליצור קולנוע מודרניסטי ואוונגרדי. מוביליה היו הבמאי לס קורבס ששיתף פעולה עם הסופרים מאיק יוהנסן יורי ינובסקי. במאי נוסף בתנועה זו היה איוון קאבאליירדזה. במקביל, דזיגה ורטוב הגיע לעבוד באוקראינה וביים סרטים דוקומנטריים אוונגרדיים, כגון האיש עם מצלמת הקולנוע ו-"התלהבות: סימפוניית הדונבאס".
סרטיו של אולכסנדר דובז'נקו "זבניהור" (1928), "ארסנל" (1929), ו"אדמה" (1930) נעשו מוכרים בעולם, ומילאו תפקיד מפתח בהתגבשות הקולנוע האוקראיני. הסגנון שיצר דובז'נקו מאופיין בקומפוזיציה מהודקת, בהסתכלות מפורטת על כל פריים, ובהעידר דגש אידאולוגי. אלו מאפיינים של מה שיכונה בהמשך "קולנוע פואטי אוקראיני".
קולנוע במערב אוקראינה (1939 - 1896)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרנות הסרטים הראשונות על האדמות האוקראיניות שהיו חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית התקיימו ב-13 בספטמבר 1896 בלבוב. עם השנים, הפכה לבוב למרכז תעשיית הקולנוע במערב אוקראינה. בשנות ה-20 היו בעיר 15 בתי קולנוע. בין שתי מלחמות העולם, תחת שלטון פולני, קמו בעיר מועדונים רבים עבור חובבי קולנוע. בפרט, זכו לחשיבות מועדון הסרטים "אוונגרד" סדנת הצילום "אוריון", וקבוצות האמנים "קאווינה" ו-"ארטס". הסופרת סופיה קוליק פרסמה בשנות השלושים את המגזין "קינו" ויצרה את אולפן הסרטים "סוניה-פילם", בו צילמו את הסרטים "חג הנעורים", "עם מצלמה בלבוב", "חגים ירוקים", ו"הוצולשצ'ינה", שהופצו בידי חברות גרמניות, צרפתיות ואמריקאיות[12].
"אוקראינפילם" וכניסת הקול (1950 - 1930)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט הראשון שצולם והוקרן באוקרינה בו היה צליל הוא סרטו התיעודי של דזיגה ורטוב "התלהבות: סימפוניית הדונבאס". בסרט, הקול האנושי משחק תפקיד משני בלבד, כאשר הבמאי שילב את צלילי המפעלים, התעשייה והמכונות. שנה לאחר מכן, נוצר גם סרט הקולנוע "חזית" של אולכסנדר סולוביוב, וגם בו שולב צליל. בנובמבר 1930, מנהלת הפוטו קולנוע הכל־אוקראינית אורגנה מחדש תחת הארגון "אוקראינפילם", שהיה כפוף לזרוע הממשלתית "סויוזקינו".
לקראת אמצע שנות השלושים החלו השלטונות לשים דגש על תמיכה בפטריוטיות סובייטיות, ובהנצחת עברם ההירואי של עמי ברית המועצות, בראשם העם הרוסי. תהליך זה גרם גם לחזרתן של תמות לאומיות והיסטוריות לסרטים האוקראינים, בניגוד לגישה המהפכנית והמודרניסטית שאפיינה אותם קודם לכן. הסרטים "שצ'ורס" (1939) לדובז'נקו ו"בוגדן חמלניצקי" (1941) של סבצ'נקו מדגימים מגמה זו.
מלחמת העולם השנייה (1941 - 1943)
[עריכת קוד מקור | עריכה]במלחמת העולם השנייה נכבשה אוקראינה בידי הגרמנים. אחדים מהבמאים נותרו באוקראינה הכבושה, ואילו אחרים נמלטו אל האזור שנותר תחת שליטה סובייטית. בקרב, הפקת הסרטים הייתה כפופה למשימות האידאולוגיות של תקופת המלחמה.
בשטח שנכבש בידי הנאצים, הקולנוע הוכפף לפיקוד העליון של הוורמאכט ולנציבות הרייך אוקראינה. בנובמבר 1941 פתחה אגודת הסרטים הגרמנית "מזרח" סניף בקייב - Ukraine Film GmbH. בתי קולנוע, השכרת סרטים, מפעלים להעתקת סרטים הוכפפו לסניף זה. אולפן הקולנוע של קייב הפך לבסיס ההפקה של "אוקראינה-פילם". בראשו עמד איוון ניקיטין, שבמקביל עבד כראש מדור הסרטים של מחלקת התרבות והחינוך של הנהלת העיר. בראש מחלקה זו עמד המנהל איוון קוואלרידזה.
חברת "אוקראינה-פילם" יצרה כמה סרטי תעמולה ויומני חדשות, כולל הסרטים "קייב", "יום עבודה של איכר אוקראיני", "יציאה מרצון של צעירים אוקראינים לעבודה בגרמניה", "לוויות קורבנות הטרור הסובייטי בויניצה", "הקמת אוקראינה-פילם", וכן סרטי תעודה בנושאי מדע וטכנולוגיה. חלק מהסרטים מעולם לא הושלמו, בפרט הסרטים "קיץ באוקראינה", "החוזר", "חיים חדשים". בשטחי אוקראינה צולמו גם סרטי תעמולה בגרמנית, שהוקרנו בגרמניה[13][14][15].
במקביל, נוצרו באזור הסובייטי סרטי תעמולה. חלקם זכו להערכת המבקרים ולפרסים בינלאומיים בשל ערכם האמנותי. ביניהם נמנה הסרט "קשת בענן" למארק דונסקי על פי התסריט של וונדה ואסילבסקה, המעביר את הטרגדיה של כפר אוקראיני שנכבש על ידי הנאצים[16]. התסריט של אולכסנדר דובז'נקו "אוקראינה בוערת", שסטלין אישר בתחילה, ספג בזמן המלחמה ביקורת בידי פקידים קומוניסטיים אוקראיניים, ביניהם ניקיטה חרושצ'וב, שטענו כי בסרט קיימים מסרים לאומניים. לפי דובז'נקו, אחת הסיבות לביקורת הייתה כי בתסריט לא נאמר דבר על תפקידו המכריע של סטלין בהבסת הגרמנים. התסריט פורסם בשנת 1966, בפורמט של ספר, תוך שינויים רבים.
לאחר המלחמה ועד מותו של סטלין ב-1953, כלל הקולנוע האוקראיני נוצר תחת השפעת הריאליזם הסוציאליסטי, תוך הקפדה על רמה גבוהה של משחק וצילום. בסרטים אלה הופיעו לראשונה שחקנים ובימאים רבים, ביניהם סרגיי בונדרצ'וק.
ההפשרה של חרושצ'ב (שנות החמישים עד שנות השישים)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך ההפשרה הפוליטית שהתקיימה בברית המועצות בין אמצע שנות החמישים לאמצע שנות השישים, גדלה הפקת הסרטים האוקראינית. הסרטים "אביב ברחוב זרצ'נויה" (1956, מרלן חוצייב ופליקס מירונר), "איוואנה" (1960, ויקטור יאבצ'נקו), נצפו בתקופת הקרנתם בידי עשרות מיליונים[17][18]. הופקו באותה תקופה גם סרטים דוברי אוקראית, ביניהם "אחרי שני ארנבים" (אנ') (1961, ויקטור איוואנוב).
בשנות השישים והשבעים התפתחה תנועת הקולנוע הפואטי האוקראיני, שהחלה כתגובה למדיניות הריאליזם הסוציליסטי. יוצרי תנועה זו דגלו באקספרסיביות חזותית, ושימוש במוטיבים עממים וסוריאליסטיים. התנועה הושפעה מהפולקלור האוקראיני ומסרטיו המוקדמים של דובז'נקו. בימאים מוכרים מתקופה זו הם סרגיי פאראדז'אנוב, יורי אילנקו (אנ'), וליאוניד אוסיקה (אנ'). הסרט "צללים של אבות נשכחים"(אנ') של פאראדז'אנוב, שיצא ב-1964, נחשב לסרט שהתחיל את התנועה[19]. הסרט זכה בפרס השני בפסטיבל הסרטים מאר דל פלאטה בארגנטינה[20]. בנוסף מוכרים הסרטים "באר לצמאים" של יורי אילינקה,"צלב האבן"(אנ') של ליאוניד אוסיקה, ו"נאמנות" של פיוטר טודורובסקי.
הדעיכה (שנות השבעים - שנות השמונים)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם דעית ההפשרה החלו רדיפות של היוצרים האוקראינים בידי השלטונות. סרטה של קירה מוראטובה (אנ') משנת 1971,"פרידה ארוכה" צונזר[21]. גורל דומה פקד את הבמאי יורי אילינקה. סרטו, "ציפור שחורה עם סימן שחור", (1971) נאסר להקרנה במהלך הקונגרס ה-24 של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, אך יצא לציבור לאחר שזכה בפרס ראשון בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי במוסקבה[22].
לאחר עלייתו של ליאוניד ברז'נייב לשלטון ירדה קרנם של המוטיבים האוקראיניים בקולוע. לפי היסטוריונית הקולנוע לריסה בריוחובטסקה, מחצית מתוך 300 הסרטים העלילתיים שצולמו באולפני הקולנוע בשטחי אוקראינה בשנים 1976-1989, התתבסו על יצירות ספרות רוסיות ותסריטים שכתבו תסריטאים רוסים.[23]
עם זאת, באותה תקופה צולמו באוקראינה סרטים רבים שזכו לפופולריות בכל העולם הסובייטי, ביניהם "ד'ארטניאן ושלושת המוסקטרים", "מקום המפגש אינו ניתן לשינוי", ו-"העגלה הירוקה". שנות ה-70 וה-80, היו ימי פריחה עבור קולנוע הדוקומנטרי האוקראיני. אולפן סרטי המדע הפופולרי "קייבנאוקפילם"(אנ') בקייב צילם מספר עצום של סרטים, ביניהם "שפת החיות", "האם חיות חושבות?, "שבעה צעדים מעל האופק" בבימויו של pליקס סובולב ואחרים.
שנות ה-80
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת הפרסטרויקה, אולפני הקולנוע האוקראינים כמעט הפסיקו לצלם סרטים באורך מלא בשפה האוקראינית להפצה בקולנוע. אך הסרטים שהופצו בשפה הרוסית, כללו ביקורת חברתית רבה. ביניהם הסרט הסינדרום האסתני(אנ') של קירה מוראטובה, "מכת אלוהים" מאת אולגה פיאלקה (1988 ר.); "דעיכה" מאת מיכאילו בליקוב ואחרים. סרטו של יורי אילינקו אגם הברבורים. אזור (1989) זכה להצלחה בינלאומית, ונעשה מוכר כסמל לקולנוע אנטי-טוטליטרי[24][24].
לאחר העצמאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר הסרטים העלילתיים שצולמו באוקראינה ירד בחדות בשנות ה-90. 45 סרטים צולמו באוקראינה בשנת 1992, ובשנת 2000 צולמו ארבעה בלבד. עיסוקם העיקרי של אולפני הקולנוע בזמן זה היה צילום סרטי טלוויזיה שלא הופצו במסכי הקולנוע. מתוך 136 סרטים שצולמו באוקראינה בשנות ה-90, 82 צולמו ברוסית ורק 54 - באוקראינית.
תקופה זו עמדה בסימן עליית הקולנוע המסחרי. הופיעו לראשונה ספונסרים פרטיים לסרטים, כאשר הסוגות העיקריות בהן סרטים אלו הופקו היו קומדיות, דרמות פשע, הרפתקאות וסרטים אירוטיים.
למרות חוסר הרווחיות של תעשיית הקולנוע בשלב זה, מספר סרטים אוקראינים זכו בשנות האלפיים להצלחה בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים. בשנת 2003, הסרט המצויר "חשמלית מספר 9" זכה בפרס דוב הזהב. בשנת 2005 זכה הסרט "נוסעים" של הבמאי האוקראיני איהור סטרמביצקי בפרס דקל הזהב. בשנת 2007 התקיימה הבכורה העולמית של "מנינה" בבימויו של איהור פודולצ'ק בתוכנית התחרות של פסטיבל הסרטים הבינלאומי ברוטרדם. ב-2011 קיבלה מרינה וורודה את דקל הזהב בפסטיבל קאן על הסרט הקצר "צלב". בשנת 2014, סרטו העלילתי של מירוסלב סלבושפיטסקי "שבט" השתתף בתוכנית התחרות "שבוע המבקרים" של פסטיבל קאן וקיבל שלושה פרסים בבת אחת - פרס קרן גן, פרס דיסקברי והגראנד פרי.
הקולנוע דובר האוקראינית חווה תחייה משמעותית החל משנת 2014, לאחר תום אירועי היברומאידאן[25]. יציאת הסרט "המדריך"(אנ'), מסמנת מגמה זו, בשנת 2018, לראשונה בהיסטוריה, סרטים אוקראינים ששפתם אוקראינית נכנסו לרשימת 20 הסרטים הרווחיסים ביותר של הפצת הקולנוע האוקראיני בשנת 2018; בפרט, הסרטים האוקראינים הרווחיים ביותר ב-2018 היו הסרטים "סקס ושום דבר אישי", "סווינגרס", "דז'דזיו הפעם הראשונה", "חתונה מטורפת" ו"אני, אתה, הוא, היא". ב-2014 החלה קריאה לחרם על הקולנוע הרוסי, שמטרתו לצמצם את כמות המידע הרוסי המוקרן על מסכי הקולנוע והטלוויזיה האוקראיניים.
בשנת 2023 יצא לאקרנים הסרט המצויר מאווקה נסיכת היער, המבוסס על הדרמה "שיר היער" של לסיה אוקראינקה ומושפע מהמיתולוגיה העממית. הסרט נעשה הסרט האוקראיני המצליח בכל הזמנים, והיה לאחד מסרטים העצמאים הגדולים ביותר בשנת 2023[26].
גופים ממשלתיים ואזרחיים בתעשיית הקולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]משרד התרבות האוקראיני אחראי על תעשיית הקולנוע במדינה, ועל אגודת הסינמטוגרפים האוקראינית. הגוף המבצע בתחום הוא הסוכנות הממלכתית האוקראינית לקולנוע, שמספקת עידוד ותמיכה לסרטי קולנוע ואולפני קולנוע באוקראינה. הסוכנות מהווה הרגולטור הממשלתי החשוב ביותר בתחום הפקות הקולנוע באוקראינה. יחד עם קרן התרבות האוקראינית, הסוכנות מהווה המשקיעה הגדולה ביותר בתעשיית הקולנוע האוקראינית. נכון ל-2019, שני הארגונים השקיען כ-500 מיליון הריבניה בשנה בהפקת סרטים אוקראיניים.
פרס האקדמיה האוקראינית לקולנוע מוענק מדי שנה על הישגים מקצועיים בפיתוח הקולנוע האוקראיני. הפרס הוקם בשנת 2017 על ידי האקדמיה האוקראינית לקולנוע.
רשימת 100 הסרטים הטובים בתולדות הקולנוע האוקראיני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הארכיון הלאומי על שם אולכסנדר דובז'נקו - הארכיון הממלכתי של הקולנוע באוקראינה, פרסם ביוני 2021 את רשימת עשרת הסרטים, המוגדרים על ידו כסרטים האוקראיניים הטובים ביותר.
| מספר | שם הסרט | שנת יציאה | שם הבמאי |
|---|---|---|---|
| 1 | צללים של אבות נשכחים (אנ') | 1964 | סרגיי פאראדז'אנוב |
| 2 | אדמה (אנ') | 1930 | אלכסנדר דובז'נקו |
| 3 | איש עם מצלמת קולנוע | 1930 | דזיגה ורטוב |
| 4 | השבט (אנ') | 2014 | מירוסלאב סלאבושפיצקי |
| 5 | צלב האבן (אנ') | 1968 | לאוניד אוסיקה |
| 6 | הסינדרום האסתני (אנ') | 1989 | קירה מוראטובה |
| 7 | טיסות בחלומות ובמציאות (אנ') | 1982 | רומן באלאייאן |
| 8 | ציפור לבנה עם סימן שחור (אנ') | 1970 | יורי איליינקו |
| 9 | פרידות ארוכות (אנ') | 1971 | קירה מוראטובה |
| 10 | בבילון XX (אנ') | 1979 | איוואן מיקולאייצ'יק |
קולנוע אוקראיני בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 2012 הוצגו סרטים אוקראינים בצורה מרוכזת בסינמטקים בישראל בנוכחותו של שגריר אוקראינה בישראל גנאדי נדולנקו[27]. באוקטובר 2015 נערך פסטיבל סרטים אוקראיני בישראל[28]. במאי 2016 הציגו סינמטקים ישראלים בשיתוף עם שגרירות אוקראינה בישראל והמרכז הלאומי על שם אלכסנדר דובז'נקו סרטים אוקראינים במסגרת ימי קולנוע אוקראיני[29][30].
אולפני קולנוע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בבעלות המדינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבעלות פרטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אנימאגראד (קייב)
- Film Service Illuminator
- Film.UA (קייב)
- Fresh Production
- Halychyna-Film Film Studio (לבוב)
- Interfilm Production Studio
- קינופאבריקה
- סטודיו האנימציה האודסה (אודסה)
- פנמה גראנד פרי (Kyiv)
- פטריוט פילם
- פרונטו פילם (קייב)
- TUARON
- סטאר מדיה
- Studio KAPI
- Yalta-Film Film Studio (יאלטה)
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Joshua First: Ukrainian Cinema: Belonging and Identity during the Soviet Thaw (KINO - The Russian and Soviet Cinema), London: Bloomsbury Academic 2023
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ The Greatest Documentaries of All Time – all the votes | Sight & Sound | BFI, www2.bfi.org.uk
- ↑ Capturing the Marvelous: Ukrainian Poetic Cinema, Film at Lincoln Center (באנגלית)
- ↑ Joseph Timchenko and his unprecedented apparatus, odessa-journal.com, 2021-04-04 (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Alfred Fedetsky, polish-kharkiv (באוקראינית)
- 1 2 Історія українського кіно 1896—1930: факти і документи. Т. 1. Харків: «Дім Реклами», 2018. עמוד 181 ISBN 978-966-2149-66-1
- 1 2 Росляк Р. В. Українфільма // Кіно-Театр. 2001. No 3. С. 23-24.
- ↑ Влада і місто: нариси життя Києва за Директорії УНР (грудень 1918 — січень 1919 рр.) / О. Бойко // Проблеми вивчення історії Української революції 1917—1921 років. — 2013. — Вип. 9. — С. 181—202
- ↑ Наталя Ховайба. Ідеологічні засади розвитку кінематографа УРСР // Державна політика у галузі кінематографа УРСР (друга половина 1960-х — перша половина 1980-х рр.): дисертаці. Київ. нац. ун-т ім. Тараса Шевченка. Київ, 2015. 240 с.: cc. 81-82
- ↑ Міф про «нову історичну спільність» (Част. 1) // Україна і Росія в історичній ретроспективі: Нариси в 3-х томах / Інститут історії України НАН України; Редрада: акад. НАН України В. М. Литвин (голова), акад. НАН України І. М. Дзюба, акад. НАН України Я. Д. Ісаєвич, акад. НАН України О. С. Онищенко, акад. НАН України В. А. Смолій, С. В. Кульчицький та ін.; Відп. ред. акад. НАН України В. А. Смолій: Том 2. Гриневич В. А., Даниленко В. М., Кульчицький С. В., Лисенко О. Є. Радянський проект для України / Інститут історії України НАН України. — К.: Наук. думка, 2004. 541 стор: С. 456. ISBN 966-00-0335-8
- ↑ Море продюсерів // Україна молода, Номер 154 за 19.08.2004
- 1 2 "Кіностудія ім.Довженка як дзеркало русифікаторської політики в СРСР". Історична правда. 2013-07-17.
- ↑ "Кіно і німці («Контракти» № 44 Листопад 2007)". אורכב מ-המקור ב-30 באוגוסט 2014.
- ↑ יומני החדשות "דויטשה וווחנשאי", באתר .net-film (ברוסית, גרמנית)
- ↑ Удовик Володимир. Київська кіностудія в період нацистської окупації (1941—1943) // З архівів ВУЧК-ГПУ-НКВД-КГБ. — 2004. — № 1/2 (22/23). — С. 404—409
- ↑ 1941–1945 роки // Історія українського кіно. Т. 2 : 1930—1945/[голов.ред. Г.Скрипник]; НАН України; ІМФЕ ім. М. Т. Рильського.– Київ,2016.– 448с.+ 28 іл.ISBN 978-966-02-8073-1 (загальний) ISBN 978-966-02-8074-8 (т. 2)
- ↑ Film & radio propaganda in World War II: Ed. by K[enneth] R. M. Short, London [usw.]: Croom Helm, 1983, עמ' 116, ISBN 978-0-7099-2349-7
- ↑ "איוואנה", באתר kinopoisk (ברוסית)
- ↑ В Одессе впервые в мире прошла премьера цветного фильма «Весна на Заречной улице», קומסומולסקאיה פראבדה ואוקראיניי (ברוסית)
- ↑ Поетичний матеріалізм. "Тіні забутих предків", archive-ktm.ukma.edu.ua
- ↑ Hourglass, U.S SKUNKED AT FILM FEST, 29.3.1964 (באנגלית)
- ↑ Долгие проводы (1971), kino-teatr (ברוסית)
- ↑ Nadia Kindrachuk, Eradication of the National Element in Ukrainian Cinema in the 1960s–1970s, Historia i Polityka 24, Wydawnictwo Naukowe Uniwersytetu Mikołaja Kopernika, 2018, עמ' 116-117 doi: http://dx.doi.org/10.12775/HiP.2018.015
- ↑ Кіно як явище національне (אורכב 12.02.2019 בארכיון Wayback Machine) // Лариса Брюховецька. Приховані фільми: Україньске кіно 1990-х. Київ: АртЕк, 2003. 384 с.: 27-34. ISBN 966-505-043-5 (Бібліотека журналу «Кіно-Театр») копія
- 1 2 Canby, Vincent (1991-09-04). "Review/Film; Mysticism and Love Inside a Hammer and Sickle". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331.
- ↑ Alforova, Z., Marchenko, S., Shevchuk, Y., Kotlyar, S., & Honcharuk, S., Contemporary Ukrainian Cinema into the European Context (2014-2019), Linguistics and Culture Review Vol. 5 No. S2 (2021): LingCuRe, 2021
- ↑ אריאל פייגלין, למרות המלחמה - זה הסרט האוקראיני המצליח בכל הזמנים, באתר ערוץ 7
- ↑ Kitsoft, Embassy of Ukraine in the State of Israel - Тhe Days of Ukrainian Cinema were officially opened at the Jerusalem Cinematheque hall with the participation of the Ukrainian delegation, israel.mfa.gov.ua (באנגלית)
- ↑ Israel hosts its 1st Ukrainian film festival, Ynetnews, 2015-10-27 (באנגלית)
- ↑ לקראת "ימי קולנוע אוקראיני" בסינמטקים – הקולנוע של אלכסנדר דובז׳נקו | סריטה, באתר srita.net
- ↑ Kitsoft, Embassy of Ukraine in the State of Israel - The Days of Ukrainian Cinema in Israel, israel.mfa.gov.ua (באנגלית)