קולנוע מצרי
תעשיית הקולנוע המצרית הממוקמת בעיקר באזור קהיר, שלעיתים מכונה הוליווד על הנילוס, הוליווד של המזרח התיכון או הוליווד של המזרח, משמשת כמרכז הפקות הקולנוע של העולם הערבי, ובה מופקים מדי שנה כשלושה רבעים מכל הסרטים בעולם הערבי.
הקולנוע המצרי נחשב לחלוץ בעולם הערבי. בין 1896 ל-2021 הופקו במצרים למעלה מ-4,000 סרטים[1]. סרטים מצריים מדוברים בדרך כלל בניב ערבי מצרי. בשנת 1936 נערך פסטיבל הקולנוע המצרי הראשון בקהיר, ואחריו פסטיבל נוסף בשנת 1938. מאז 1952, נערך בקהיר מדי שנה "הפסטיבל של המרכז הקתולי המצרי לקולנוע"; שהוא פסטיבל הסרטים הוותיק ביותר במזרח התיכון. בשנת 1976, התקיים לראשונה פסטיבל הסרטים הבינלאומי בקהיר, המוסמך על ידי ארגון FIAPF, שמתקיים מאז מדי שנה; בנוסף מתקיימים פסטיבלי סרטים רבים נוספים במצרים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]היסטוריה מוקדמת 1890–1930
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההקרנות המוקדמות ביותר במצרים נערכו על ידי צוות של האחים לומייר, באמצעות סינמטוגרף ב-15 בנובמבר 1896, בבורסת טוסון באלכסנדריה, לאחר מכן, בקהיר ב-28 בנובמבר, פחות משנה לאחר ההקרנה הראשונה בפריז, ב-28 בדצמבר 1895. הצוות הגיע למצרים לאחר שהאחים לומייר החליטו לשלוח צלמים לערים ברחבי העולם. תפקיד הצלמים היה לצלם חומרים חדשים ולהראות את הסרטים שלהם[2].
בית הקולנוע הראשון במצרים פתח את שעריו באלכסנדריה ב-1897. ב-1908 כבר פעלו 10 בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה[2].
סרטים אילמים צולמו במצרים החל מתחילת המאה ה-20. הסרט המצרי הראשון שיצא לאקרנים ב-20 ביוני 1907, היה סרט תיעודי קצר על ביקורו של הח'דיו (המשנה למלך) עבאס חלמי השני במכון מורסי אבול-עבאס באלכסנדריה. ב-1911 חוקקו במצרים חוקים לארגון תעשיית הקולנוע. ב-1917 הקים הבמאי מוחמד קארים באלכסנדריה חברת הפקות. החברה הפיקה שני סרטים: "פרחים מתים" (1917) ו"כבוד הבדואי" (1918), שהוקרנו בעיר אלכסנדריה בתחילת 1918.
בשנת 1923 במאי הקולנוע מוחמד באיומי הפיק וביים את הסרט "ברסום מחפש עבודה", בכיכובו של בשארה וואקים. בשנת 1925 הוקמה חברת ההפקות הגדולה הראשונה; "החברה המצרית למשחק וקולנוע", שהייתה שייכת לבנק מיסר, שהוקם בעקבות מהפכת 1919 על ידי טלעת חרב. עד 1926 כבר פעלו במצרים 86 בתי קולנוע. בשנת 1927 הפיקה עזיזה אמיר את "לילה", הסרט המצרי הראשון באורך מלא[1].
תעשיית הקולנוע של קהיר הפכה לכוח אזורי עם עם סופו של עידן הראינוע ובוא הקולנוע המדבר. בין 1930 ל-1936, אולפנים קטנים שונים הפיקו לפחות 44 סרטים עלילתיים.
בשנת 1932 יצאו לאקרנים שני הסרטים המדברים הראשונים שהופקו במצרים, "בני האריסטוקרטים" בבימוי מוחמד קארים ובכיכובם של יוסף וואהבי ואמינה ריזק[2]. אחריו יצא לאקרנים הסרט המוזיקלי "שיר הלב", שהיה הסרט המוזיקלי הראשון שהופק במצרים ובמזרח התיכון. סרט מוזיקלי שני הופק ב-1933; "הוורד הלבן", גם בבימויו של קארים, בהשתתפות הזמר המצרי הפופולרי מוחמד עבד אל-ווהב בהופעת הבכורה שלו בקולנוע. ז'אנר הסרט המוזיקלי הפך ללהיט גדול במצרים במהלך שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, וזכה לתפוצה גבוהה בעולם הערבי.
סטודיו מיסר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1935 הוקמו "אולפני מיסר", במימון התעשיין טלאאת חרב כחלקממקבוצת "בנק מיסר" שבבעלותו, במעין המקבילה המצרית לאולפנים הגדולים של הוליווד, הם הפכו את קהיר לבירה השלישית של תעשיית הקולנוע העולמית, אחרי הוליווד ובוליווד, אבל לפני "צ'ינצ'יטה" האיטלקית[1]. הסרטים שהופקו ב"אולפני מיסר" נשענו על התשתית הכלכלית של הבנק ועל הידע של "החברה המצרית למשחק וקולנוע". מדיניות "אולפני מיסר" הייתה לשכור מומחים זרים בתחומי הקולנוע השונים ולמנות עוזר מצרי שיוכל ללמוד מהם. עוד לפני שנפתחו שוגרה משלחת לימודית אל מחוץ למצרים. אחדים נשלחו ללמוד בימוי בצרפת ואחדים לגרמניה ללמוד צילום. מיום הקמתם של "אולפני מיסר" התרבו ההפקות, כשבסוף שנות השלושים הפיקה מצרים כ-20 סרטים בשנה. הוקמו בתי הפקות נוספים ומשכורות העובדים והאמנים עלו לרמה הוליוודית[2].
אום כולתום שיחקה בהופעת הבכורה שלה בסרט ב-1936, שהייתה ההפקה הראשונה של "סטודיו מיסר", הסרט זכה להצלחה במצרים ובעולם הערבי.
סרטים מוזיקליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צפייה בסרטים מוזיקליים הייתה פופולרית מאוד בקרב הקהל המצרי, כדי לצפות ולהאזין לזמרים האהובים, דוגמת: מוחמד עבד אל-והאב, אום כולתום בשנות ה-30, לילה מוראד, עבד אל-עזיז מחמוד, כרם מחמוד, נור אל-הודא ואחרים בשנות ה-40.
תור הזהב: שנות ה-40 עד שנות ה-60
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנות ה-40, ה-50 ו-60 של המאה ה-20 נחשבות בדרך כלל לתור הזהב של הקולנוע המצרי. בשנות ה-50, תעשיית הקולנוע של מצרים הייתה השלישית בגודלה בעולם.
בשנת 1940, הקים היזם והמתרגם אניס אביד את "סרטי אניס אביד", כחברה הראשונה להפקת כתוביות במצרים ובשאר המזרח התיכון, והביא למצרים מאות סרטים אמריקאיים ועולמיים. מאוחר יותר הוא נכנס גם לעסקי הפצת הסרטים. הקולנוע המצרי פרח בשנות ה-40, כאשר מספר הסרטים שהופקו גדל ל-16 סרטים בשנים 1944–45. עם כניסת השקעות לאחר מלחמת העולם השנייה לתעשיית הקולנוע, והתפתחות כוח קנייה גדול יותר של האזרחים. מ-1945 עד 1949, מספר ההפקות גדל ל-60 סרטים בשנה[3]. ב-1949 כבר היו 244 בתי קולנוע וחמישה אולפנים גדולים.
לסרטים מצריים היה תפקיד חשוב בקישור חלקים שונים של העולם הערבי ובשיווק התרבות המצרית.
בשנת 1944 הוקם אולפן אל-אהרם במחוז גיזה בקהיר, שהפך לאחד מאולפני הפקת הקולנוע (ולאחר מכן הטלוויזיה) היוקרתיים במזרח התיכון, בשנת 1950, הפיק סטודיו מיסר את הסרט "באבא אריס", הסרט המצרי הראשון בצבע, בכיכובם של נעימה אקף, פואד שפיק, קמיליה ושוקרי סרחאן.
.jpg)
ב-1956 הופק הסרט "דלילה" בצבע, בכיכובם של עבד אל-חלים חאפז ושאדיה. לאחר מכן, סרטים מצריים בצבע הופקו על בסיס מוגבל בשנות ה-50 וה-60, והחל משנות ה-70 הצבעים נפוצו ברוב הסרטים.
שינויים פוליטיים במצרים לאחר הפלת המלך פארוק ב-1952 השפיעו בתחילה מעט על הקולנוע המצרי. עם זאת, הממשלה בראשותו של הנשיא גמאל עבד אל נאצר חיפשה שליטה בתעשייה לאחר שפנתה לסוציאליזם בשנות ה-60. הקולנוע המצרי הגיב במהירות למהפכת יולי 1952, סרטים פוליטיים בהשפעה זרה החלו להיות מופקים עם סרטים שמדברים על פטריוטיות ולאומיות
חוסיין סדקי הפיק את הסרט "הלאה הקולוניאליזם" חודשים ספורים לאחר המהפכה, בתגובה להתלהבות הלאומית, במיוחד שהסרט עסק בטבעו של הקולוניאליזם ולא בעניין הפנימי הקשור לשחיתות של המפלגות שפעלו אז כפי שקרה לאחר מכן.
ב-1960 הולאמו "אולפני מיסר", ובמהרה גם אולפנים אחרים, כולל אל-אהרם, יחד עם חברות ההפצה[2]. רק "סטודיו נסביאן" נשאר בבעלות פרטית. בשנת 1962 השתלט משרד התרבות וההכוונה הלאומית על כל הענף, מה שגרם לחוסר יעילות וירידה בייצור וביצוא הסרטים. קרן הקולנוע הכללית הוקמה להפקת סרטים עלילתיים, מה שהוביל לירידה במספר הסרטים הממוצע מ-60 ל-40 סרטים בשנה, ועד 1966 ירד גם מספר בתי הקולנוע מ-354 ב-1954 ל-255 בתים. עד 1966, כל תעשיית הקולנוע המצרית הולאמה. במילותיו של אחמד רמזי, השחקן המוביל של התקופה, תעשיית הקולנוע "הלכה לכלבים". בעידן זה, דור מתהווה של כוכבי קולנוע הגיע לגדולה כמו: שוקרי סרחאן, סועאד חוסני, סלאח זולפיקר, רושדי אבזה, נדיה לוטפי, פאתן חמאמה[4], עומר שריף[5], כמאל אל-שנאווי, מריאם פכר אדין, שאדיה, עבדאל חאלאז, עבדאל עזטאן, עבד אל-חלים חאפז, הודא סולטאן, הינד רוסתום, פריד שאווקי, זובאידה תרוואט, איסמעיל יאסין, מגדה, לילה פאוזי, אחמד משאר וסבאח.
ניתן לחלק את הסרטים המצריים שהופקו בשנות ה-60 לשלושה סוגים: סרטים העוסקים בנושא העוני, העלאת ערך העבודה ומשבחים את החברה הסוציאליסטית, כמו הסרט "ידיים רכות" בבימויו של מחמוד זולפיקר, סרטים שגינו מודלים אופורטוניסטיים ומחלות חברתיות כמו שוחד, ושחיתות, וסרטים שעסקו גם בנושאים של דמוקרטיה, פטריוטיות והתנגדות, כמו הסרט "הגשמים יבשים".
.jpg)
"היד הממשלתית הכבדה" שליוותה את הלאמת הקולנוע המצרי חנקה מגמות חדשניות ופגעה בדינמיות שלו. עם זאת, רוב 60 הסרטים המצריים שמופיעים ברשימת 100 הסרטים המצריים הטובים ביותר בכל הזמנים הופקו במהלך תור הזהב.
שנות ה-70
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-70, הסרטים המצריים שילבו איזון בין פוליטיקה ובידור. סרטים כמו "היזהר מ-ZouZou" מ-1972 מאת חסן אל-אימאם, בכיכובה של סועאד חוסני ביקשו לאזן בין פוליטיקה למשיכת קהל. זוזו שילב מוזיקה, מחול ואופנות עכשוויות לסיפור שאיזן את התסיסה בקמפוס עם מלודרמה משפחתית[6].
בשנות ה-70 המוקדמות הופקו סרטים המתארים את הסיבות מאחורי תבוסתה של מצרים במלחמת ששת הימים, במיוחד את העידן שבין התבוסה לניצחון במלחמת 1973[7]. סרטים כמו "פיטפוטים על הנילוס" של חוסיין כמאל ב-1971, המבוסס על הספר באותו שם מ-1966 מאת נגיב מחפוז. למעלה מ-20 סרטים חשובים נוספים תיארו את אותה סוגיה. הגורמים המעורבים במשבר החברתי והאינטלקטואלי הזה טופלו גם בשלושה סרטים חשובים של יוסף שאהין. ב"הבחירה " (1970) חוקר שאהין את מה שהוא מתאר כסכיזופרניה של האינטלקטואל הערבי העכשווי, המחויב מצד אחד לרעיונות רומנטיים של המהפכה והשינוי החברתי, ומצד שני קשור לשאיפות ומטרות אנוכיות אישיות, שרידים של מבנה קולוניאלי. ב"אל־עספור" (הציפור), אשר לא אושר להקרנה על ידי הצנזורה עד לאחר מלחמת אוקטובר ב-1973. שאהין חוזר על טענתו כי התבוסה אכן הייתה פנימית, תוצר של הפגמים של החברה עצמה. סרטים אחרים מתחו ביקורת על העידן הנאסריסטי[7].
באמצע 1971 נסגרה הקרן הכללית לקולנוע והוקם גוף ציבורי שכלל קולנוע, תיאטרון ומוזיקה. הרשות הפסיקה את הפקת הסרטים, הסתפקה במימון המגזר הפרטי, ותפקידה של המדינה בקולנוע החל לרדת עד שסיימה לחלוטין את הפקתם. רק שתי חברות נשארו בבעלות המדינה, האחת לאולפני צילום והשנייה להפצה ובתי קולנוע. עם זאת, מספר הסרטים הממוצע שהופק נשאר 40 סרטים עד 1974, ואז הוא עלה ל-50 סרטים בשנה, ומספר בתי הקולנוע המשיך לרדת עד שהגיע ל-190 ב-1977.
לאחר מלחמת יום הכיפורים הופקו במצרים שהקו המנחה שלהם היה לחזק את הנרטיב של "הניצחון" במלחמה, בהם: "אַ־רַסּאסׇה לֹא תַּזְאל פִּי גֵּיבִּי" (הקליע עדיין נמצא בכיס שלי) על צעיר המבקש לנקום את מות אחיו במלחמה, שביים חוסאם אל־דין מוסטפא[8]; "אַבְּנָא א־סַמְתְּ" (ילדי השקט) בבימוי מוחמד ראדי המדגיש את הרצון העז של החיילים המצרים לנצח. הסצנה הפותחת מתמקדת ב–1967 בטיבוע המשחתת "אילת" אחרי מתקפת טילים של הצבא המצרי; "אַ־לוֲפא אֶל־עַזִּים" (נאמנות עצומה) מ–1974 שעלילתו מתמקדת בשני גברים, עאדל וראוף, לוחמים ביחידה מובחרת בצבא המצרי המאוהבים באותה אישה; "חָתֲּא אַכִיר אַל־עוֹמִר" (עד סוף החיים), בבימוי אשרף פהמי, המגולל את סיפורו של זוג צעיר שמתחתן רגע לפני המלחמה, הגבר נאלץ לעזוב את האישה לטובת הצטרפותו לשדה הקרב, אחרי שהוא נפצע קשה ונהפך למשותק, הוא דוחק באשתו להתגרש ממנו, היא לא מוותרת עליו וממשיכה את החיים איתו; ו"אַל־עוֹמִר לַחְזׇה" (החיים הם רגע) של מוחמד ראדי מ–1978 המספר על נעמת, עיתונאית מצליחה שמחליטה להתנדב בבית חולים ולעזור בטיפול בחיילים פצועים, שם היא מכירה את מחמוד ומעודדת אותו לחזור לשדה הקרב[7].
סרטים בולטים משנות ה-70 כוללים; "שקיעה וזריחה", "האשמים", "אני רוצה פתרון", הבמי כדאי לירות?", "אלכסנדריה...מַדוּעַ?" - סרטו של יוסף שהאין שזכה בפרס בפסטיבל הסרטים בברלין[9]. סרטו של חסן רמזי מ-1975 "אל-רידה אל-עביאדה יצא לאקרנים בברית המועצות ב-1976, ומכר 61 מיליון כרטיסים במדינה. זה הפך אותו לסרט הזר הרווחי ביותר של השנה ולסרט הזר השביעי הגבוה ביותר אי פעם בברית המועצות . זה גם הפך אותו לסרט המצרי המרוויח ביותר בכל הזמנים, כאשר מכירות הכרטיסים הסובייטיות שלו עלו על מכירות הכרטיסים העולמיות של כל הסרטים המצריים האחרים, והשיגה הכנסות של למעלה מ-28,700,000 דולר ב-1975.
תקופת מעבר: שנות ה-80 וה-90
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות ה-80 של המאה ה-20 התדרדרה תעשיית הקולנוע המצרית; עם זאת, התעשייה ראתה הצלחות ענק בקופות. גל חדש של במאים צעירים צץ שהצליחו להתגבר על מסורות ההפקה הרווחות וליצור קולנוע רציני. הם כונו תנועת הנאו-ריאליזם או דור שנות השמונים. מדור זה הקולנוענים הבולטים היו עאטף אל טייב, ח'ירי בשארה, מוחמד ח'אן, ראפאת אל-מיחי, עלי עבדלחאלק ואחרים.
כמו כן, צץ במהלך אותה תקופה דור חדש של כוכבי סרטים כגון: אחמד זכי, נור אל-שריף, עאדל אמאם, מחמוד עבד אל-עזיז, נבילה אביד, נדיה אל גנדי, יוסרה, לילה אלווי, אלהם שאהין ושריהן. בשנות ה-80 הפיק הקולנוע המצרי סרטים בולטים, כגון; "הבושה", "סיפור מצרי", "נהג האוטובוס", "הטווס", "התמים", "הצווארון והצמיד", "רגע של חולשה", "אשתו של איש חשוב" ו"בריחה". ב-1984, גדל מספר הסרטים שהופקו ל-63 סרטים.
בשנות ה-90, לעומת זאת, ראו את עלייתם של מה שנקרא "סרטי קבלן". השחקן חאלד אל סוי תיאר את אלה כסרטים "שאין בהם סיפור, אין משחק ואין איכות הפקה כלשהי... סרטי נוסחאות בסיסיות שמטרתן להרוויח כסף מהיר". גם מספר הסרטים שהופקו ירד: מכמעט 100 סרטים בשנה בשיא התעשייה לכעשרה ב-1995. זה נמשך עד קיץ 1997, אז הסרט "איסמעיליה הלוך ושוב" זכה להצלחה חסרת תקדים ורווחים גדולים עבור המפיקים, והפך את מוחמד פואד ואת מוחמד הנדי, אז שחקן די אלמוני לכוכבים. לאור הצלחתו של הסרט, כמה סרטי קומדיה יצאו לאקרנים בשנים שאחריו.
המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תחילת המאה ה-21, הופיע דור חדש של כוכבי קולנוע, שהמפורסמים שבהם היו: מונה זכי, אחמד אל סקה, מננה שלבי, קארים עבד אל עזיז, הנד סברי, גאדה עאדל, אחמד עז, אחמד הלמי, יסמין עבדולעזיז, מוחמד אל-סאד, תאם נוסאד, הני רמזי, נלי קארים, בסמה ודליה אל בהרי. הם כיכבו בסרטים רבים והצליחו להשיג הצלחה ותהילה תוך פרק זמן קצר במהלך אותה תקופה. עם זאת רק כ-20 סרטים בשנה בממוצע הופקו בתקופה זו במצרים, ירידה של כ-50% לעומת תור הזהב של הקולנוע המצרי במאה ה-20[10].
בשנת 2006 יצא לאקרנים הסרט "זמן פנאי". פרשנות חברתית על שקיעת הנוער המצרי, הסרט הופק בתקציב נמוך והיה לו ערכי הפקה נמוכים. עם זאת, זכה להצלחה. הנושא השנוי במחלוקת שלו, הנימה המינית בחברה המודרנית, נתפס כאישור לכך שהתעשייה מתחילה לקחת סיכונים. באותה שנה גם יצא לאקרנים הסרט "בניין יעקוביאן" שביים מרואן חמד ועליו זכה בפרס הבמאי המבטיח בפסטיבל הסרטים טרייבקה, כוכב הסרט, השחקן הוותיק עאדל אמאם קיבל בפסטיבל ציון לשבח. הסרט מבוסס על ספרו רב-המכר של הסופר המצרי עלאא אל-אסואני; שעלילו מתרחשת בבניין המפורסם - בניין יעקוביאן - שנבנה בעיר התחתית של קהיר בשנת 1937 כבניין יוקרה[2].
אתגר מרכזי העומד בפני חוקרים מצריים ובינלאומיים, סטודנטים וחובבי הקולנוע המצרי הוא המחסור במשאבים במונחים של יצירות שפורסמו, עותקים שמורים וזמינים של הסרטים עצמם, ופיתוח במצרים של מוסדות ממלכתיים ופרטיים המוקדשים ללימוד ושימור הסרט. מרכז הסרטים הלאומי של מצרים, שמחזיק באופן תאורטי עותקים של כל הסרטים שנעשו לאחר 1961, הוא לפי חוקר סרטים מצרי אחד, "רחוק מלהיות ספרייה, מכיל ערימות של קופסאות שימורים חלודות המכילות עותקים גרועים". ב-2005 רכש המיליארדר הסעודי אל-וליד בן טלאל שליש מסרטי ארכיון הסרטים המצרי, שכלל 4,000 סרטים, במטרה לשמר אותם ולהפיץ אותם בפורמט דיגיטלי; וב-2010 רכש איל התקשורת רופרט מרדוק כ-9% מהחברה של בן טלאל המחזיקה בסרטים תמורת 70 מיליון דולר. המהלך ספג ביקורת בציבור המצרי עקב תמיכתו רבת השנים של מרדוק בישראל[10]. בן טלאל הקים בעזרת ארכיון הסרטים שרכש את ערוץ הלוויין "רותאנא־סינמא", ערוץ המשדר סרטים ערביים, מצריים בעיקר[11].
בעקבות המהפכה במצרים ב-2011 ועליית האחים המוסלמים לשלטון נפגע תעשיית הקולנוע המצרית, ומספר ההפקות ירד בצורה משמעותית. עם זאת חלה פריחה בהפקתם של סרטים תיעודיים שחלקם זכו להצלחה בין-לאומית[12]. במקביל הלו לפעול מספר בולט במיוחד בקרב יוצרי קולנוע עצמאי במצרים, שהבולט בהם הוא הבמאי אחמד עבדאללה א־סיד, שסרטו "פַרְש וּרַ'טַא" ("מכל הבא ליד"), הוקרן ב-2013 בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי בטורונטו, לפני כן ביים שני סרטים עצמאיים נוספים - "הליופוליס" (2009) ו"מיקרופון" (2010) - שזכו גם להצלחה מסחרית רבה[13]. לאחר עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי הופעלה צנזורה פוליטית והגבלות על חופש הביטוי, כך שתעשיית הקולנוע המצרית התמקדה בעיקר בהפקת דרמות וקומדיות בנאליות כמו בתקופת חוסני מובארכ[14].
בשנת 2019 יצא לאקרנים הסרט "אל־ממר" (המעבר), שהיה ההפקה היקרה ביותר בתולדות הקולנוע המצרי. עלילת הסרט עוסקת בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה ויוצאת נגד תיאור תוצאות המלחמה כתבוסה מצרית[15]. על פי הנרטיב שמנסה לנסח הבמאי והתסריטאי שריף ערפה, התבוסה המצרית במלחמה נבעה מכשל מוסדי ולא בגלל כישלון של הצבא או של העם. הסרט זכה להצלחה מסחרית ובתוך שבועיים בלבד הניב הכנסות בהיקף של 30 מיליון לירות מצריות[16].
תפקידי נשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקולנוע המצרי נחשב לאחת מהתעשיות הבודדות בעולם הערבי שנשים היו חלוצות שלו, בין אם במשחק, בשירה, בבימוי או אפילו ביצירת הפסקול[17].
הסרט "לילה" משנת 1927 היה הסרט העלילתי המצרי הראשון, שהופק על ידי ובכיכובו של עזיזה אמיר, מחלוצות תעשיית הקולנוע המצרית. בהיגה חאפז שיחקה בתפקיד הראשי ויצרה את הפסקול של "זיינב", סרט משנת 1930 המבוסס על רומן בעל אותו שם מאת מוחמד חוסיין הייכל בהפקת יוסף וואהבי ובבימויו של מוחמד קארים. פטימה רושדי הייתה מחלוצות התיאטרון בכתיבה, בימוי ומשחק, ולהקתה הייתה מפורסמת. לאחר מכן, היא הפכה לכוכבת קולנוע, וההתחלה שלה בקולנוע הייתה דרך הסרט "טרגדיה מעל הפירמידה" משנת 1928 ו"הנישואין" ב-1932. תפקידה הבולט ביותר היה בסרט "הצוואה" מ-1939, שנחשב לראשון ברשימת 100 הסרטים המצריים המובילים בתולדות הקולנוע המצרי. פאתן חמאמה הייתה מגדולות כוכבות הקולנוע המצרי במאה ה-20. היא השתתפה בכ-100 סרטים וכונתה "הגברת של הקולנוע הערבי"[4].
לרקדנית הבטן ושחקנית הקולנוע המצרית סמיה גמאל מיוחסת הבאת ריקודי בטן ממצרים להוליווד ומשם לאירופה. בשנת 1954, היא כיכבה כרקדנית בטן בסרט ההרפתקאות האמריקאי, "עמק המלכים", ובסרט הצרפתי "עלי באבא וארבעים הגנבים".
מהשלבים הראשונים של הקולנוע המצרי, נשים קיבלו עמדות מנהיגות, ועזרו לבנות ולפתח את התעשייה החדשה. למרות ידה הקשה של המדינה בהובלת הענף, והכנסת גברים לתפקידי הניהול, נשים אומצו כסמל ללאומיות. רשימת חלוצי הקולנוע המצרי כוללת נשים רבות. אסיה דאגר כונתה "גברת הברזל" מכיוון שהפיקה למעלה מ-50 סרטים לקולנוע המצרי וזכתה בפרסים רבים[17]. השחקנית המצרית בושרה אמרה בהודעה לעיתונות; "המצרים גאים בכך שהגרעין הראשון של הקולנוע במצרים הובל על ידי נשים".
יתר על כן, ברבע האחרון של המאה ה-20, השפעות שלטוניות הביאו למחסור במשאבי ייצור, והמגזר הפרטי היה מקור הייצור העיקרי. למרות שסרטים מסחריים סבלו, סרטים בנושאים חברתיים וריאליסטיים החזירו תקווה ליוזמות פמיניסטיות והעלו את תעשיית הקולנוע המצרית בדרך להתאוששות מההידרדרות בתחילת שנות ה-80. דמות בולטת בתקופה זו הייתה אלהאם שאהין, שהחל משנות ה-70 שיחקה ביותר מ-80 סרטי קולנוע ו-30 סדרות דרמה, שברובם גילמה דמויות ראשיות[18]. בהמשך החלה לפעול גם כמפיקה, ב-2009 הפיקה את סרט "ח'לטה פווזיה" ("המתכון של פווזיה") ואחר כך את "הז ווסט אל־בלד" ("זעזוע במרכז העיר"), סרט היוצא נגד הטרור במצרים, בבימוי מוחמד אבו סיף; ואת "יום ל־סתאת" ("יום לנשים"), סרט פמיניסטי בבימויה של כאמלה אבו ד'כרא[17]. כוכבת נוספת של התקופה הייתה יוסרא, ששיחקה בכ-80 סרטים ו-20 סדרות דרמה וזכתה בכ–50 פרסים ערביים ובין-לאומיים, בהם פרסי כבוד בפסטיבלי הקולנוע של ונציה 1992 וקאן 1995[19].
בעשור השני של המאה ה-21 זכתה במאית הקולנוע אייטן אמין להצלחה, תחילה עם סרט דוקומנטריים שיצרה, ואחר כך עם סרטים עלילתיים באורך מלא, סרט הנעורים "החבורה" שביימה ב-2021 אף זכה להפצה באירופה[20].
הקולנוע המצרי בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הסרט הערבי של יום שישי
הקולנוע המצרי היה פופולרי בארץ ישראל מראשית ימיו, בתקופת המנדט הבריטי, בקרב ערביי ארץ ישראל ויהודים יוצאי ארצות ערב. בקולנוע אלהמברה ביפו ובקולנוע רקס בירושלים, שהיו בבעלות ערבית, הקרנו בקביעות סרטים מצריים; אך גם בבתי קולנוע בבעלות יהודית בהם: קולנוע רמה ברמת גן, קולנוע מגדלור בתל אביב[21]; קולנוע אוריון[22], קולנוע עדן[23], קולנוע ציון וקולנוע אדיסון בירושלים[24][25]. זאת על רקע העובדה שרבים מכוכבי הקולנוע המצרי באותה עת היו יהודים[26], בהם: השחקניות נגמה אבראהים, ויקטוריה כהן, אסתר שטאח, כאמיליה ונג'ווא סאלם; הזמרת והשחקנית סועאד זכי, הזמרת והשחקנית לילה מוראד ופאיזה רושדי; השחקנים שאלום (ליאון אנג'ל)[27], אליאס מואדב, פלפל אל-מסרי, סלאמה אליאס ומוניר מוראד. גם מספר במאים יהודים פעלו במצרים, בהם: טוגו מזרחי וויקטור סטולוף[28].
סרטים מצריים המשיכו להיות פופולריים בישראל גם לאחר קום המדינה[29]. בין השאר נהג בית קולנוע "כרמל-גנים" בחיפה להציג בקביעות סרטים מצריים[30]. החל משנת 1968 ועד 1998 שידרה הטלוויזיה הישראלית סרט קולנוע מצרי, ומשבצת שידור זו זכתה לפופולריות ניכרת וחוצת-מגזרים[31].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סיגל מורד אשד, "להתיר את הנדר, לפתוח את הקולנוע". בתוך: חזות מזרחית – הווה הנע בסבך עברו הערבי. עורך: יגאל ניזרי. תל אביב: הוצאת בבל, 2004
- שריאל בירנבוים, בחזרה לעבר – היסטוריה מצולמת בקולנוע הערבי. ירושלים: הוצאת מאגנס, 2015.
- אורית בשקין, ליאת קוזמא וישראל גרשוני. לפסל תרבות במצרים – 1890-1939. תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב, 1999. עמ' 9–60.
- ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש. תל אביב: הוצאת "יריב" בשיתוף עם הוצאת "הדר", 1978
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 A Century of Egyptian Cinema, Golden Globes, August 13, 2021
- ^ 1 2 3 4 5 6 תמי זר, שובו של הסרט הערבי, באתר גלובס, 11 במאי 2006
- ^ על הסרט הערבי, דבר, 11 בנובמבר 1949
- ^ 1 2 איל שגיא ביזאוי, מתה פאתן חמאמה, גדולת שחקניות הקולנוע המצרי, באתר הארץ, 18 בינואר 2015
- ^ איל שגיא ביזאוי, עומר שריף: השחקן שהמצרים אהבו להתגאות בו אבל לא תמיד ראו בו מצרי אמיתי, באתר הארץ, 17 ביולי 2015
- ^ נסים דיין, פני הדור ־ כפני הסרט, עמדה, 1 ביוני 1979
- ^ 1 2 3 שירין פלאח סעב, איך הפך הקולנוע המצרי את התבוסה במלחמת יום הכיפורים לתמונת ניצחון, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2023
- ^ סמדר פרי, כדור בכיס - חור בקופה , "העולם הזה", גיליון 1968 מ-21 במאי 1975, עמוד 44
- ^ דן פיינרו סוקר את הסרט המצרי שזכה בפרס השני בפסטיבל ברלין, "העולם הזה", גיליון 2168 מ-21 במרץ 1979, עמוד 56
- ^ 1 2 צבי בראל, המיליארדר רופרט מרדוק רכש אחוזים בחברה המחזיקה בארכיון הסרטים המצריים, באתר הארץ, 27 במרץ 2010
- ^ סוכנויות הידיעות, רופרט מרדוק מתרחב בעולם הערבי: שוקל להשקיע בחברת המדיה רוטנה שבבעלות אלווליד בן טלאל, באתר TheMarker, 17 בינואר 2010
- ^ איל שגיא ביזאוי, מהפכת תחריר - הגיבורה האמיתית של הקולנוע המצרי, באתר הארץ, 10 במרץ 2014
- ^ איל שגיא ביזאוי, מהסרט הערבי של יום שישי ועד מהפכת הקולנוע העכשווי במצרים, באתר הארץ, 24 במרץ 2014
- ^ צבי בראל, בין מורסי לא־סיסי, הדרמה המצרית נשארת עבד של הפוליטיקה, באתר הארץ, 16 באפריל 2017
- ^ איריס פרוכטר־רונן, מלחמת ההתשה של הקולנוע המצרי, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 14 באוגוסט 2019
- ^ צבי בראל, סרט מצרי, באתר הארץ, 14 ביולי 2019
- ^ 1 2 3 איל שגיא ביזאוי, תכירו את הנשים החזקות שמנהלות את תעשיית הקולנוע המצרי, באתר הארץ, 10 בינואר 2015
- ^ שירין פלאח סעב, השחקנית המצרייה אלהאם שאהין מסרבת להיכנע לסתימת פיות, באתר הארץ, 20 בנובמבר 2021
- ^ רג'אא נאטור, מקהיר להוליווד: הכוכבת המצרית יוסרא כבשה את השטיח האדום של האוסקר, באתר הארץ, 26 בפברואר 2020
- ^ Peter Bradshaw, Souad review – shrewd and poignant study of social media identities, Guardian, 26 Aug 2021
- ^ קולנוע מגדלור - בהצגות יומיות, 3. 30 אתה"צ 1 1 הסרט הערבי "ההגגה" בהשתתפות טובי המשחקים של מצרים: יוסף והבי, אמינה ריזק, הארץ, 27 בדצמבר 1935
- ^ אוריון - ירושלים - הסרט הערבי 'אהבה קנאה' עם הזמרית איסמהאן והשחקן ייסף והבי, הארץ, 15 באוגוסט 1947
- ^ קולנוע "עדן" ירושלים - הערב ועד סוף השבוע - יורקן הסרט הערבי " בצל העבר" עם נדרה, הארץ, 14 בינואר 1935
- ^ אולם "ציון" ירושלים ממוצ"ש ובמשך שבוע - הסרט הערבי המזמר והמדבר "המעביר" בחשתתפות עלי קסר, דואר היום, 19 ביולי 1935
אולם ציון - ירושלים - במשך השבוע יוצג הסרט הערבי "דמעות אהבה" בהשתתפות אבדול והב, הארץ, 28 בפברואר 1936 - ^ תיאטרון אדיסון "ממוצאי שבת 20 בינואר ובמשך השבוע - הסרט העברי היותר גדול שהיה עד כה - "השושנה הלבנה" - עם נסיך הזמרה המזרחית עבדול ווהאב, דואר היום, 19 בינואר 1934
תיאטרון "אדיסון" - ירושלים - הפרמיירה העולמית של הסרט החדש עם נסיך הזמרה הערבית - עבדול ווהאב" - באידליה המזרחית "דמעות האהבה", הארץ, 27 בדצמבר 1935
הסרט הערבי הגדול בהשתתפות הזמר המפורסם ואהוב הקהל פריד אל-אטרש "פרשת אהבתי", מעריב, 4 בנובמבר 1960 - ^ איל שגיא ביזאוי,יהודים בתעשיית הקולנוע במצרים, הכיוון מזרח, אוקטובר 2003
- ^ בקולנוע "עדן" בירושלים יוצג הסרט הערבי המצחיק "שני השליחים", חיקוי של לורל והרדי. בהשתתפות טובי המשחקים במצרים שבחלקם הם יהודים בתפקיד הראשי "שלום, התוצרת גם היא שיכת ליהודי תוגו מזרחי, דואר היום, 14 בספטמבר 1934
- ^ הדה בושס, כוכבים ומזלות - סיפור הרפתקאותיו של ויקטור סטולוף, הארץ, 23 במאי 1967
- ^ משה שי, מבט אל מעבר לגבול - 81 סרטים מתוצרת מצריים נמכרו לישראל במשך שנתיים, הארץ, 21 באוגוסט 1969
- ^ יצחק שוורץ, לא קל להשיג סרט ערבי חדש, מעריב, 7 ביוני 1960
- ^ עופר מתן, אייל שגיא ביזאווי ושרה צפרוני על סרטם "סרט ערבית", באתר "Time Out ישראל", 3 ביוני 2015
אורלי נוי, לאבד ילד במלחמה עם מצרים ולהמשיך לאהוב את המצרים, באתר "שיחה מקומית", 24 ביוני 2015