קול ישראל (עיתון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
העמוד הראשי בגיליון מס' 60 של העיתון, 1947

קול ישראל - אורגן היהדות החרדית היה שבועון של ארגון צעירי אגודת ישראל שיצא לאור בתקופת המנדט הבריטי, במשך קרוב ל-30 שנה. עמדות העיתון ביטאו בעיקר את השקפת עולמם השמרנית של אנשי היישוב הישן בירושלים.

1921-1922 - ירחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש אלול תרפ"א - ספטמבר 1921, יצא לאור מטעם צעירי אגודת ישראל בירושלים ירחון לחידושי תורה ומאמרים לפתרון שאלות הזמן. העורך האחראי היה הרב רפאל קאצענעלינבויגען. חלקו הראשון נועד לחידושי תורה, ובחלקו השני היו מאמרים בנושאי אקטואליה ובמיוחד כנגד המזרחי. הירחון הופיע 4 פעמים עד חורף 1922, ואז הפך לשבועון.

קול ישראל כשבועון (1922-1948)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיליון הראשון של השבועון 'קול ישראל' פורסם ב-24 במרץ 1922[1]. בארבעת השנים הראשונות העורך היה הרב רפאל קצנלנבוגן שערך עד אז את הירחון. לאחר מכן ערך את השבועון במשך שבע שנים רבי עמרם בלוי, עד שבשנת 1933 לאחר שבלוי פרסם פשקוילים בגנותו של הרב קוק, הוטל עליו נידוי והציבור נקרא להחרים את 'קול ישראל'[2][3]. כתוצאה מכך פרש בלוי מעריכת העיתון, ומאז כיהן כעורך ראשי אחיו, מנהיגה של אגודת ישראל משה בלוי, והעורך בפועל היה משה גליקמן פרוש. בשנת 1932 נוסף לכתב העת מוסף ספרותי - "הקול היהודי", שכלל שירים ויצירות ספרותיות של משוררים חרדים, שמעולם לא קיבלו הכרה בקרב הציבור הרחב וחוקרי הספרות העברית.[4] חלק מהשירים הללו יצאו לאור בשנת 2008 בספרו של יוסף פונד - "ילקוט רעים חרדים: שירת משוררים אגודאיים צעירים בארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים". עם כותבי העיתון במשך שנות הופעתו בירושלים נמנו יצחק אשר קאמינקר, אביו של העיתונאי וחוקר היישוב שלמה נקדימון, וישראל מאיר. הגיליון האחרון של קול ישראל ראה אור ב- 9 בדצמבר 1948[5].

בספטמבר 1942 החל לצאת לאור במקביל השבועון "הדרך" בעריכת יצחק ברויאר, שבאופן רשמי יצא כתוספת לקול ישראל, אך למעשה ביטא את עמדות המחנה האגודאי ביישוב החדש. בנוסף לשני עיתונים אלו, ייצגו כמה עיתונים נוספים את דרכה האידאולוגית של אגודת ישראל: דער איזראעליט שרכש יעקב רוזנהיים בשנת 1906; "דאס אידישע טאגבלאט" ו"דער איד" עיתון אגודת ישראל בפולין, "דגלנו", ביטאון צעירי אגודת ישראל בפולין; "העתיד" ו"שערים" - עיתוני פועלי אגודת ישראל.[6]

בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת מלחמת העולם השנייה הרבה העיתון לעסוק בגורל יהודי אירופה. בתקופה זו הופיעו בעמודיו הראשיים המדורים "משדה המערכה", שכלל דיווחים צבאיים, ו"בגלות אירופה", שתיאר את רדיפת יהודי אירופה. במאמר המערכת מאמצע אוקטובר 1939 אף הוזכר המונח שואה בהקשר זה, ונכתב כי "החלק הגדול והעיקרי באסון כללי זה לאומתנו נופל בחלקה של היהדות החרדית". מאמרים רבים בעיתון קבלו על ההתעלמות מהמתרחש באירופה. עם זאת, החל מסוף נובמבר באותה שנה הועברו הכותרות שעסקו בשואה לעמודים הפנימיים של העיתון, ומאפריל 1940 חדל העיתון כליל מלעסוק בשואה, ככל הנראה בעקבות הצנזורה שהטילה ממשלת המנדט על העיתונות הארץ ישראלית, והאיסור לפרסם ידיעות על המצב באירופה הכבושה.[7] בחלק מהידיעות אף נעשה מאמץ להסתיר את הרדיפות, כגון בעמוד הראשון של גיליון סוף אוקטובר 1941 שהוקדש כולו למותו של חבר מועצת גדולי התורה הרב יהודה לייב צירלסון, תוך דיווח שהרב נהרג "מפצצה שפגעה בו", אך בכל הגיליון אין כל אזכור לרצח היהודים שהתרחש מסביב.[8]

בסוף שנת 1942, לאחר שהחלו לזרום ידיעות מארצות הברית על גודל האסון, והוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל הצהיר כי "אין צל של ספק שסכנת כליון גמור מאיימת באופן תכוף על מיליוני אחינו באירופה", תפס נושא השואה שוב את המקום המרכזי בעיתון. ב-7 בינואר 1943 התפרסם בקול ישראל מאמר הכאה עצמית על חטא השתיקה שנמשכה שלוש שנים:

זה שלוש שנים וחצי שברור לכולנו שהנאצים הפראים עושים עם היהודים ככל העולה על רוחם הטמא... ואיך התנהגנו כל הזמן הזה, ועד כמה הייתה השתתפותנו בצערם של ישראל, והאם נשתנה סדר חיינו?... בכל ימי המלחמה לא הערכנו כראוי אחריותנו, ולא הייתה מצידנו התבוננות... אם לא הייתה התביעה הגדולה של הועה״פ העולמי לא לשכוח את אחינו שבגולה ...האם היינו צריכים בכלל לחכות שמי שהוא יעורר אותנו לכך? האם לא הייתה התביעה הגדולה צריכה לבוא מעצמנו?

במאמר נוסף, שהופיע בעיתון "הדרך", הופיעו דברי תוכחה דומים:

השתיקה סביב טבח יהודי אירופה היא איומה, ואיומה ממנה ההשתקה. ההשתקה באומות העולם, ההשתקה בישראל, ההשתקה שלא מדעת גם מצד הטובים שבין עסקנינו, השתקה מתוך יאוש... אגודת ישראל הייתה מן הראשונות להתעוררות לזעקה; אולם יאמרו כאן הדברים בכל אמיתותם המרה... אגודת ישראל אף היא עברה בחודשים האחרונים למידה רעה זו של שתיקה והשתקה."[9]

בשנת 1943 פורסם בעיתון לראשונה הסיפור אודות תשעים ושלוש נערות חרדיות מ"בית יעקב", שהתאבדו כדי שלא להיאנס על ידי חיילים גרמנים בזמן השואה. מאוחר יותר העלו חוקרים ספקות לגבי אמיתותו של הסיפור.

קול ישראל בגולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ תש"ו (1946 פתח רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם את "מרכז אגודת ישראל בארץ אשכנז", גוף שיאגד את פעולות הדת והקליטה לפליטי השואה באירופה. בעצת מנחם פרוש, פתח הארגון את העיתון "קול ישראל בגולה" שהעביר את החומרים של קול ישראל ובנוסף סיקר את הפעילות החרדית באירופה. העיתון יצא במתכונת דו-שבועית במינכן, בשתי שפות, עברית ויידיש. לא ידועים פרטים על משך זמן פעילותו וככל הנראה הוא נסגר בסוף שנת 1947[10].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף פונד, תנועה בחרבות: מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, ראובן מס, 2008
  • עקיבא צימרמן, ‫השואה ב"קול ישראל" (ביטאון "אגודת ישראל") בשנת 1942, בתוך "העיתונות היהודית בארץ־ישראל נוכח השואה, 1939-1945", הוצאת משרד הביטחון
  • יוסף פונד, מתווי דרכים: עיתונות אגודת ישראל, אונ' תל אביב והקבוץ המאוחד, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כ"ד באדר תרפ"ב
  2. ^ מנודים לשמים, דואר היום, 5 בפברואר 1933
  3. ^ הסערה בירושלים החרדית, דבר, 14 בפברואר 1933
  4. ^ הרצל חקק, ספרות שהיא תשובה, מוסף מקור ראשון, 26 בנובמבר 2011
  5. ^ גדעון פוקס, ‏עיתונים וכתבי עת יהודיים בירושלים, תרי"ד-תרפ"ג, קתדרה 6, דצמבר 1977
  6. ^ צוריאל ראשי, בין הסתגרות לשימוש מושכל: יחס המנהיגות היהודית האורתודוקסית לתקשורת ההמונים במאה ה-20, מים מדליו תשס"ח-תשס"ט עמוד 414
  7. ^ לפי החוקר יוסף פונד, ההשתקה נבעה גם מקהות חושים, היות שאין במגבלת הצנזורה כדי להסביר באופן מלא את ההתעלמות המוחלטת, בין היתר משום שהעיתון מעולם לא יישר קו עם ממשלת המנדט.
  8. ^ הרב הגאון רבי יהודה ליב צירלסון זצוק"ל, קול ישראל, 23.10.1941
  9. ^ בעקבות השבוע, על נושא בלתי פופולרי, הדרך, כ"ו בתמוז תש"ג, עמ' 1
  10. ^ מוסף תורני המבשר 292, פרשת בלק תשע"ד.