קולנוע טמילי
קולנוע טמילי הוא חלק מקולנוע הודי המוקדש להפקת סרטים בשפה טמילית, השפה המדוברת העיקרית במדינת טמיל נאדו. הוא מכונה לעיתים קוליווד, שם המהווה משחק מילים המשלב את השם קודמבאקאם, שכונה בצ'נאי שבה ריכוז גבוה של אולפני קולנוע, ואת המונח הוליווד, המייצג קולנוע אמריקאי.
הסרט הטמילי האילם הראשון, "קיצ'אקה ואדהאם", בוים על ידי ר. נטאראג'ה מודאליאר בשנת 1918.[1] הסרט המדבר הראשון בשפה הטמילית, "קאלידאס", סרט רב-לשוני שביים ה. מ. רדי, יצא לאקרנים ב-31 באוקטובר 1931, פחות משבעה חודשים לאחר הסרט המדבר הראשון של הודו, "עאלאם ארא".[2] קולנוע טמילי התבלט בסיפורים מתקדמים ובסרטים מגוונים, כאשר מספר הפקות בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 חצו מחסומים אתניים ולשוניים. סרטים כגון "רוג'ה" (1992), "בומביי" (1995), "אינדיאן" (1996) ו"אנתיראן" (2010) זכו להכרה בין-לאומית.[3][4] בקולנוע הטמילי הופקו סרטים ופועלים חלק מהשחקנים והבמאים המצליחים ביותר מבחינה מסחרית בתעשיית הקולנוע ההודי.
בסוף שנות ה-30, האספה המחוקקת של מדינת מדראס העבירה את חוק מס הבידור של 1939. מדראס (כיום צ'נאי) הפכה למרכז משני עבור קולנוע הינדי, תעשיות קולנוע דרום-הודיות אחרות, וכן עבור קולנוע סרי לנקי.[5] במהלך הרבע האחרון של המאה ה-20, סרטים טמיליים זכו לנוכחות גלובלית, עם הכנסות קופתיות גבוהות בקרב קהלים דוברי טמילית בסרי לנקה, מלזיה, וסינגפור. סרטים טמיליים מופצים גם ברחבי המזרח התיכון, אוקיאניה, אירופה, צפון אמריקה, חלקים מאפריקה, ויפן.[6][7] התעשייה גם עוררה השראה לקולנוע עצמאי בקרב אוכלוסיות התפוצות הטמיליות בסרי לנקה, מלזיה, סינגפור, והמערב.[8]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סרטים מוקדמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1897, בתקופת הראג' הבריטי, הוקרנו לראשונה סרטים אילמים במדראס (כיום צ'נאי) על ידי מ. אדוארדס באולם "ויקטוריה פבליק הול". הסרטים, שעסקו בעיקר בנושאים תיעודיים, שיקפו התרחשויות יומיומיות. לפי החוקר סטיבן יוז, בתוך זמן קצר החלו להתקיים הקרנות סדירות בתשלום באולם נוסף ברחוב פופהמס, יוזמה שהובלה על ידי גברת קלוג, אך החזיקה מעמד חודשים ספורים בלבד.
ההצלחה המסחרית עוררה יזמים נוספים – אחד מהם היה וורוויק מייג'ור, שבנה את בית הקולנוע הקבוע הראשון בעיר: "תיאטרון החשמל". זה הפך למוקד פופולרי בקרב הקהילה הבריטית המקומית. עם השנים, התיאטרון נסגר והמבנה שולב במתחם הדואר שבאנה סלאי (דרך ההר). תיאטרון נוסף, "ליריק", הוקם אף הוא באזור זה, ושימש כמוקד תרבותי, שבו הועלו מחזות באנגלית, התקיימו קונצרטים מערביים, ריקודים סלוניים והוקרנו סרטים אילמים כאטרקציה נלווית.[9]
בשנת 1905, סוואמיקאנו וינסנט, שעסק ברישום תנועת רכבות בטירוצ'יראפאלי, החל להקרין סרטים ניידים באוהל באספלנדה. הוא השתמש במקרן שרכש מצרפתי בשם דו פונט ובמבערי קרביד. בשלב מאוחר יותר שיתף פעולה עם חברת ההפקות הצרפתית החלוצית Pathé וייבא מקרנים, דבר שסייע בהרחבת רשת בתי הקולנוע ברחבי נשיאות מדראס.[10] בהמשך גם הפיק סרטים מדברים ובנה בית קולנוע בעיר קוימבטור.[11]
בשנת 1909, במסגרת תערוכה גדולה במדראס לציון ביקורו של המלך ג'ורג' החמישי, הוצגה לראשונה טכנולוגיית הקרנת סרטים מלווים בפסקול מוקלט מראש. המערכת כללה מקרן משולב בגרמופון (מגפון קרון), שייצר תמונה וקול בו זמנית – אם כי ללא סינכרון דיאלוגים.
הצלם ראגופאתי ונקאיה נאידו רכש את הציוד לאחר התערוכה, והחל להקרין סרטים באוהלים שהקים באספלנדה ובוויקטוריה פבליק הול. הצלחתו הובילה להרחבת הפעילות גם אל בורמה (מיאנמר) וסרי לנקה. בשנת 1914 הקים את בית הקולנוע הקבוע הראשון שנבנה ביוזמה מקומית – "גאייטי". אחריו פתח גם את "קראון" בשכונת מינט ואת "גלוב" (שלימים נקרא "רוקסי") בפוראסאוואלקאם.[12][13][14]
וינסנט גם היה חלוץ בפיתוח רעיון "קולנוע האוהל": אוהלים גדולים שהוקמו בשטחים פתוחים סמוך ליישובים והוקרנו בהם סרטים. הראשון שבהם, "אדיסונ'ס גרנד סינמגפון", נבנה במדראס והשתמש במקרנים שפעלו באמצעות פחמים חשמליים.[15]
בתחילת הדרך, הסרטים שהוקרנו במדראס היו קצרים והופקו בעיקר בבריטניה ובארצות הברית. בשנת 1909 הקים ט. ה. הפטון את "שירותי הסרטים הפנינסולריים" והפיק סרטים קצרים לקהל המקומי. אולם משנת 1912 החלו להיות מוקרנים גם סרטי דרמה עלילתיים ארוכים שהופקו בבומביי, ובכך הסתיים עידן הסרטים הקצרים. הופעתם של סרטים עלילתיים ביססה את מעמד הקולנוע כאמצעי בידור מרכזי בעיר.
אחד מחלוצי ההפקה המקומיים היה ר. נטאראג'ה מודאליאר – סוחר רכב מאזור "אלף האורות", שלמד צילום בפונה והקים בשנת 1916 את חברת ההפקות הראשונה במדראס.
תרומה מרכזית לפיתוח התעשייה המקומית נרשמה גם מצד א. נאראיאנן, שהקים את "תאגיד התמונות הכללי" (GPC). החברה הפיקה כ-24 סרטים אילמים, החל מ"האישה הנאמנה" (1929), ושימשה גם מסגרת חינוכית ליוצרים בולטים, ביניהם סונדארה ראו נאדקארני וג'יטן באנרג'י. ל-GPC היו שלוחות גם בקולומבו, ראנגון וסינגפור.
הסרט האילם האחרון שהופק במדראס היה "דרכי וישנו" (או "וישנו לילה"), בבימוי ר. פראקאסה בשנת 1932. עם המעבר לקולנוע מדבר, נדרשו מפיקים רבים לנדוד לערים כמו בומביי וכלכותה לצורך הפקה, והקולנוע המשיך להישען בעיקר על עיבודים בימתיים של מחזות.
תיאטראות דרמטיים, כמו "אוטראיוואדאי" (1872), שימשו במהלך היום להקרנת סרטים אילמים קצרים ובערב להצגות תיאטרון. בשנת 1934 נבנה אולפן הסאונד הראשון בעיר – "סריניוואסה סינטון", שבו עבדה גם רעייתו של נאראיאנן. הסרט הראשון שהופק בו היה "סריניוואסה קאליאנם".
אולפן סאונד נוסף, "וול פיקצ'רס", הוקם מעט לאחר מכן בבונגלו דאנמור, בדרך אלדאמס, על ידי מ. ד. ראג'אן. בשנת 1935 כבר הופקו במדראס 36 סרטים מדברים – סימן מובהק לכך שהתעשייה המקומית התייצבה ונכנסה לעידן חדש.
"דרכי וישנו/וישנו לילה", שביים ר. פראקאסה ב-1932, היה הסרט האילם האחרון שהופק במדראס. עידן הסרטים האילמים של הקולנוע הדרום-הודי לא תועד היטב. עם הופעת הסרטים המדברים, מפיקי הסרטים נאלצו לנסוע לבומביי או לכלכותה כדי להפיק סרטים. רוב הסרטים בתקופה המוקדמת הזו היו גרסאות צלולואיד של מחזות ידועים. דרמות חברתיות היו פופולריות בקרב קהל מדראס. תיאטרון הדרמה האגדי אוטראיוואדאי נבנה כבר ב-1872 במינט. אולמות דרמה רבים הוקמו בעיר, שבהם הוקרנו סרטים אילמים קצרים אחר הצהריים והוצגו מחזות בלילה.
המצב השתנה ב-1934 כאשר נבנה במדראס אולפן הסאונד הראשון. עד אז, כל בתי הקולנוע במדראס היו מצוידים בציוד סאונד. נאראיאנן, שהיה פעיל בעידן האילם, הקים את האולפן "סריניוואסה סינטון", שבו עבדה אשתו כמקליטת הסאונד. הסרט "סריניוואסה קאליאנם" (1934), שביים נאראיאנן, היה הסרט המדבר הראשון שהופק במדראס. אולפן הסאונד השני שהוקם במדראס היה "וול פיקצ'רס", שהוקם על ידי מ. ד. ראג'אן בדרך אלדאמס בבונגלו דאנמור, שהשתייך לראג'ה מפיתאפוראם. עד מהרה הוקמו אולפני סאונד נוספים. בשנת 1935 הופקו במדראס 36 סרטים מדברים.
השפעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההשפעות העיקריות של הקולנוע המוקדם היו ההשפעות התרבותיות של המדינה. השפה טמילית שימשה כמדיום שבו נכתבו מחזות וסיפורים רבים מתקופת שושלת צ'ולה ואילך. אלה היו מסוגננים מאוד, וטיבם של המופעים היה כזה שיכול היה למשוך קהל. לצד זאת, מוזיקה וריקוד היו מקורות הבידור העיקריים.[16]
בהודו קיימת מסורת רבת-שנים של סיפור אירועים מיתולוגיים והיסטוריים באמצעות שיר וריקוד. בעוד שבמאי הוליווד שאפו להסתיר את האופי המלאכותי של עבודתם, כך שהנרטיב הריאליסטי יהיה הבולט, במאים הודים לא ניסו להסתיר את העובדה שהסרט שהוצג על המסך היה יצירה, אשליה, בדיה. עם זאת, הם הראו כיצד יצירה זו מצטלבת עם חיי היומיום של תושבי טמיל נאדו בדרכים מורכבות.[17]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Metro Plus Chennai / Madras Miscellany : The pioneer 'Tamil' film-maker". דה הינדו. Chennai, India. 7 בספטמבר 2009. אורכב מ-המקור ב-12 בספטמבר 2009. נבדק ב-29 ביוני 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Velayutham, Selvaraj (2008). Tamil cinema: the cultural politics of India's other film industry. Routledge. p. 2. ISBN 9780415396806.
- ^ Ramesh, K.V (14 באוגוסט 2017). "Maniratnam's Roja: Bridging the North-South divide". דה הינדו. ארכיון מ-17 בדצמבר 2021. נבדק ב-18 ביולי 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Mani Ratnam's film Bombay invites critical acclaim and howls of protest". אינדיה טודיי. 15 באפריל 1995. ארכיון מ-22 בדצמבר 2018. נבדק ב-23 ביולי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "THE TAMIL NADU ENTERTAINMENTS TAX ACT, 1939" (PDF). Government of Tamil Nadu. אורכב מ-המקור (PDF) ב-15 באוקטובר 2011. נבדק ב-26 בספטמבר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pillai, Sreedhar. "A gold mine around the globe". דה הינדו (באנגלית). נבדק ב-9 במרץ 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Eros buys Tamil film distributor". ביזנס סטנדרד. אורכב מ-המקור ב-3 בספטמבר 2011. נבדק ב-6 באוקטובר 2011.
{{cite web}}: (עזרה) *"With high demand for Indian movies, Big Cinemas goes global". הטיימס של הודו. 12 ביוני 2011. נבדק ב-26 בספטמבר 2011.{{cite news}}: (עזרה) - ^ "SYMPOSIUM: SRI LANKA'S CULTURAL EXPERIENCE". Chennai, India: פרונטליין. נבדק ב-26 בספטמבר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) *"Celebration of shared heritage at Canadian film festival". דה הינדו. Chennai, India. 9 באוגוסט 2011. נבדק ב-26 בספטמבר 2011.{{cite news}}: (עזרה) - ^ Muthukumaraswamy, M. D.; Kaushal, Molly (2004). Folklore, public sphere, and civil society. NFSC www.indianfolklore.org. p. 116. ISBN 9788190148146.
- ^ Rajmohan, Joshi (2006). Encyclopaedia of Journalism and Mass Communication: Media and mass communication. Isha Books. p. 68. ISBN 9788182053663.
- ^ "Tamil Cinema". India Times. אורכב מ-המקור ב-30 ביוני 2015. נבדק ב-29 ביוני 2016.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "History of Birth and Growth of Telugu Cinema (Part 3)". CineGoer.com. אורכב מ-המקור ב-11 באפריל 2007.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Visweswara Rao, Namala. "Telugu Cinema Celebrity – Raghupati Venkaiah Naidu". Idlebrain.com.
- ^ Kumar, Srikanth (26 ביוני 2010). "Why AP Government named an award after Raghupathi Venkaiah Naidu". South Scope. אורכב מ-המקור ב-29 באוקטובר 2014. נבדק ב-29 באוקטובר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "He brought cinema to South". דה הינדו. Chennai, India. 30 באפריל 2010. אורכב מ-המקור ב-5 במאי 2010. נבדק ב-26 בספטמבר 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Abhinay Deo – "All stories can be found in Mahabharata and Ramayana" – Bollywood Movie News". IndiaGlitz. אורכב מ-המקור ב-15 במרץ 2011. נבדק ב-12 במאי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Indian Films vs Hollywood". Theviewspaper.net. 4 ביולי 2008. אורכב מ-המקור ב-4 באוקטובר 2011. נבדק ב-12 במאי 2011.
{{cite web}}: (עזרה)