קול ישראל (ההגנה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שידור חדשות ההגנה, אפריל 1948

קול ישראל הייתה תחנת הרדיו המחתרתית של ארגון ההגנה שפעלה בשתי תקופות: 13 במרץ עד 11 ביוני 1940 ולאחר מכן החל מ-4 באוקטובר 1945 ועד 14 במאי 1948. התחנה הופעלה מבחינה טכנית על ידי טכנאי שירות הקשר הארצי של ההגנה, הקריינים היו שליחי מחלקת התרבות במטה הכללי. כדי לא להיתפס על ידי הבריטים, הייתה התחנה משדרת לסירוגין מדירות שונות בתל אביב ובמקומות נוספים בארץ. כמו כן הקריינים ששידרו בתחנה היו מתחלפים כדי שקולם לא יזוהה ותדרי התחנה היו משתנים. ציוד התחנה היה מועבר ממקום למקום במזוודות וחברי ההגנה באבטחה היקפית היו מזהירים את צוות השידור במקרה שהיו אנשי המשטרה הבריטית מתקרבים למקום. התחנה נקראה בתקופה מסוימת גם תלם שמיר בועז[1] (ראשי תיבות באלפבית צלילי של "תחנת שידור במחתרת"). השידורים היו נפתחים כאשר הקריין או הטכנאי היו שורקים שלוש פעמים את השורה "עוד לא אבדה תקוותנו" מתוך התקווה.

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הספר הלבן (1939)

עם פרסומו של הספר הלבן במאי 1939 הייתה התחושה בקרב היישוב היהודי, כי חלה נסיגה מוחלטת בעמדתה של בריטניה כלפי רעיון הבית הלאומי. הספר הלבן כלל הכרזה בשלושה תחומים עיקריים: שלילת רעיון הקמת מדינה יהודית ובמקומה הקמת מדינה דו לאומית, צמצום משמעותי מאוד של עליית יהודים לארץ ישראל והגבלת מכירת קרקעות ליהודים לממדים מצומצמים ביותר. פרסומו של הספר הלבן גרר אחריו גל מחאות והפגנות ברחבי הארץ. בן-גוריון כינה אותו "ספר המעל" והוא כונה גם "הספר השחור". כחלק מצעדי המחאה נגד הספר הלבן הוחלט בין השאר להקים תחנת שידור שתהיה שופר למחאה ותביא לאוזני הציבור היהודי את המידע שלא יכול היה להיות משודר בתחנת הרדיו הממשלתית "קול ירושלים" שתכני השידור בה הוכתבו על ידי השלטונות. ההכנות לפתיחת התחנה הושלמו בספטמבר 1939 אך עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה הוחלט לדחות בינתיים את פתיחת השידורים לתחילת 1940. בפברואר 1940 פורסם חוק הקרקעות שהגביל ואף אסר את מכירתן של קרקעות ליהודים ב-95% משטחי ארץ ישראל. נוצר צורך חזק יותר מאשר קודם להשמיע את דבר המחאה לציבור היהודי והיה ברור שמחאה זו לא תוכל להיות מושמעת ברדיו הממשלתי ובשום אמצעי תקשורת אחר, כתוב או אלקטרוני. זאת עקב הצנזורה החמורה שהוטלה על הרדיו ועל העיתונים עקב פרוץ המלחמה. הייתה אף תחושה שהצנזורה הבריטית חרגה בחומרתה מעבר לתפקידה הלגיטימי של צינזור ידיעות הקשורות למלחמה והיא נוקטת בקו פעולה אנטי ציוני מובהק שבמסגרתו לא הובאו לידיעת הציבור דעותיהם של ראשי היישוב וכן הוסתרו ממנו ידיעות שהבריטים לא רצו שיפורסמו כגון צעדי המחאה, פעולות ההגנה ומבצעי ההעפלה וההתיישבות. תחנת שידור ממלכתית "קול ירושלים", הייתה כבר קיימת, כאמור, ממרץ 1936, שידרה באנגלית, עברית וערבית, הייתה כפופה ל-"שירות השידור של פלשתינה (א"י)" (The Palestine Broadcasting Service – PBS) ותכני השידור בה היו מוכתבים באופן מוחלט על ידי הוראות הצנזורה. קו המחשבה שמאחורי הקמת תחנת שידור יהודית עצמאית היה גם הרצון לשבור את האמינות והמוניטין של התחנה הממשלתית.[2]

רח' בן יהודה 145, תל אביב – אתר השידור הראשי של "קול ישראל" של ההגנה בתקופת השידורים הראשונה (1940)
לוח הזיכרון מול רח' בן יהודה 145
לוח הזיכרון החדש מול רח' בן יהודה 145 (הלוח הקודם הוסר)

תקופת השידורים הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 13 במרץ 1940 פתחה התחנה את שידוריה. ההודעה לציבור על פתיחת התחנה נמסרה על גבי העלון המחתרתי "במצור" שהחל לצאת לאור בחודשים הראשונים למלחמה. בעלון זה פורסם גילוי הדעת בנוגע לסיבות להקמת התחנה עקב יחסה הלא הוגן של הצנזורה הבריטית והוא נחתם במילים הבאות:[2]

השימוש המסולף בצנזורה הממשלתית לצורכי מדיניות אנטי ציונית, אילץ את היהודים להקים תחנת שידור משלהם. היא משמשת את בני הישוב מדן ועד באר שבע מדי יום ביומו, בשעה הקבועה, ללא הפסקה וללא הפרעה. התחנה העברית הזאת תלך ותגביר את קולה. קול ישראל לא ייחנק.

את ריכוז חומר השידורים וניסוחו נטל על עצמו איש איילת השחר, דוד כנעני. הוא נעזר בכל מיני אישים מהנהגת היישוב. בין השאר באליעזר ליבנה שהיה מראשי מחלקת ההסברה של ההגנה ובעיקר בברל כצנלסון שהגה את שם התחנה "קול ישראל" ושניסח את דברי הפתיחה ששודרו בתחנה:[2]

יישמע ברמה קול ישראל, קול עם קשה עורף, אשר גם מול שלטון תקיף, בוגד ומתכחש, יעמוד על שלו, לא יבגוד ולא יתכחש. רוצים אנו לספר אמיתות אסורות, רוצים אנו ללמד את בני ישראל לעמוד על נפשם, על תקוותם היחידה.

התשתית הטכנית והפעלת התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך השידור מוקמו שני משדרים, אחד ראשי ואחד חלופי כגיבוי למקרה שאחד מהם יתגלה או יפסיק פעולתו מבחינה טכנית. המשדר הראשי מוקם בבית פיק ברחוב בן יהודה 145 (פינת רחוב ארלוזורוב) בתל אביב. המשדר החליפי מוקם בדירתה של עובדת הסוכנות קלייר אפשטיין בבית ברחוב אנגל 8.[3]

התשתית הטכנית להפעלת התחנה נסמכה על שירות הקשר של ההגנה, שיסודו ביוזמות פרטיות מאמצע שנות השלושים שעודדו ומומנו על ידי ההגנה. פעולותיו הראשונות של שירות הקשר היו מיסוד קשר אלחוטי עם יישובים מרוחקים שהראשונים בהם היו הקשר בין סדום לירושלים, בהמשך הקשר האלחוטי לחניתה שעלתה לקרקע בשנת 1938 ועד למועד פתיחת שידורי קול ישראל הייתה קיימת כבר רשת ענפה של תקשורת אלחוטית בין יישובים רבים ברחבי הארץ ששימשו לצורכי ביטחון ותקשורת פנימית של ההגנה.

עם התקרב המועד החדש לפתיחת השידורים במרץ 1940 התקבלו בשירות הקשר שני המשדרים שהיו תרומתו של איזידור גולדברג, תעשיין יהודי עשיר מארצות הברית. מי שהופקד על הכנת המשדרים לשידור בגלים בינוניים היה מיכאל (מישה) גורדין שהיה כבר טכנאי מנוסה בשירות הקשר וכונה "המהנדס הגדול". על תפעול המשדרים באופן שוטף היה אחראי מוניה אדם (מלך זופרנסקי) שכונה "המהנדס הקטן".

מוניה אדם עבר להתגורר באותה דירה ברחוב בן יהודה 145 יחד עם אמו ואחותו, זאת לצורך ההסוואה. אחד החדרים בדירה שימש את התחנה ובו הוקם חלל מבודד על ידי שמיכות. בחדר זה ישב הקריין ועל ידי כך נוצר בידוד בין המיקרופון לבין רעשי הרקע מהרחוב. בדירה בה שכן המשדר החלופי ישב בכוננות צוות שידור למקרה שהתחנה הראשית תתגלה ותפסיק את שידוריה. בהמשך שימשו שני האולפנים לסירוגין ולאחר מכן, כדי לשבש את ניסיונות איתור התחנה על ידי הבריטים, בוצעו השידורים גם מקיבוצים ומתוך מכוניות נוסעות. שידור ארוך במיוחד בוצע בהמשכים מאתרי שידור שונים. בנוסף, הקימה ההגנה רשת של מודיעים ותצפיתנים שתפקידם היה להזהיר את צוות השידור מפני התקרבות של כוחות המשטרה הבריטית למשדר ומפני סכנת גילויו.

גם אם איתרו הבריטים את המשדר, הספיק צוות התחנה להתקפל דקות אחדות לפני שהגיעו הבריטים למקום ומיד היה נכנס לפעולה המשדר החלופי. דרך נוספת למניעת תפיסת המשדרים וצוותי השידור על ידי הבריטים, הייתה תחלופה תמידית של השדרנים למניעת זיהוי קולם. כאשר נודע כי אחד השדרנים זוהה ו"נשרף" היה הלה נכנס לתקופת "צינון" ועבודתו בתחנה הופסקה. גם צוותי האבטחה והתצפית הוחלפו כדי למנוע זיהויים. בכרוזים שהופצו לפני השידורים, צוינו מועד השידור והתדר שלו והמאזינים התבקשו להזמין לבתיהם בשעת השידור את מכריהם ואף להציב את מקלט הרדיו על אדן החלון הפונה לרחוב כדי שתפוצת השידור תהיה מרבית. מוסדות ציבור ועסקים התבקשו גם הם להשמיע את השידור ממקלטי הרדיו שלהם.

בנוסף לדוד כנעני שהיה בעיקר איש הקשר עם ברל כצנלסון ועם אישים אחרים, היה ממונה והאחראי על פעילות התחנה משה כרמיל (צ'רבינסקי). הקריינים היו אהוביה מלכין ויהודית פקר (חכלילי) ובעמדת השידור החלופית ישבו בכוננות הטכנאי יהודה שבח והקריינית רחל צברי.[4]

תוכן השידורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שידורי התחנה נפתחו בשריקת השורה "עוד לא אבדה תקוותנו" מתוך התקווה על ידי הקריין או הטכנאי.[5] תוכני השידור היו מורכבים ממידע ומדעות שהבריטים לא רצו שיגיעו לאוזני הציבור ולא יכול היה להם מקום בתחנת השידור הממלכתית ובעיתונות העברית שעבדה תחת ביקורת הצנזורה. בשידורי קול ישראל דווח על דיונים בפרלמנט הבריטי שנגעו לשאלת ארץ ישראל, על פעולות ההעפלה, על פעולות הצבא הבריטי נגד היישוב ושודרו קובצי ידיעות על הנעשה בקרב היישוב הערבי שלוקטו על ידי האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות. בנוסף לתוכן חדשותי, שודרו גם קטעי שירה ופרוזה, פרקי תנ"ך, קטעים מספרי המכבים וקטעי הגות מכתביהם של יוסף טרומפלדור ושל יוסף חיים ברנר. חלק מהקטעים נכתבו גם בסמוך לזמני השידור ואף נכתבו במיוחד להם על ידי אישים כמו דוד שמעונוביץ וש. שלום. אך בראש ובראשונה שימשה התחנה אמצעי להבאת דעותיהם של ראשי היישוב לאוזני הציבור. לעיתים קרובות היו התכנים הללו חתומים בשמות אנונימיים כדי למנוע את זיהויים של כותביהם וכדי לשלול את זיהויים ושיוכם לפעולות התחנה. דברים שכבר פורסמו באמצעי תקשורת חוקיים, צוטטו בשם אומריהם. זמן קצר לאחר פתיחתה של התחנה החלו בה גם שידורים באנגלית שנועדו לאוזניהם של נציגי השלטון ולמאזינים ברחבי העולם. בנוסף שודרה פינה שבועית לנוער.[4]

סגירת התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם החרפת מצב המלחמה באירופה שהתבטא בעיקר בהצטרפותה של איטליה למלחמה לצידה של גרמניה ביוני 1940, הוחלט על ידי הנהגת היישוב למתן את פעולות המחאה נגד הבריטים. במסגרת זו הוחלט גם להפסיק את שידורי תחנת קול ישראל וב-11 ביוני שודרו דברי פרידה ושידורי התחנה נפסקו. השידור נחתם במילים:[4]

שעה זו לא שעת ויכוח היא ביננו לבין השלטונות. אנו מפסיקים את הוויכוח, מתוך רצון למסור את כל כוחותינו להגנת המולדת, ומתוך תקווה, כי גם הממונים על הגנת הארץ לא יאלצו את היישוב ואת עם ישראל לחדש את הוויכוח אתם בעצם שעות הסכנה המשותפת. חזק חזק, להגנה ולבטחון!

תקופת השידורים השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות של תחנת השידור "קול ישראל" מגיע ליד חצר אחורית של בית ונושא משדר במזוודה
נפתלי רז נושא משדר רדיו במזוודה יחד עם חברו שבודק אם עוקבים אחריהם.
כיוון משדר הרדיו לפני השידור
לוחית זיכרון לתחנת תלם שמיר בועז (1946) ברחוב ורבורג 5 בתל אביב

הקמת תנועת המרי העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת המרי העברי

באוקטובר 1945 הוקמה לאחר משא ומתן תנועת המרי העברי שהייתה משותפת להגנה, לאצ"ל וללח"י. הרקע להקמת ארגון גג זה הייתה תחושת האכזבה של היישוב היהודי בארץ ממדיניותה של בריטניה עם תום מלחמת העולם השנייה. הבטחות שניתנו מאנשי מפלגת הלייבור לפני הבחירות שהתקיימו באותה שנה בבריטניה, כי יפעלו להקמתה של מדינה יהודית, התגלו כהבטחות סרק. יתר על כן, הממשלה החדשה המשיכה לדבוק ביתר שאת במדיניות הספר הלבן. בנוסף הייתה תחושה פנימית שהייתה משותפת לכל הפלגים ביישוב היהודי, כי עתה, עם תום המלחמה ולאחר השואה, השעה צריכה להיות שעת אחדות .

חידוש פעולתה של תחנת קול ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הפעולות של תנועת המרי העברי הייתה חידוש פעולתה של תחנת קול ישראל שהחלה את שידוריה ב-4 באוקטובר 1945. השידורים רוכזו על ידי כתריאל כ"ץ שהיה מנהל מחלקת ההסברה של ההגנה, ויוסף קרקובי (קריב), שהיה מנהל המחלקה היהודית של הש"י. את תוכני השידורים הם היו מביאים לאישורם של משה סנה או של ישראל גלילי. הקריין והרוח החיה מאחורי השידורים היה אלקנה גליבטר (גלי). שהיה ידוע בקולו הדרמטי ושלט גם באנגלית ובערבית.[6] על הצד הטכני של השידורים הופקדו ישעיהו (אישי) למברגר (לביא), שהיה זה ששרק את אות הפתיחה של התחנה, השורה "עוד לא אבדה תקוותנו" מתוך התקווה, ונפתלי (נפתא) רז (רייזר).[3]

שיטת השידורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת הפעולה של השידורים הייתה כעת שונה. האמצעים הטכניים לשידור ודרכי הארגון והאבטחה היו יותר יעילים בהשוואה לתקופת השידורים הראשונה בשנת 1940. הוכנו מספר משדרים שבאמצעות כמה שיפורים טכניים, הוכנסו עם כל אביזריהם למזוודה. לרשותו של גליבטר עמדה יחידה מיוחדת של הפלמ"ח. הללו היו מקיפים את אתר השידור, מאבטחים אותו ומודיעים למפעילי התחנה על ידי סימנים מיוחדים על התקרבותם של הבריטים. השידורים בוצעו בעיקר בתל אביב. היתרון בכך היה שקל להתנייד בתוך העיר וגם קל להעלם במקרה שהתחנה נחשפת. הוכנה רשת של דירות של חברי הגנה נאמנים והשידור בוצע כל פעם מדירה אחרת. בנוסף הותקנו משדרים קבועים בהרצליה, ברמת השרון ובכפר סבא. כאשר הייתה סכנה שתחנה בתל אביב עלולה להיחשף, היא הייתה מפסיקה את שידוריה ועוברת לדירה אחרת. בזמן זה הייתה אחת התחנות מחוץ לעיר ממשיכה את השידורים.[6]

ניסיונות הבריטים לאתר את שידורי התחנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטת עבודה זו גרמה לבריטים לבלבול ובאותה תקופה הובא לארץ מבריטניה מומחה מיוחד, קפטן ליפסטר, שעליו הוטלה המשימה לאתר את התחנה ולחסלה. עד מהרה התגלה דבר הגעתו והוא הפך ליעד למעקב של אנשי הש"י. בשלב מסוים עלו טכנאי קול ישראל על התדר בו שידר הקפטן את הוראותיו לאנשיו ובהתאם לכך שינו את מיקומם. הגיעו הדברים לידי כך שרכבו של הקפטן נפרץ ונגנבה ממנו מפה שבה סימן את האתרים שעוררו את חשדו כמקומות שמהם שידרה התחנה. סימונים אלה התאימו להפליא למקומות השידור האמיתיים, אך עקב העובדה שהוא חיפש מקומות עם אנטנות גבוהות ולא חשד בכך שהשידור מתבצע מתוך מכשירים שמוטמנים במזוודות, לא עלה בידו לאתר את המשדרים. אנשי קול ישראל העלו רעיון להטמין לו מלכודת על ידי הקמת תחנת ממסר שתשדר מתוך פרדס מבודד ושם ימוקש המשדר, אך ביצוע הרעיון לא אושר על ידי פיקוד ההגנה. כמו בתקופת השידורים הראשונה גם עתה בוצעה תחלופה לכוחות האבטחה והתצפית של הפלמ"ח. לעיתים שותפו בכך חברות הפלמ"ח כדי לא לעורר את חשדם של אנשי הבולשת. חברי וחברות פלמ"ח הקיפו את אתרי השידור תוך כדי שהם מעמידים פני זוגות אוהבים.[7] אחד האתרים שהיו חביבים על צוותי השידור היה בדירה ברחוב סמולנסקין 5 בתל אביב. כבישי העיר לא היו מפותחים אז והגישה למקום לרכבי הבולשת הייתה קשה. אך עד מהרה התברר כי הבריטים עלו על השידורים מאתר זה והוקמה תחנה נוספת בקיבוץ גבעת השלושה. השידור היה מתחיל בתל אביב ובשלב מסוים, כאשר הכריז הקריין את המשפט "הנכם מאזינים לקול ישראל", היה הקריין בגבעת השלושה ממשיך אותו והתחנה בתל אביב מיד הפסיקה את שידוריה ואנשיה היו מסתלקים מהמקום עם ציוד השידור.[7] כשהתברר שהבריטים גילו זאת ונערכו בקיבוץ חיפושים מדוקדקים כולל חיפוש באמצעות מטוסים, הועבר המשדר לגבעת ברנר. התברר כי יתרונותיה של סביבה עירונית עולים לאין ערוך על סביבה כפרית שבה היה קל יותר לבריטים לגלות את מיקום המשדרים, ובשלב זה חזרו לשדר בשיטת השידור שנדד מדירה לדירה בתל אביב. בשלב מסוים התייאשו הבריטים מלאתר את התחנה והחלו בפעולות לשיבוש שידוריה. דבר זה אילץ את אנשי קול ישראל להחליף תדרים תוך כדי השידור.[6] אתרים נוספים שמהם בוצעו השידורים היו על גג הבית ברחוב ריינס 29, ודירותיהם של אישי לביא ברחוב פרוג 32 ושל נפתא רז ברחוב וייזל 6 ששימשו אותם לשידור בתקופת העוצר הגדול בקיץ 1946.[3] השידורים בתקופה זו היו כרוכים במאמצים רבים וקוצרו ל-5 דקות.

תוכני השידור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו בתקופת השידורים הראשונה ב-1940 עסקו השידורים בתכנים שלא יכלו להתפרסם בעיתונות הכתובה ובוודאי לא להיות משודרים בתחנת קול ירושלים הממלכתית. השידורים כללו דיווחים על פעולות המאבק וההעפלה ותגובות לפעולות הבריטים. לאחר אוגוסט 1946, כאשר פורקה תנועת המרי העברי, עסקו השידורים גם במאבק של ההגנה בארגוני הפורשים (האצ"ל והלח"י).

תחנות שידור ברחבי הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לפעולתו של קול ישראל, שהתרכזה בעיקר בתל אביב ובסביבותיה, פעלו גם תחנות שידור מקומיות במקומות שונים בארץ על בסיס משדרים של שירות הקשר של ההגנה. בחיפה פעלה ברחוב נורדאו 27 בהדר הכרמל, בדירתו של ד"ר פרגר, תחנת "קול חיפה" שלקחה חלק בארגון המפגינים בעיר בעת גירושי מעפילים מן הנמל. האחראי על התחנה היה אפרים שמואלי שהיה פעיל בהגנה בחיפה. בתקופת מלחמת העצמאות פעלו גם תחנות בירושלים (שם שידרה התחנה מבית החלוצות) ובאיילת השחר. הכינוי של התחנה היה "תלם שמיר בועז" על פי ראשי התיבות באלפבית צלילי של "תחנת שידור במחתרת".[6] על פי עדותו של אישי לביא שמה זה של התחנה נבחר באקראי בעת חידוש פעולתה במהלך חודש דצמבר 1947. התחנה כונתה כך כדי להסוות מפני הבולשת הבריטית את העובדה שמדובר על תחנת שידור מחתרתית. בדיעבד הוצעו ראשי התבות תלם שמיר בועז - תחנת שידור במחתרת או תלם שמיר בועז - לשכת מודיעין עברית, או סברה שאלו שמות המחתרת של ראשי ההגנה[8]. מהדורות החדשות ששודרו בתחנה בתקופה זו שודרו פעמיים: פעם אחת בקצב הכתבה ופעם שנייה בקצב קריאה רגיל. המטרה הייתה להביא את החדשות לידי כוחות ההגנה שישבו במקומות מבודדים בארץ עקב הלחימה והם היו מדפיסים את תוכן החדשות כדי להפיצן לכוחות הלוחמים.[7]. ב-14 באפריל 1948 החליפה התחנה את שמה לקול ההגנה, חודש לפני הכרזת העצמאות.

המעבר לקול ישראל הרשמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת ההכנות לטקס הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 הותקנה תחנת שידור שעתה כבר לא הייתה מחתרתית. שידוריה נפתחו בטקס ההכרזה על ידי הקרינים מרדכי זלוטניק (אבידע) וריטה פרסיץ במילים: "האזינו לקול ישראל! תחנת השידור של מדינת ישראל!" המשדרים מוקמו ב"גבעת קוזלובסקי" בגבעתיים ותורני האנטנות הובאו ממחנה צבאי בריטי נטוש ליד רמלה. משדרים אלו שימשו את קול ישראל, תחנת הרדיו הממלכתית של מדינת ישראל עד מרץ 1950.[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתן אלמוג, "תחנת רדיו ארצישראלית למשלוח", בתוך: קשר, עורך: מרדכי נאור, המכון לחקר העתונות היהודית, אוניברסיטת תל אביב, גיליון 20, נובמבר 1996, עמ' 66–81.
  • מוניה אדם, לעזרת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בתוך: "קשר אמיץ", ערך: גרשון ריבלין, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, מהדורה שנייה תשמ"ז 1987, עמודים: 202-189.
  • יהודה סלוצקי (ואחרים), ממאבק למלחמה - לקראת המאבק והישוב במערכה, בתוך: "ספר תולדות ההגנה", כרך שלישי, חלק ראשון, ספר ראשון ושני עמ' 9–211, הוצאת עם עובד תל אביב, תשל"ב, במיוחד: פרק עשירי: בימי גזירות-הקרקע עמ' 133–145.
  • יהודה סלוצקי (ואחרים), ממאבק למלחמה - המאבק עם הבריטי, בתוך: "ספר תולדות ההגנה", כרך שלישי, חלק שני, ספר שישי עמ' 801–993, הוצאת עם עובד תל אביב, הדפסה שנייה: ניסן תשל"ג, אפריל 1973. וכן עמ' 1262–1272.
  • גבי שריג, "קול ישראל" ושידורי הסוכנות היהודית, שידורי לח"י ואצ"ל, בתוך: משרות הקשר לחיל הקשר, תולדות ההתפתחות של שרות הקשר ב"הגנה" לקראת הנחת יסודות לחיל הקשר בצה"ל בין השנים: 1930 - מאי 1948, חיבור גמר לקראת תואר מוסמך למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, דצמבר 1977, כרך שני, עמודים: 366-357, 377-367.
  • גבי שריג, לכסיקון (אנציקלופדי) למונחי קשר, משירות הקשר בהגנה לחיל הקשר בצה"ל 1920-1950, הוצאת "מערכת", אוגוסט 1998, הערכים: קול ישראל, ת.ש.ב.
  • ארכיון תולדות ההגנה, תיקים: 22/1, 22/2, 22/3 (תמלילי שידורים), 80/64פ/1 ("תיק שאול הון" - עדויות מהפעילים בתחנה).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קול ההגנה 3 פעמים ליום, על המשמר, 14 באפריל 1948
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 יהודה סלוצקי (ואחרים), ממאבק למלחמה - לקראת המאבק והישוב במערכה, בתוך: "ספר תולדות ההגנה", כרך שלישי, חלק ראשון, עמ' 140.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 גבי שריג, לכסיקון (אנציקלופדי) למונחי קשר, משירות הקשר בהגנה לחיל הקשר בצה"ל 1920-1950, הוצאת "מערכת", אוגוסט 1998, עמ' 377.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 תערוכה בארכיון לתולדות ההגנה (הקישור אינו פעיל, 01.06.2018)
  5. ^ סרטונים אהוביה מלכין, ראיון באתר יוטיוב
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 יהודה סלוצקי (ואחרים), ממאבק למלחמה - המאבק עם הבריטי, בתוך: "ספר תולדות ההגנה", כרך שלישי, חלק שני, עמ' 1270-1272.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 ארכיון ההגנה, תיק 80/64פ/1 (תיק שאול הון)
  8. ^ שאול הוןחמש שנים לתלם שמיר בועז, דבר, 19 בדצמבר 1952