קומדיה (טלוויזיה)
קומדיה טלוויזיונית היא קטגוריה של שידורי טלוויזיה המלווים את המדיום מאז ימיו הראשונים של הבידור אחת מתוכניות הטלוויזיה הראשונות בארצות הברית הייתה תוכנית הקומדיה תיאטרון כוכבי טקסקו, שהגיעה לשיא פרסומה בשנים שבהן כיכב בה מילטון ברל (מ-1948 עד 1956).[1]
מגוון הקומדיה הטלוויזיונית התרחב עם הזמן, וכלל תוספות של קומדיית מצבים, קומדיית אלתורים, וסטנד-אפ, וכן שילוב של אלמנטים קומיים בז'אנרים טלוויזיוניים אחרים, כגון דרמה וחדשות. קומדיה טלוויזיונית מספקת לצופים הזדמנויות להתחבר לתכנים המוצגים בתוכניות אלו ולחברה בכלל. חלק מהצופים עשויים לשתף דעות דומות על היבטים קומיים מסוימים של התוכניות, בעוד שאחרים יפתחו פרספקטיבות שונות. הדבר קשור גם לפיתוח נורמות חברתיות חדשות, כאשר לעיתים התוכניות משמשות כמדיום להצגת מעברים אלה.
ז'אנרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קומדיית מצבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קומדיית מצבים (או סיטקום) הפכה לאחד הסוגים הנצפים ביותר של קומדיה טלוויזיונית.[2] כפי ששמה מרמז, תוכניות אלו מציגות דמויות חוזרות המוצבות בסיטואציות הומוריסטיות. הסיטקום הטלוויזיוני הראשון היה התקדמותו של פינרייט בבריטניה, ששודר בעשרה פרקים דו-שבועיים מנובמבר 1946 עד מאי 1947.[3] מאז תחילת שנות ה-50, עם תוכניות כמו חצי השעה של הנקוק בבריטניה (שמקורה בתוכנית רדיו)[4] ולוסי אהובתי בארצות הברית, הפכו הסיטקומים לבולטים יותר בקרב צופי הטלוויזיה. לוסי אהובתי זכתה לפופולריות רבה בדירוגי הצפייה של מדד נילסן, והגיעה לראש טבלת הצפייה בארבע מתוך שש שנות שידורה.[5] לעיתים קרובות הסיטקומים מציגים רגעים קומיים באמצעות צחוק הקהל, בין אם באמצעות קהל חי ובין אם באמצעות פסקול צחוק מוקלט.[6] הם כמעט תמיד נמשכים כחצי שעה, ובמקרים מסוימים מצולמים בשיטת מערך מרובה מצלמות. סיטקומים לעיתים נדירות מוצגים כתיאורים ריאליסטיים של החיים, אך הם יכולים לייצר הומור כן באמצעות היחסים בין הדמויות והתפתחותן.
קומדיית אלתורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קומדיית אלתורים היא ז'אנר שבו השחקנים יוצרים דיאלוגים תוך כדי משחק. לז'אנר זה היסטוריה של בולטות בארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה.[7] לפני הופעתה בטלוויזיה, קומדיית אלתורים כבר הייתה נפוצה ברדיו.[7] כמה מתוכניות אלו, כולל היום הזה וחוויית מרי וייטהאוס, עברו בסופו של דבר לטלוויזיה.[7] של מי השורה הזאת בכלל? נוצרה ב-1988 על ידי שחקני קומדיית הסטור, תלמידי האימפרוביזציה של מייק מאיירס בלונדון.[7] התוכנית החלה לשדר בבריטניה לפני שהתרחבה לארצות הברית, שם כיכב דרו קארי בגרסה האמריקאית עד לביטולה.[7] חלק מהסיטקומים עשויים גם להשתמש באלתור במהלך הצילומים. השחקנים של תרגיע הסתמכו על תקצירי פרקים כלליים, אך לעיתים יצרו את השורות שלהם מול המצלמה.[7]
תוכנית אירוח קומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוכנית אירוח קומית היא ז'אנר המביא הומור לסיפורים המדווחים בחדשות המיינסטרים, לעיתים קרובות על ידי יצירת בדיחות בדיוניות ברובן כדי לסכם אירועים אמיתיים. זו דרך נפוצה עבור צעירים ללמוד על חדשות ואירועים פוליטיים בתקופתם. תוכניות שהצליחו בכך כוללות את הדיילי שואו ואת "עדכון סוף השבוע" בסאטרדיי נייט לייב. הדיילי שואו הפכה למוכרת יותר כאשר ג'ון סטיוארט החל להנחות אותה ב-1999.[8] התוכנית, שזכתה בפרסים, לועגת לאירועים ולמועמדים פוליטיים, ומביאה כתבים שמדווחים לעומק על אירועים ואנשים אלו.[8] במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2000, 435,000 צעירים צפו בסיקור של סטיוארט, לעומת 459,000 שצפו בחדשות מסורתיות.[8] למרות הגישה הסאטירית שלה, עיתונאים ציינו כי תוכניות כמו הדיילי שואו ו"עדכון סוף השבוע" עדיין משדרות חדשות אמיתיות, מה שמבטיח שהמפיקים שלהן יודעים כיצד לסקר את החדשות באופן שמאפשר לצופים לצבור ידע.[8][8]
סטנד-אפ
[עריכת קוד מקור | עריכה]סטנד-אפ מיוצג גם בטלוויזיה. קומיקאים בסטנד-אפ היו חלק בלתי נפרד מתוכניות וראייטי ותוכניות אירוח ליליות; תוכניות אירוח-וראייטי כמו The Tonight Show נפתחות באופן מסורתי עם מונולוג קומי של המנחה. קומדיית סטנד-אפ הגיעה לשיא פופולריות בלוחות השידור הבריטיים עם התוכנית הקומיקאים. סגנון הקומדיה שלהם נדחק כמעט לחלוטין בבריטניה של תחילת שנות ה-80, כאשר דור חדש של קומיקאים בסטנד-אפ אתגר את מה שראו כהומור גזעני וסקסיסטי וחולל מהפכה בצורה תחת הכותרת קומדיה אלטרנטיבית. בארצות הברית, תוכניות קומדיית סטנד-אפ הפכו לפופולריות בערוצי טלוויזיה בכבלים החל מאמצע שנות ה-80, שכן תוכניות "קיר לבנים" (המכונות כך בשל השימוש הסטריאוטיפי בקיר לבנים מזויף כרקע) היו זולות להפקה ולשידור. להומור הסטנד-אפ היו תוצאות משתנות על המסך הקטן, לעיתים נדחק לשעות הקטנות או כחלק מחגיגת בידור גדולה יותר.
שעשועון
[עריכת קוד מקור | עריכה]חלק משעשעון יכול לכלול הזדמנות לבצע סטנד-אפ כדי לנצח בסיבוב. דוגמאות לז'אנר זה בבריטניה כוללות את יש לי חדשות בשבילך, 8 מתוך 10 חתולים, לעג לשבוע, ולעולם לא אכפת מהבאזקוקס. בארצות הברית ז'אנר זה פחות נפוץ, כאשר בלתי מודע היא אחת הדוגמאות הבודדות. ביפן ובקוריאה הדרומית, תוכניות משחקים קומיות, לעיתים עם כתוביות ובלוני דיבור, פופולריות ביותר.
דרמה קומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]דרמה קומית היא תוכנית המשלבת הומור עם אלמנטים דרמטיים רציניים יותר, במטרה להשיג טון ריאליסטי יותר מאשר סיטקומים קונבנציונליים. תוכניות אלו מצולמות בשיטת מצלמה יחידה ומוצגות ללא פסקול צחוק, ובדרך כלל נמשכות כשעה. ז'אנר זה יכול להתייחס לסדרות דרמה בטלוויזיה או ברדיו. ישנם תת-ז'אנרים שונים בקטגוריה זו, כגון דרמות קומיות רפואיות כמו מ.א.ש ודוגי האוזר, דרמות קומיות משפטיות כמו אלי מקביל ובוסטון ליגל, והדרמה הקומית המוזיקלית Glee.
קומדיית מערכונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קומדיית מערכונים שונה מסיטקומים בכך שהיא אינה מציגה באופן עקבי דמויות חוזרות (אם כי דמויות ותרחישים מסוימים עשויים לחזור) ולעיתים קרובות מתבססת על אירועים אקטואליים תוך דגש על סאטירה על פני פיתוח דמויות. קומדיית מערכונים חוותה חלוציות על ידי סיד סיזר, שתוכניתו תוכנית המופעים שלך הופיעה לראשונה ב-1950 וקבעה רבות ממוסכמות הז'אנר. קומדיית מערכונים אמריקאית הגיעה לשיא מאוחר יותר באמצע שנות ה-70 עם הופעת הבכורה של סאטרדיי נייט לייב, שבמקור הייתה תוכנית וראייטי אך הפכה במהרה לתוכנית המוקדשת בעיקר למערכונים. בבריטניה, שתי דוגמאות מוצלחות יותר הן הקרקס המעופף של מונטי פייתון והממלכה הקטנה.
סרטים מצוירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]סרטים מצוירים היוו מקור לקומדיה בטלוויזיה במשך זמן רב. תוכניות ילדים מוקדמות לעיתים מיחזרו סרטים מצוירים תיאטרליים; מאוחר יותר, אנימציה בתקציב נמוך שהופקה במיוחד לטלוויזיה שלטה בתוכניות בוקר של יום השבת ברשתות האמריקאיות.
השפעה על החברה
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרשנויות הקהל
[עריכת קוד מקור | עריכה]קומדיה טלוויזיונית מתוארת על ידי החוקרת בתחום התקשורת בור כדרך להביא את הקהל לתחושה קולקטיבית של צפייה והנאה מתוכניות הנצפות באופן נרחב בחברות שונות.[9][6] אחת הדרכים לכך היא באמצעות פסקול צחוק. בעוד שחלק רואים בפסקול הצחוק דרך לאפשר לקהל ללעוג לדמויות בצורה קלילה, אחרים רואים בו דרך להגביל את הצופים לצחוק ברגעים מסוימים בלבד.[6] עבור האחרונים, הוא עשוי להיתפס גם כהשתלטות קולקטיבית על הצחוק האמיתי של הצופים בבית.[2] היבט נוסף של פרשנויות הקהל לקומדיה בטלוויזיה מתייחס למידת הרחקת הלכת של הכותבים כאשר הם לועגים לדמויות או לאנשים אמיתיים. סאטרדיי נייט לייב מצאה את עצמה במחלוקת כאשר בוצע מערכון שלעג לפוליטיקאי דייוויד פטרסון הן על יכולותיו הפוליטיות והן על עיוורונו.[10] הדבר העלה את הרעיון של שתי צורות מרכזיות של הומור שקומדיות משתמשות בהן: האחת נותנת עדיפות לבדיחה עצמה וכיצד היא מייצרת צחוק בקרב הקהל, ואילו האחרת נותנת עדיפות למאפיינים האישיים של מי שהשחקן מחקה.[10]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "Texaco Star Theater". Television Academy Interviews (באנגלית). 2017-10-22. ארכיון מ-2020-06-04.
- 1 2 Wünsch, Michaela (2016-04-01). "Comedy, Repetition and Racial Stereotypes on Television". Cinergie – Il Cinema e le Altre Arti (באנגלית) (9): 103–116 Pages. doi:10.6092/ISSN.2280-9481/6879. ארכיון מ-2021-10-18.
- ↑ Saul, Marc (בספטמבר 2016). "Pinwright's Progress". Television Heaven. ארכיון מ-2020-03-24.
- ↑ Hancock's Half-Hour, www.bbc.com (באנגלית בריטית)
- ↑ Kirschen, Bryan (2013-12-19). "Multilingual Manipulation and Humor in I Love Lucy". Hispania (באנגלית). 96 (4): 735–747. doi:10.1353/hpn.2013.0111. ISSN 2153-6414. S2CID 144700685. ארכיון מ-2021-03-12.
- 1 2 3 Bore, Inger-Lise Kalviknes (2011-09-01). "Laughing Together?: TV Comedy Audiences and the Laugh Track". The Velvet Light Trap (באנגלית). 68 (1): 24–34. doi:10.1353/vlt.2011.0011. ISSN 1542-4251. S2CID 190114608.
- 1 2 3 4 5 6 Edge, Braínne (2010-01-03). "Comedy improvisation on television: does it work?". Comedy Studies (באנגלית). 1 (1): 101–111. doi:10.1386/cost.1.1.101/1. ISSN 2040-610X. S2CID 194063712.
- 1 2 3 4 5 Feldman, Lauren (2007-08-01). "The news about comedy: Young audiences, The Daily Show, and evolving notions of journalism". Journalism: Theory, Practice & Criticism (באנגלית). 8 (4): 406–427. doi:10.1177/1464884907078655. ISSN 1464-8849.
- ↑ Bore, Inger-Lise Kalviknes (2011-07-01). "Transnational TV Comedy Audiences". Television & New Media (באנגלית). 12 (4): 347–369. doi:10.1177/1527476410374965. ISSN 1527-4764. S2CID 220635718.
- 1 2 Becker, Amy B.; Haller, Beth A. (2014-01-01). "When Political Comedy Turns Personal: Humor Types, Audience Evaluations, and Attitudes". Howard Journal of Communications (באנגלית). 25 (1): 34–55. doi:10.1080/10646175.2013.835607. hdl:11603/7338. ISSN 1064-6175. S2CID 144799232.
