קונסטנדינוס קרמנליס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף קונסטנטין קרמנליס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קונסטנדינוס קרמנליס

קונסטנדינוס גאורגיו קרמנליסיוונית: Κωνσταντίνος Γεώργιου Καραμανλής ‏, 8 במרץ 1907 פרוטי - 23 באפריל 1998 אתונה) היה פוליטיקאי יווני, אחד המנהיגים הבולטים של יוון במחצית השנייה של המאה ה-20, כיהן ארבע פעמים כראש ממשלת יוון בשנים 1963-1955 ובשנים 1980-1974 ופעמיים כנשיא יוון (הרפובליקה היוונית השלישית) בשנים 1985-1980 ובשנים 1995-1990. היה עורך דין בהכשרתו.

ילדותו ולימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונסטנדינוס קרמנליס נולד בכפר קיפקוי, בימינו פרוטי במזרח חבל מקדוניה היוונית, אז באימפריה העות'מאנית. אביו, גאורגיוס קרמנליס (1932-1880), היה מורה ולאחר מכן מגדל טבק. הוא השתתף ב"מלחמה המקדונית" נגד הפרטיזנים הבולגרים והצבא הסדיר העות'מאני בשנים 1908-1904. האם נקראה פוטיני דולולו (Δολόγλου;‏ 1940-1888). קונסטנדינוס, שנולד שש שנים לפני איחוד האזור עם ממלכת יוון, הפך לאזרח יווני בשנת 1913 אחרי שמקדוניה חולקה בעקבות מלחמת הבלקן השנייה בין יוון, בולגריה וסרביה. הוא היה הבכור מבין שבעה ילדים: 4 אחים ו-3 אחיות, שנולדו כולם כבר תחת השלטון היווני. אחרי לימודים יסודיים ביישוב הולדתו, למד קרמנליס שתי כיתות בגימנסיה בנאה זיכני ואחר כך בבית הספר התיכון של העיר הסמוכה סרס. באותן השנים זכתה המשפחה בסיוע מצד המחנך והפוליטיקאי המקומי אתנסיוס ארגיריס, חבר בפרלמנט שכיהן אחרי שנת 1920 כשר בממשלת דמטריוס גונריס.

ארגיריס דאג לרשום את קרמנליס, כבן הבכור של המשפחה, לתיכון מגארואוס בשכונת פנקראטי באתונה כדי להתכונן לקראת לימודי משפטים באוניברסיטת אתונה. קרמנליס סיים את התואר המשפטים ב-13 בדצמבר 1929. לאחר מכן שירת ארבעה חדשים בצבא, שירות מקוצר עקב היותו בן תומך למשפחה מרובת ילדים.

תחילת הקריירה הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום התואר החל קרמונליס לעבוד כעורך דין בעיר סרס והחל משנת 1932 הוא החליט להיכנס לפוליטיקה. הוא הצטרף ל"המפלגה העממית" השמרנית. בשנת 1935, בגיל 28, הוא נבחר לפרלמנט באתונה מטעם המפלגה הלאומית. הוא נבחר פעם נוספת בשנת 1939, בבחירות האחרונות שהתקיימו לפני מלחמת העולם השנייה. לא השתתף במלחמה היוונית-איטלקית בגלל בעיות בריאות. בשנים 1944-1941, תחת הכיבוש האיטלקי ואחר כך הגרמני, עבד כעורך דין באתונה.

אחרי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השחרור, הקריירה הפוליטית של קרמנליס זינקה במהירות. בשנת 1946 נבחר שוב לפרלמנט. נהנה מתמיכתו של עמיתו למפלגה וידיד קרוב, למברוס אפטקסיאס, שכיהן כשר החקלאות בממשלה של קונסטנדינוס צלדריס. בשנים 1947-1946 כיהן בעצמו לראשונה כשר העבודה. הפך לאחד ממקורביה של המלכה פרדריקה, אשתו של המלך פבלוס בממשלת צלדריס. אחר כך קיבל את תיק הסביבה, התכנון הציבורי והעבודות הציבוריות בממשלת "ההתלכדות היוונית" של אלכסנדרוס פפגוס. זכה לשבחים מהשגרירות האמריקאית באתונה על יעילותו בבנית תשתית הכבישים ובאופן שבו ניהל את כספי הסיוע האמריקאי.

כהונתו הראשונה כראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשבשנת 1955 מת פפגוס בעקבות מחלה קצרה, מינה המלך פבלוס את קרמנליס בן ה-48 לראש הממשלה. המינוי הפתיע מכיוון שהתעלם שני פוליטיקאים ותיקים ממנהיגי "ההתלכדות", סטפנוס סטפנופולוס ופניוטיס קנלופולוס, שנחשבו ללבעלי הסיכוי הטוב ביותר לרשת את מעמדו של פפגוס. אחרי שנכנס לתפקיד, ארגן קרמנליס מחדש את "ההתלכדות היוונית" תחת השם "האיחוד הלאומי הרדיקלי". אחד החוקים הראשונים שקידם היה החוק האלקטורלי שהעניק זכויות הצבעה מלאה לנשים, שלא יושם עדיין למרות שאושר עוד בשנת 1952. קרמנליס זכה להמשיך לנהל את הממשלה בעקבות ניצחון בשלוש מערכות בחירות רצופות ב-1956, ב-1958 וב-1961.

בשנת 1959 הודיע על תוכנית חומש (1964-1960) שנועדה לקדם את כלכלת יוון, על ידי שיפור התפוקה בחקלאות ובתעשייה, השקעות גדולות בתשתיות ועידוד התיירות. בזירה הבינלאומית נטש את יעד האסטרטגי הקודם של הממשלה - האיחוד ("אנוסיס") עם קפריסין לטובת התמיכה בעצמאותה של קפריסין. בשנת 1958 התחיל במשא ומתן עם בריטניה וטורקיה שהניב את הסכם ציריך שגיבש תוכנית בנוגע לעצמאות קפריסין. תוכנית זו קיבלה ב-1959 בלונדון גם את אישורו של המנהיג הקפריסאי-יווני, הארכיבישוף מקאריוס.

פרשת מרטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאקס מרטן היה בזמנו יועץ של המנהל הצבאי הגרמני תחת הכיבוש הנאצי בסלוניקי. הוא נשפט ביוון, הורשע ונידון בשנת 1959 ל-25 שנות מאסר על פשעי מלחמה. אולם ב-3 בנובמבר 1959 קיבל מרטן חנינה, שוחרר לחופשי וגורש לגרמניה המערבית בעקבות לחוצים פוליטיים וכלכליים גרמנים. באותה תקופה גרמניה המערבית אירחה כבר אלפי מהגרים כלכליים מיוון. מעצרו של מרטן ומשפטו קומם במיוחד את מלכת יוון פרדריקה, שהייתה ממוצא גרמני ונכדתו של הקייזר וילהלם השני. היא תמהה "באיזה אופן הבין תובע מחוזי את התפתחות היחסים בין גרמניה ובין יוון".

בהגיעו לגרמניה המערבית, מרטן זוכה מכל ההאשמות מ"חוסר ראיות". ב-28 בספטמבר 1960 פרסמה התקשורת הגרמנית באמצעות "המבורגר אכו" והמגזין "דר שפיגל" קטעים מעדותו של מרטן בפני הרשויות הגרמניות, שבה טען כי קרמנליס, שר הפנים טקיס מקריס ואשתו דוקסולה (אותה תיאר כ"אחייניתו" של קרמנליס) וסגן שר הביטחון גיורגוס תמליס היו בזמנו מלשינים בשירות הכובשים הנאצים. לדברי מרטן, קרמנליס ומקריס אף תוגמלו על שירותיהם על ידי עסק בסלוניקי שהתשייך קודם ליהודי יווני שנשלח לאושוויץ. הוא הוסיף שעל רקע זה שהפעיל לחצים על קרמנליס ועל מקריס כדי לזכות בחנינה ובשחרור מן הכלא.

קרמנליס דחה את הטענות כחסרות בסיס ומופרכות והאשים את מרטן בניסיון לסחוט ממנו כסף לפני ששטח את האשמותיו. הממשלה המערב-גרמנית תיארה גם היא את ההאשמות כהשמצות והוצאת דיבה. קרמנליס האשים מפלגת אופוזיציה יריבה בישימת מסע הכפשות נגדו. אף על פי שקרמנליס עצמו לא פתח בהליכים משפטיים נגד מרטן, טקוס ודוקסולה מקריס וגם תמליס תבעו את המגזין דר שפיגל על הוצאת דיבה. בשנת 1963 אכן מצא בית המשפט ביוון את "דר שפיגל" אשם בלשון הרע. מרטן לא הופיע בדיוני בית המשפט היווני. פרשת מרטן נשארה באור הזרקורים עד תחילת שנת 1961.

האשמותיו של מרטן נגד קרמנליס לא נידונו כלל בפני בית משפט כלשהו. ההיסטוריון יאניס קטריס, מבקר חריף של קרמנליס, סבר שקרמנליס היה צריך להתפטר מראשות הממשלה ולתבוע את מרטן כאדם פרטי בבתי המשפט הגרמניים כדי לטהר לחלוטין את שמו. עם זאת גם קטריס דוחה את ההאשמות של מרטין כ"חסרות בסיס" ו"כוזבות ללא ספק".

החזון האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר ב-1958 הוביל קרמנליס בעקביות עיקשת את סוגיית הצטרפותה של יוון לשוק האירופי. הוא ראה בשאיפה זו חלום אישי, מה שהוא תיאר כהגשמת "הייעוד האירופי של יוון". הוא סבר כי התקבלות יוון כחלק ממשפחת הלאומים של מערב אירופה הדמוקרטי תעזור להבטיח למולדתו את היציבות הפוליטית הרצויה. קרמנליס הרבה לסנגר על השקפה זו באוזני המנהיגים האירופיים החל מהקנצלר קונרד אדנאואר ועד לשארל דה גול וניהל לאחר מכן בבריסל משא ומתן אינטנסיבי במשך שנתיים. אכן הקמפיין שהוביל הניב פירות וב-9 ביולי 1961 חתמה ממשלת יוון עם השוק המשותף פרטי-כלים[דרושה הבהרה] של חוזה השותפות של יוון עם הקהילה הכלכלית האירופית. בטקס התחימה באתונה השתתפו משלחות רמות דרג מגרמניה (בראשות סגן הקנצלר לודוויג ארהרד), צרפת, איטליה, בלגיה (בראשות שר החוץ פול-אנרי ספאק, אחד מאבות המיזם האירופי), לוקסמבורג והולנד. נכח גם שר הכלכלה של יוון, אריסטידיס פרוטופפדקיס, ושר החוץ שלה, אוונגלוס אוורוף.

ההסכם השפיע עמוקות על הוצאתה של יוון מהבידוד הכלכלי והפרה את תלותה הכלכלית והמדינית בסיוע הכלכלי והצבאי של ארצות הברית, בעיקר באמצעות נאט"ו. יוון הפכה למדינה האירופית הראשונה שזכתה במעמד של מדינה שותפה לשוק האירופי, מחוץ לשש המדינות המייסדות.

בנובמבר 1962 נכנס הסכם השותפות לתוקף והיווה בסיס לדרך לחברות מלאה בקהילה הכללית האירופית עד שנת 1984, אחרי סילוק כל המכסים היווניים על הייבוא מהשוק המשותף. פרטי-כל ההסכם כלל סעיף פיננסי שפתח את אפשרות להלוואות מסובסדות במשך 10 שנים (1972-1962) ליוון בשווי של 300,000,000 דולר, שהיו אמורות לשפר את התחרותיות של כלכלת יוון כהכנה לכניסה למעמד של חברות מלאה בקהילה. חבילת הסיוע הפיננסי ופרטי כל ההצטרפות הושהו בשנים 1974-1967, שנות הדיקטטורה הצבאית במדינה. יוון הורחקה אז מהשוק האירופי ועזבה גם את מועצת אירופה, כדי להתחמק מהחקירות של פורום זה בנוגע להאשמות בשימוש בעינויים.

אחרי החזרה לדמוקרטיה, בשנת 1975 חידש קרמנליס את מאמציו לקבלת יוון כחברה מלאה באיחוד האירופי. הוא היה משוכנע שהחברות בקהיליה האירופית תבטיח ליוון את היציבות הפוליטית הרצויה במעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה.

במאי 1979 היה לו הסיפוק לחתום את הסכם ההצטרפות המלאה לקהיליה האירופית. בהתאם לחזונו יוון הפכה ב-1 בינואר 1981 לחברה העשירית של האיחוד האירופי, וזאת שלוש שנים לפני המועד שנקבע בפרטי כל.

גולה מרצון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות בשנת 1961 זכה האיחוד הלאומי הרדיקלי ב-50.8% מהקולות. ב-31 באוקטובר הצהיר גאורגיוס פפנדראו שתוצאות ההצבעה הושפעו על ידי זיופים והטייה לא כשרה של הקולות. לדעת קרמנליס באי סדירויות בהצבעה היו מעורבים החוגים מסביב למלך. חלה בעקבות זאת הסלמה במתח הפוליטי, כשפפנדראו סירב להכיר בממשלת קרמנליס. ב-14 בנובמבר 1961 יצא פפנדראו למה שנקרא "המאבק הבלתי פוסק" ("ανένδοτο αγώνα") נגד קרמנליס.

המתח בין קרמנליס למשפחת המלוכה עלה כשהטיל קרמנליס וטו נגד מימונם של פרויקטים שיזמה המלכה פרדריקה. ב-17 ביוני 1963, אחרי חילוקי דעות עם המלך פבלוס קרמנליס, התפטר מראשות הממשלה ויצא לחו"ל למשך 4 חדשים. בינתיים הארץ סערה בעקבות רציחתו של ד"ר גרגוריס למבראקיס, חבר בפרלמנט מטעם השמאל, על ידי קיצונים ימניים, בעת הפגנה למען השלום בסלוניקי. האופוזיציה הוקיעה את קרמנליס כשותף מוסרי לרצח.

בבחירות בשנת 1963 הובס האיחוד הלאומי הרדיקלי בראשות קרמנליס על ידי איחוד המרכז שבראשות גאורגיוס פפנדראו. מאוכזב עזב קרמנליס את יוון תחת הזיהוי המזויף "טריאנדפילידיס". הוא נשאר 11 שנה בגלות מרצון בפריז. במקומו התמנה בראשות הממשלה מהנהיג ERE פנאיוטיס קנלופולוס.

בשנת 1966 שלח המלך קונסטנדינוס השני את שליחו דמטריוס ביציוס לפריז במשימה לשכנע את קרמנליס לשוב ליוון ולחזור לזירה הפוליטית. לפי עדות מאוחרת של המלך, בשנת 2006, אחרי ששני האישים לא היו כבר בחיים, קרמנליס השיב לביציוס שיחזור ליוון רק בתנאי שהמלך יכריז על מצב חירום, בהתאם לסמכויות שעמדו לרשותו.

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 עזב קרמנליס את החיים הפוליטיים כשהוא בן 88, אחרי שניצח ב-5 מערכות בחירות לפרלמנט, היה ראש ממשלה למשך 14 שנה, ונשיא הרפובליקה במשך 10 שנים. בסך הכול היה פעיל הפוליטיקה היוונית למעלה משישים שנה. הוא הפקיד את ארכיונו האישי לקרן הנושאת את שמו.

קונסטנדינוס קרמנליס נפטר אחרי מחלה קצרה בשנת 1998 בגיל 91.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיינו קוסטס קרמנליס כיהן גם הוא כראש ממשלת יוון.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2005 "אנדרטה תרבותית" על במת האודיאון הרודיאון באתונה - מופע אור-קולי לזכרו של קונסטנדינוס קרמנליס בבימוי גאורגיוס רמונדוס ובמוזיקה מאת סטברוס קסרחקיס
  • 2011 - חניכת פסלו של קרמנליס בתסלוניקי, בנוכחות אנדוניס סמאראס ואוונגלוס וניזלוס

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]