קונגרס הארגונים התעשייתיים
 | |
| מדינה |
ארצות הברית  |
|---|---|
| מיקום מטה הארגון | פיטסבורג, פנסילבניה, ארצות הברית |
| מייסדים | ג'ון ל. לואיס |
| תקופת הפעילות |
9 בנובמבר 1935 – 4 בדצמבר 1955 בשנה זו התאחד הארגון כדי ליצור את הAFL-CIO אשר קיים עד ימינו |
  | |
קונגרס הארגונים התעשייתיים (באנגלית: Congress of Industrial Organizations (CIO)) היה איגוד פדרטיבי של איגודים מקצועיים שארגן עובדים באיגודים תעשייתיים בארצות הברית ובקנדה בין השנים 1935 ל-1955. כיום מהווה חלק מ-AFL-CIO.
הוא הוקם במקור כתוצאה מאינטרסים של בעלי מפעלים תעשייתיים בארצות הברית וככח נגד לבחירתו של פרנקלין דלאנו רוזוולט לנשיאות ארצות הברית, בשנת 1935 כוועדה בתוך פדרציית העבודה האמריקאית (AFL) על ידי ג'ון ל. לואיס, מנהיג עובדי המכרות המאוחדים של אמריקה (UMW), ונקרא "הוועדה לארגון תעשייתי".[1] שמו שונה בשנת 1938 כאשר נפרד מה-AFL.
ה-CIO התמקד בארגון עובדים בלתי מיומנים, שמהם התעלמו לרוב אותם איגודי הפדרציית העבודה האמריקאית (AFL). דבר שלרוב גרר ירידה בשכר המינימום ששולם בפועל במפעלי היצור אותם ייצגו.[2]
סעיף 504 בחוק טאפט-הארטלי משנת 1947 דרש ממנהיגי איגודים מקצועיים להישבע שאינם קומוניסטים, דבר שחלק ממנהיגי ה-CIO סירבו לעשות; וגורשו.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות השפל הגדול מספר מנהיגי עובדים, ובמיוחד ג'ון ל. לואיס מארגון עובדי המכרות המאוחדים, הגיעו למסקנה שהאיגודים המקצועיים שלהם לא ישרדו כל עוד הרוב המכריע של העובדים בתעשייה הבסיסית יישארו לא מאוגדים. והחלו ללחוץ על איגוד עובדי המכרות המאוחדים (AFL) לשנות את מדיניותו בתחום זה.
ה-CIO נוצר מתוך מחלוקת יסודית בתוך פדרציית העבודה האמריקאית לגבי אופן ארגון העובדים התעשייתיים. בעוד שה-AFL התמקד ב"איגודים מקצועיים" (craft unionism) שייצגו עובדים מיומנים לפי מקצועם (כמו נגרים או מדפיסים), ה-CIO דגל ב"איגודים תעשייתיים" (industrial unionism) שייצגו את כל העובדים במפעל או בתעשייה מסוימת, ללא קשר לרמת מיומנותם. מייסדי ה-CIO האמינו כי פיצול עובדים במפעל אחד לאיגודים שונים על בסיס מקצועי יחליש את כוח המיקוח שלהם וישאיר את רוב העובדים, בעלי כישורים מועטים, ללא ייצוג. אלו שתמכו באיגוד מקצועי האמינו שהדרך היעילה ביותר לייצג עובדים היא להגן על היתרונות שהשיגו באמצעות כישוריהם. הם התמקדו בגיוס עובדים מיומנים, כגון נגרים, ליטוגרפיים, ומהנדסי רכבות, בניסיון לשמור על שליטה רבה ככל האפשר על עבודתם של חבריהם על ידי אכיפת כללי עבודה, הגנה נמרצת על סמכותם לסוגים מסוימים של עבודה, שליטה על תוכניות חניכה והדרת עובדים פחות מיומנים מחברות, דבר שלרוב קרה מתוך הדרה על רקע אפליה.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה-CIO תמכו ברוב גורף בפרנקלין דלאנו רוזוולט ובקואליציית הניו דיל אותה הוביל, כשהחברות בה הייתה פתוחה גם לאפרו-אמריקאים.[3] ה-CIO וגם ה-AFL, צמחו במהירות במהלך השפל הגדול. היריבות בהובלת איגודי העובדים בין ה-2 הייתה מרה ולפעמים גם אלימה.
שמונת ראשי האיגודים המקצועיים שייסדו את ה-CIO לא היו מרוצים מכך שה-AFL לא היה מוכן לעבוד עם חברות הייצור של אמריקה.[4] המחלוקת הגיעה לשיאה בוועידת ה-AFL בשנת 1935. ב-10 בספטמבר 1936, ה-AFL השעה את כל 10 איגודי ה-CIO, ובשנת 1938, איגודים אלו הקימו את הקונגרס של איגודי התעשייה כפדרציית עבודה יריבה.
בעוד שההנהגה הביורוקרטית של ה-AFL לא הצליחה לנצח בשביתות, שלוש שביתות מנצחות פרצו לפתע בזירה בשנת 1934. ואלו היו שביתת מיניאפוליס טיאמסטרס של 1934; שביתת החוף המערבי של 1934; ושביתת טולדו אוטו-לייט של 1934. איגודי תעשייה מנצחים עם הנהגות מיליטנטיות היו הזרז שהביא לעליית ה-CIO.
ה-AFL אישרה קמפיינים להתארגנות בתעשיות הרכב, הגומי והפלדה בוועידה משנת 1934, אך בפועל סיפקה מעט תמיכה כספית או מנהיגותית יעילה לאיגודים אלו. דבר שהיה משמעותי במיוחד בתעשיות כמו הרכב והגומי, בהבטחת שמירת ההשיגם שהעובדים הצליחו להשיג בארגון תוך סיכון אישי גדול, לפני אפשרות ההתארגנות הרשמית.
בשנת 1955 התאחד הארגון מחדש עם ה-AFL והוקם ה-AFL-CIO הקיים עד היום.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Kazin, Michael (1995). The Populist Persuasion. Ithaca and London: Cornell University Press. p. 139.
- ^ "Congress of Industrial Organizations". The Gilder Lehrman Institute of American History. Archived from the original on November 15, 2017.
- ^ Hadley Cantril and Mildred Strunk, Public Opinion, 1935-1946 (1951) p. 628.
- ^ Kazin, Michael (1995). The Populist Persuasion. New York: BasicBooks. p. 136.