קולנוע בריטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קולנוע בריטי מיוחס לתעשיית הקולנוע הבריטית, המשמעותית כבר למעלה ממאה שנה. בעוד שמספר הפקות הסרטים הגיע לשיא של כל הזמנים בשנת 1936,[1] בדרך כלל חושבים ש"תור הזהב" של הקולנוע הבריטי התרחש במהלך שנות ה-40, במהלכן פעלו הבמאים דייוויד לין,[2] מייקל פאוול[3] וקרול ריד[4] אשר הפיקו את יצירותיהם המוערכות ביותר. שחקנים בריטיים רבים צברו הצלחה ביקורתית והכרה עולמית, כמו מגי סמית', רוג'ר מור, דניאל קרייג, טום הולנד, מייקל קיין,[5] שון קונרי,[6] דניאל דיי-לואיס, ג'ודי דנץ', גארי אולדמן, אמה תומפסון וקייט וינסלט.[7] כמה מהסרטים עם ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר אי פעם נעשו בבריטניה, כולל השלישיות והרביעיות בהכנסות הגבוהות ביותר ("הארי פוטר" וסרטי "ג'יימס בונד").[8]

בשנת 2017 הופקו בממלכה כ-285 סרטים באורך מלא, מתוכם 213 סרטים עלילתיים, 5 סרטי אנימציה ו-66 סרטים דוקומנטריים. סרטים אלו הניבו רווח של כ-1.38 מיליארד לירות שטרלינג.

ההיסטוריה של תעשיית הקולנוע הושפעה לעיתים קרובות מניסיונות להתחרות בתעשייה האמריקאית. רבים מהבמאים והשחקנים האמריקאים הבולטים הם למעשה ילידי בריטניה, ובהם אלפרד היצ'קוק, כריסטופר נולאן, רידלי סקוט,[9] צ'ארלי צ'פלין[10] וקרי גרנט. אמנים אלו זכו להצלחה בעיקר בעבודתם בארצות הברית.

בשנת 2009 הכניסו סרטים בריטיים כ-2 מיליארד דולר ברחבי העולם והשיגה נתח שוק של כ-7% בעולם ו-17% בבריטניה.[11] סך הרווחים בבריטניה הסתכם ב-1.1 מיליארד ליש"ט בשנת 2012,[12] עם 172.5 מיליון כרטיסים שנרכשו.[13]

מדי שנה מוענקים פרסי BAFTA על ידי האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה ונחשבים למקבילה הבריטית לפרסי אוסקר.[14]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הנע הראשון בעולם צולם בלידס על ידי לואי לה פרינס בשנת 1888[15][16] וכן הסרטים הראשונים שפותחו על ניטרוצלולוזה נעשו בהייד פארק בשנת 1889 על ידי הממציא הבריטי ויליאם פריז גרין,[17] שרשם פטנט על התהליך בשנת 1890.

האנשים הראשונים שבנו והפעילו מצלמה עובדת של 35 מ"מ בבריטניה היו רוברט וו פול ובירט אקרס. הם יצרו את הסרט הבריטי הראשון "אירוע בקוטג' קלובלי" בפברואר 1895, זמן קצר לפני שהם הסתכסכו על פטנט המצלמה. תוך זמן קצר נפתחו מספר חברות קולנוע על מנת לספק את הביקוש לסרטים חדשים.

האחים לומייר הביאו לראשונה את המופע שלהם ללונדון בשנת 1896.

אף על פי שהסרטים הבריטיים המוקדמים ביותר תיעדו אירועים יומיומיים, בתחילת המאה ה-20 כבר החלו להיווצר סרטים עלילתיים קצרים שהיו בעיקר דרמות וקומדיות. בנוסף על כל, הופקו עיבודים למחזות שייקספיר ורומנים של דיקנס.

בשנת 1898 הוקמה חברת בריטיש-גאומונט כחברת בת של חברת הקולנוע הצרפתית גאומונט, אשר ידועה בתור חברת הקולנוע הראשונה ואף הוותיקה ביותר שפועלת כיום. חברה זו בנתה את אולפני ליים גרוב במערב לונדון בשנת 1915 בבניין הראשון שנבנה בבריטניה אך ורק לצורך הפקת סרטים. כמו כן בשנת 1898 הוקמו אולפני הפוורת' בלמבת שבדרום לונדון על ידי ססיל הפוורת', שהחלו להפיק סרטים ביורקשייר.

בשנת 1902 הוקמו אולפני אילינג על ידי וויל בארקר, והפכו לאולפן הקולנוע הוותיק ביותר הפועל בעולם כיום. בשנת 1906 הופק סרט האנימציה הבריטי הראשון.[18][19]

בשנת 1914 נוסדה אולפני אלסטרי ונרכשו בשנת 1928 על ידי לודוויג בלאטנר יליד גרמניה, שהמציא מערכת הקלטת פלדות מגנטיות שאומצה על ידי ה-BBC בשנת 1930.

בשנת 1920 פתחה גאומונט את אולפני איסלינגטון. באותה השנה הוקמו אולפני קריקלווד על ידי סר אוסוולד סטול, והפכו לאולפן הקולנוע הגדול ביותר בבריטניה, הידועים בהפקת סדרות הסרטים "פו מנצ'ו" ו"שרלוק הולמס".

רבים מהסרטים הבריטיים עם תקציבים גדולים יותר בשנות השלושים הופקו על ידי אולפני לונדון, שהוקמו על ידי ההונגרי אלכסנדר קורדה.

עם התקדמות שנות ה-60 חזרו אולפנים אמריקאים לתמוך כלכלית בסרטים בריטיים, במיוחד אלה ששימשו את הדימוי "לונדון החוגגת" שהופץ על ידי המגזין טיים בשנת 1966. סרטים כמו "דרלינג", "The Knack ...and How to Get It" (שניהם 1965), "אלפי" ו"נערה ושמה ג'ורג'י" (שניהם 1966), כולם חקרו את התופעה הזו. "יצרים" (גם כן 1966), ואחר כך "נשים אוהבות" (1969), הראו לראשונה עירום נשי וגברי מלא חזיתי על המסך בסרטים בריטיים מרכזיים.

בשנת 1980 נוצרו רק 31 סרטים במדינה,[1] ירידה של 50% לעומת השנה הקודמת והמספר הנמוך ביותר מאז 1914. מספר ההפקות המשיך לצנוח בשנת 1981 ל-24 סרטים. הענף ספג מהלומות נוספות מירידות הנוכחות, שהגיעו לשפל של 54 מיליון בשנת 1984.

עם הסרת ההיטלים בירוקרטיים שונים, הוקמו בתי קולנוע רבים. בשנת 1989 כבר נמכרו למעלה מ-100 מיליון כרטיסים בממלכה.[20][21]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 "BFI Screenonline: UK Feature Films Produced 1912–2003". נבדק ב-30 ביוני 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "The Directors' Top Ten Directors". British Film Institute. אורכב מ-המקור ב-14 במאי 2011. נבדק ב-2 בנובמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Powell, Michael (1905–1990)". British Film Institute. נבדק ב-25 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "Reed, Carol (1906–1976)". British Film Institute. נבדק ב-25 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Caine, Michael (1933-)". British Film Institute. נבדק ב-11 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ "Connery, Sean (1930-)". British Film Institute. נבדק ב-11 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ "Winslet, Kate (1975-)". British Film Institute. נבדק ב-11 בדצמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Harry Potter becomes highest-grossing film franchise". The Guardian. London. 11 בספטמבר 2007. נבדק ב-2 בנובמבר 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "Scott, Sir Ridley (1937-)". British Film Institute. נבדק ב-25 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "Chaplin, Charles (1889–1977)". British Film Institute. נבדק ב-25 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "UK film - the vital statistics". UK Film Council. אורכב מ-המקור ב-11 בדצמבר 2011. נבדק ב-22 באוקטובר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "UK cinema box office". Cinema Exhibitor's Association. אורכב מ-המקור ב-12 באפריל 2013. נבדק ב-18 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "UK cinema annual admissions". Cinema Exhibitor's Association. נבדק ב-18 במרץ 2013. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל, July 2019)
  14. ^ "Baftas fuel Oscars race". BBC News. 26 בפברואר 2001. נבדק ב-14 בפברואר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  15. ^ "Louis Le Prince". Local Heroes. BBC Education. 28 בנובמבר 1999. אורכב מ-המקור ב-28 בנובמבר 1999. נבדק ב-14 באוגוסט 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ Howells, Richard (Summer 2006). "Louis Le Prince: the body of evidence". Screen. Oxford Journals. 47 (2): 179–200. doi:10.1093/screen/hjl015. ISSN 0036-9543. נבדק ב-16 באפריל 2009. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ "Who's Who of Victorian Cinema". www.victorian-cinema.net. נבדק ב-2016-09-28.
  18. ^ McKernan, Luke. "Booth, W.R. (1869-1938)". BFI Screenonlinee. נבדק ב-2019-04-24.
  19. ^ Gifford, Denis. "Walter Robert Booth". Who's Who of Victorian Cinema. נבדק ב-2019-04-24.
  20. ^ "AMC CINEMAS® BRINGS THE MULTIPLEX TO THE UNITED KINGDOM". אורכב מ-המקור ב-2015-01-04. נבדק ב-3 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Hoad, Phil (11 בנובמבר 2010). "How multiplex cinemas saved the British film industry 25 years ago". The Guardian. נבדק ב-2 באפריל 2020. {{cite news}}: (עזרה)