לדלג לתוכן

קולנוע סיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הקולנוע של סין הוא אחד משלושה קווים היסטוריים ברורים של הקולנוע בשפה הסינית יחד עם הקולנוע של הונג קונג והקולנוע של טייוואן.

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולנוע הוצג לראשונה בסין בשנת 1896, זמן קצר לאחר המצאתו באירופה. הסרט הסיני הראשון, הר דינג'ג'ון, הופק בשנת 1905 ונחשב לנקודת הפתיחה של תעשיית הקולנוע המקומית. בעשורים הראשונים לפעולתה, ריכזה התעשייה את פעילותה בעיר שאנגחאי, שהייתה באותה תקופה המרכז התרבותי והאמנותי של סין.

הסרט המדבר הראשון בסין, נערת שיר הפאוני האדומה, יצא לאקרנים בשנת 1931 והיווה ציון דרך טכנולוגי בתולדות הקולנוע הסיני.[1] שנות ה־30 נתפסות כ"תקופת הזהב" הראשונה של התעשייה, והתאפיינו בצמיחתה של תנועה קולנועית בעלת אוריינטציה שמאלנית. במקביל לתסיסה האידאולוגית והאמנותית, שיקפו הסרטים את הקרע הפוליטי ההולך ומעמיק בין הלאומנים (קוומינטנג) לקומוניסטים, אשר התבטא גם בתוכן העלילתי ובמסרים של ההפקות באותה תקופה.

הפלישה היפנית לסין בשנת 1937 והכיבוש של שאנגחאי פגעו באופן קשה בתעשיית הקולנוע המקומית. רבים מהיוצרים והאולפנים עברו לפעול מהונג קונג, צ'ונגצ'ינג וערים אחרות, בעוד שאחרים נותרו בשאנגחאי, שנכנסה למה שנקרא "תקופת האי הבודד" תקופה בה פעילות קולנועית התקיימה בעיר תחת מגבלות ובשיתוף פעולה עם גורמים זרים. בתקופה זו הופק גם סרט האנימציה הסיני הראשון, נסיכת הברזל פן (1941), אשר השפיע בהמשך על התפתחות האנימציה היפנית, ובמיוחד על עבודתו של אוסמו טזוקה, מאבות האנימציה המודרנית ביפן.[2] לאחר כניעת שאנגחאי המלאה ליפנים בשנת 1941 ועד סיום מלחמת העולם השנייה ב־1945, נשלטה תעשיית הקולנוע בעיר על ידי הכובש היפני, והשפעתה המקומית והאזורית הצטמצמה בהתאם.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, חוותה תעשיית הקולנוע הסיני את "תור הזהב השני", שהתמקד בעיקר בעיר שנגחאי עם חידוש הפעילות הקולנועית בה. אחד הסרטים הבולטים מאותה תקופה הוא אביב בעיירה קטנה (1948), שנבחר שנים לאחר מכן לסרט הטוב ביותר בשפה הסינית בטקס פרסי הקולנוע ה-24 של הונג קונג.

המהפכה הקומוניסטית של 1949 הביאה עמה שינוי רדיקלי במדיניות התרבות, ובכללה בתחום הקולנוע. בשנת 1951 נאסרו להקרנה סרטים סיניים קודמים וכן מבחר נרחב של סרטים זרים, כחלק ממנגנון הצנזורה המחמיר שהונהג במדינה. עם זאת, מספר הסרטים שהופקו והוקרנו דווקא עלה בתקופה זו, תחת פיקוח הדוק של השלטון המרכזי.[3]

במהלך המהפכה התרבותית (1966–1976), הוטלו הגבלות חמורות על תעשיית הקולנוע הסינית, ופעילותה כמעט ונעצרה לחלוטין בשנים 1967–1972. רק לאחר סיומה של תקופה זו החלה התאוששות הדרגתית, שהתבטאה בפריחת ז'אנר חדש שכונה "דרמות הצלקות" – סרטים אשר עסקו בטראומות החברתיות והנפשיות שהותירה המהפכה. בין הסרטים הבולטים ניתן למנות את גשם ערב (1980), האגדה של הר טיאניון (1980) ו-עיר ההיביסקוס (1986).

מאמצע שנות ה־80 החלה להתבלט קבוצת יוצרים חדשה שכונתה "דור הבמאים החמישי". יוצרים אלה – רבים מהם בוגרי האקדמיה לקולנוע בבייג'ינג – הציעו שפה קולנועית חדשנית ושיקפו בתכנים ובאסתטיקה שלהם את סין הכפרית, הפוליטית וההיסטורית, מנקודת מבט חדשה ונועזת. סרטים מרכזיים מתקופה זו כוללים את אחד ושמונה (1983), אדמה צהובה (1984), דוחן אדום (1987), סיפורה של צ'יו ג'ו (1992) ו-פרידה מפילגשו (1993), שזכו לשבחים ופרסים בפסטיבלים בינלאומיים מרכזיים. מגמה זו נבלמה חלקית בעקבות הדיכוי האלים של ההפגנות בכיכר טיאננמן בשנת 1989, אשר הוביל להגבלות נוספות על חופש הביטוי.

העשור שלאחר מכן סימן את עלייתו של "הדור השישי" של הקולנוע הסיני – יוצרי קולנוע שפעלו לרוב מחוץ למערכת ההפקה הממלכתית. סרטיהם אופיינו באסתטיקה ריאליסטית ולעיתים מחתרתית, ועסקו בשולי החברה הסינית המודרנית. בשל מגבלות הצנזורה, מרבית סרטיהם הוקרנו בעיקר במסגרת פסטיבלי קולנוע בין־לאומיים ולא בהפצה מסחרית נרחבת בסין עצמה.

בעקבות ההצלחה המסחרית הבינלאומית של סרטים כמו נמר, דרקון (2000) וגיבור (2002), גדל מספר ההפקות הקו-פרודוקציות בקולנוע בשפה הסינית והחלה תנועה של הקולנוע בשפה הסינית לתחום בעל השפעה בינלאומית בקנה מידה גדול. לאחר שמפעל החלומות (1997) הוכיח את כדאיות המודל המסחרי, ועם צמיחת הקופות הסיניות במילניום החדש, הסרטים הסיניים שברו שיאי קופות, ונכון לינואר 2017, 5 מתוך 10 הגדולים ביותר - סרטים רווחיים בסין הם הפקות מקומיות. אבודים בתאילנד (2012) היה הסרט הסיני הראשון שהגיע CN¥1 billion בקופה הסינית. Monster Hunt (2015) היה הראשון שהגיע ל CN¥2 billion . בת הים (2016) הייתה הראשונה עם CN¥3 billion . Wolf Warrior 2 (2017) ניצח אותם והפך לסרט הרווחי ביותר בסין.

סין היא ביתם של מתחם הפקת הסרטים והדרמה ואולפני הסרטים הגדולים בעולם, מטרופולין הקולנוע המזרחי [4] [5] ואולפני הנגדיאן וורלד, ובשנת 2010 הייתה לה תעשיית הסרטים השלישית בגודלה לפי מספר הסרטים העלילתיים שהופקו. מדי שנה. בשנת 2012 הפכה המדינה לשוק השני בגודלו בעולם לפי קבלות קופות. בשנת 2016, הקופה הגולמית בסין הייתה CN¥45.71 billion ( US$6.58 billion ). במדינה יש את המספר הגדול ביותר של מסכים בעולם מאז 2016,[6] וצפוי להפוך לשוק התיאטרלי הגדול ביותר עד 2019. [7] סין הפכה גם למרכז עסקים מרכזי עבור אולפני הוליווד. [8] [9]

בנובמבר 2016, סין העבירה חוק סרטים האוסר על תוכן הנחשב מזיק ל"כבוד, הכבוד והאינטרסים" של הרפובליקה העממית ומעודד קידום של "ערכי ליבה סוציאליסטיים", שאושר על ידי הוועדה המתמדת של הקונגרס העממי הלאומי. [10] בשל תקנות התעשייה, סרטים מורשים בדרך כלל לשהות בבתי הקולנוע למשך חודש אחד. עם זאת, אולפנים עשויים לפנות לרגולטורים בבקשה להאריך את המגבלה. [11]

בשתי העשורים הראשונים של המאה ה-21, הקהל הסיני התעניין יותר ויותר בסרטים [בשפה הסינית] שהופקו בארץ. [12] ערכי ההפקה בסרטים מקומיים עלו. לפי חברת המחקר Ampere Analysis, סרטים מקומיים היוו 85% מקופות הקופות של סין ב-2020. איין קוקאס, פרופסור ללימודי מדיה באוניברסיטת וירג'יניה ומחברת הספר "הוליווד תוצרת סין" הצהירה כי, "יש שוברי קופות סיניים שיוצרי קולנוע סיניים יוצרים שאנשים רוצים לצפות בהם, והם מרגישים פחות נגזרים מאלה שנוצרו. בהוליווד". הרווחים הגבוהים בקופות של סרטים סיניים משנת 2021 כמו " היי, אמא " ו"הקרב באגם צ'אנג'ין " הצביעו על כך שתעשיית הסרטים המקומית הסינית הגיעה להסתמכות עצמית ואינה זקוקה למשיכה בינלאומית לקהל כדי להפיק סרטים מצליחים מסחרית. [13] [14]

סרטים פטריוטיים אחרונים תויגו כסרטי תעמולה על ידי התקשורת המיינסטרים המערבית. עם זאת, ריצ'רד פניה, מרצה בבית הספר לאמנויות של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק אמר ל-VOA ביחס לטענה של תווית "תעמולה" שזה יותר עניין של פרספקטיבה של "המתבונן". איאן האפר, מרצה בכיר ללימודי מדיה באוניברסיטת מאסי, הוסיף כי "רוב שוברי הקופות הסיניים האחרונים שאופיינו כתעמולה על ידי עיתונאות מערבית דומים יותר לסרטים הוליוודיים לאורך השנים שהשתמשו בסכסוכים צבאיים כדי לעורר תחושה ג'ינגואיסטית או מופע כזה. ארצות הברית מצילה את העולם מאסון עולמי". [15]

קולנוע סיני בינלאומי והצלחות ברחבי העולם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבמאית ג'יה ג'אנגקה בפסטיבל D-Cinema הבינלאומי של Skip City ב-Kawaguchi, Saitama, יפן, 22 ביולי 2005
הואנג שיאומינג, שחקן, זמר ודוגמן סיני.

מאז שלהי שנות ה-80, וביתר שאת במהלך שנות ה-2000, זכה הקולנוע הסיני להצלחה מסחרית גוברת בשווקים בינלאומיים. בעוד שבעבר נחשב הקולנוע הסיני לנחלתם של חובבי קולנוע בלבד, התרחבות הפצתו והישגיו בקופות מחוץ לסין חיזקו את נוכחותו בזירה העולמית. נקודת מפנה משמעותית הייתה הצלחתו הבינלאומית של הסרט "נמר, דרקון" (2000) בבימויו של אנג לי סרט אמנויות לחימה תקופתי (וושיה), אשר זכה בפרס אוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. הפקתו הבין-לאומית של הסרט, שכללה שחקנים מובילים ממדינות שונות דוברות סינית, סייעה להגדיל את כוח המשיכה שלו ברחבי העולם. "נמר דרקון" שימש שער כניסה עבור רבים להיכרות עם הקולנוע הסיני, ותרם לעלייה בהתעניינות גם ביצירות מוקדמות יותר של התעשייה. נכון להיום, הסרט נחשב לשובר הקופות המצליח ביותר בשפה זרה בתולדות הקולנוע בארצות הברית.

בשנת 2002 זכה הסרט "גיבור" בבימויו של ג'אנג יימו להצלחה בינלאומית נרחבת, בדומה לקודמו "נמר דרקון". הסרט, המשתייך אף הוא לז'אנר ה־Wuxia, הציג קאסט מרשים של שחקנים בולטים מסין ומהונג קונג, ובהם ג'ט לי, ג'אנג דזה יי, מגי צ'ונג וטוני לאונג צ'יו־וואי כולם בעלי הכרה מסוימת גם בקרב הקהל המערבי. אף על פי שחלק מהמבקרים טענו כי הסרט עוצב במידה מסוימת על פי טעמו של הקהל המערבי, הצלחתו לא הוגבלה לגבולות המערב בלבד. "גיבור" זכה להצלחה יוצאת דופן ברוב מדינות אסיה, וכבש את פסגת טבלת שוברי הקופות בארצות הברית במשך שבועיים רצופים. הכנסותיו בשוק האמריקאי לבדו הספיקו לכיסוי עלויות ההפקה, הישג נדיר עבור סרט דובר סינית באותה תקופה.

סרטים נוספים דוברי סינית, בהם "פרידה מפילגשו" (Farewell My Concubine), "2046", "נהר סוז'ו", "הדרך הביתה" ו"בית הפגיונות המעופפים", זכו אף הם להערכה ביקורתית נרחבת ברחבי העולם. יצירות אלו, שנוצרו בידי כמה מהיוצרים הבולטים בקולנוע הסיני, חיזקו את מעמדו האמנותי של הקולנוע הסיני בתודעה הבין־לאומית והרחיבו את מעגל הצופים והמבקרים המתעניינים בו.

אחד מהמרכזים החשובים של תעשיית הקולנוע הסינית הוא מתחם הצילומים Hengdian World Studios, הידוע בכינויו "הוליווד של סין". האתר משתרע על שטח של כ־330 דונם וכולל 13 מתחמי צילום עיקריים, בהם העתק מדויק בגודל 1:1 של העיר האסורה שבבייג'ינג. מתחם זה משמש אתר מרכזי להפקות קולנוע וטלוויזיה היסטוריות ומודרניות כאחד ומהווה סמל לעוצמתה הגוברת של תעשיית הבידור הסינית.

הצלחתם הבינלאומית של סרטים כמו נמר, דרקון ו-גיבור מדגימה את האתגר שבהבחנה הברורה בין "קולנוע סיני יבשתי" לבין "קולנוע בשפה הסינית" במובנו הרחב יותר. כך למשל, נמר דרקון בוים בידי אנג לי במאי יליד טייוואן שפועל לרוב בהוליווד והופק על ידי שיתוף פעולה בין חברות הפקה מסין היבשתית, הונג קונג, טייוואן וארצות הברית. צוות השחקנים שלו כלל דמויות בולטות מהמרחב הפאן-סיני: ג'אנג זוג מסין, צ'או יון-פאט מהונג קונג, צ'אנג צ'ן מטייוואן ומישל יאו ממלזיה. הדגם הזה של הפקה רב-לאומית ותרבותית מציב את הקולנוע הסיני בשפה הסינית בתוך הקשר גלובלי מובהק.

מגמה זו נמשכה גם בסרטים נוספים של אנג לי, בהם תשוקה, זהירות (Lust, Caution) מ־2007, שהופק בשפה הסינית אך כלל שחקנים ואנשי צוות מסין, הונג קונג וטייוואן, לצד מוזיקה מאת המלחין הצרפתי אלכסנדר דספלה. שילוב זה של כוחות יצירתיים משלושת האזורים העיקריים בעולם הסיני, יחד עם מעורבות יוצרים מהמזרח הרחוק וממערב אירופה, מבטא את עלייתו של הקולנוע הסיני לשחקים של השפעה וחשיפה בינלאומית.

סרטים נוספים שפעלו במתכונת רב־לאומית דומה כוללים את ההבטחה (2005), המשתה (2006), חסרת פחד (2006), שרידי המלחמה (2007), שומרי ראש ומתנקשים (2009) ו-צוק אדום (2008–2009). ההתניידות החופשית של שחקנים ושחקניות ממוצא סיני בין היבשת, הונג קונג וטייוואן הקלה על הפקות משותפות והפכה את הקופרודוקציה למנגנון מרכזי בקולנוע הסיני בן זמננו. רבים מהסרטים הללו כללו גם שחקנים מדרום קוריאה או יפן, במטרה למשוך קהלים רחבים ממזרח אסיה. שחקנים שמקורם בסין היבשתית, כמו הו ג'ון, ג'אנג זוג, טאנג ווי וג'ואו סון, אף קיבלו תושבות בהונג קונג במסגרת תוכניות הגירה של כישרונות מועדפים, והשתלבו בהפקות רבות של תעשיית הקולנוע המקומית.[16]

ג'יאנג צ'ינצ'ין בטקס הפתיחה של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בטוקיו בשנת 2016.

חברות סרטים עצמאיות בולטות (שאינן בבעלות המדינה).

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחים Huayi היא חברת הבידור העצמאית (כלומר שאינה בבעלות המדינה) החזקה ביותר של סין. האחים Huayi שבסיסה בבייג'ינג היא חברה מגוונת העוסקת בהפקת קולנוע וטלוויזיה, הפצה, תערוכות תיאטרון, כמו גם ניהול כישרונות. סרטים בולטים כוללים את קונג פו Hustle מ -2004; ו-Aftershock מ-2010, שקיבל דירוג של 91% ב-Rotten Tomatoes. [17]

Beijing Enlight Media מתמקד בז'אנרים של אקשן ורומנטיקה. אנלייט ממקמת בדרך כלל כמה סרטים ב-20 הרווחים המובילים של סין. אנלייט היא גם שחקן מרכזי בעסקי ההפקה וההפצה של סדרות טלוויזיה בסין. תחת הנהגתו של המנכ"ל שלה וואנג צ'אנגטיאן, החברה הנסחרת בבייג'ינג, השיגה שווי שוק של כמעט מיליארד דולר. [18]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Ye, Tan, 1948- (2012). Historical dictionary of Chinese cinema. Zhu, Yun, 1979-. Lanham: The Scarecrow Press, Inc. ISBN 9780810867796. OCLC 764377427.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
  2. ^ Du, Daisy Yan (במאי 2012). "A Wartime Romance: Princess Iron Fan and the Chinese Connection in Early Japanese Animation," in On the Move: The Trans/national Animated Film in 1940s-1970s China. University of Wisconsin-Madison. pp. 15–60. {{cite book}}: (עזרה)
  3. ^ Bai, Siying (2013). Recent Developments in the Chinese Film Censorship System. University of International Business and Economics.
  4. ^ "Breathtaking Photos From Inside the China Studio Luring Hollywood East". Hollywoodreporter.com. 2 בנובמבר 2016. נבדק ב-27 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Wanda Unveils Plans for $8 Billion 'Movie Metropolis,' Reveals Details About Film Incentives". The Hollywood Reporter.
  6. ^ Brzeski, Patrick (20 בדצמבר 2016). "China Says It Has Passed U.S. as Country With Most Movie Screens". The Hollywood Reporter. נבדק ב-21 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Tartaglione, Nancy (15 בנובמבר 2016). "China Will Overtake U.S. In Number Of Movie Screens This Week: Analyst". Deadline Hollywood. נבדק ב-15 בנובמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Patrick Brzeski, Clifford Coonan (3 באפריל 2014). "Inside Johnny Depp's 'Transcendence' Trip to China". The Hollywood Reporter. As China's box office continues to boom – it expanded 30 percent in the first quarter of 2014 and is expected to reach $4.64 billion by year's end – Beijing is replacing London and Tokyo as the most important promotional destination for Hollywood talent. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ FlorCruz, Michelle (2 באפריל 2014). "Beijing Becomes A Top Spot On International Hollywood Promotional Tours". International Business Times. The booming mainland Chinese movie market has focused Hollywood's attention on the Chinese audience and now makes Beijing more important on promo tours than Tokyo and Hong Kong {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Edwards, Russell (15 בנובמבר 2016). "New law, slowing sales take shine off China's box office". Atimes.com. נבדק ב-16 בנובמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Lin, Lilian (4 במרץ 2016). "Making Waves: In Blow to Foreign Films, China Gives 'Mermaid' Three-Month Boost". Wall Street Journal. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ "Hollywood is losing ground in China". The Economist. 2020-09-04. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2021-10-27.
  13. ^ Clark, Travis. "The biggest movie of the weekend wasn't the 'Venom' sequel. It was a $200 million Chinese blockbuster". Business Insider (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2021-10-27.
  14. ^ Frank Pallotta. "What if China no longer needs Hollywood? That's bad news for the film industry". CNN. נבדק ב-2021-10-27.
  15. ^ "Does China still need Hollywood?". Asia Media Centre | New Zealand. נבדק ב-2021-10-27.
  16. ^ "Zhou Xun Obtains Hong Kong Citizenship". אורכב מ-המקור ב-2012-04-02. נבדק ב-2016-02-05.
  17. ^ "July 2012". chinafilmbiz 中国电影业务. נבדק ב-2019-11-13.
  18. ^ "July 2012". chinafilmbiz 中国电影业务. נבדק ב-2019-11-12.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קולנוע_סיני&oldid=42046992"