קונצ'רטו לפסנתר מס' 3 של פרוקופייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנגינת הפתיחה של הקלרינט בפרק הראשון, הפותחת את היצירה.
תמונת המלחין, סרגי פרוקופייב.

הקונצ'רטו לפסנתר מספר שלוש בדו מז'ור של פרוקופייב (אופ. 26) הוא קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת שנכתב בין השנים 1917 ל-1921 על ידי המלחין הרוסי סרגיי פרוקופייב. הקונצ'רטו בעל שלושה פרקים ובאורך ממוצע של 27 דקות.[1] היצירה היא אחת מהקוצנ'רטי המוכרים של פרוקופייב, והיא זכתה לביצועים רבים על ידי פסנתרנים ותזמורות גדולות ברחבי העולם.                                  

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרוקופייב הלחין את הקוצנ'רטו בין השנים 1917 ל-1921.[2] פרוקופייב החל את עבודתו על היצירה בשנת 1917, בלנינגרד, רוסיה. הקונצ'רטו מתבסס על טיוטות שכתב פרוקופייב בין השנים 1911 ל-1918. הפרק הראשון כולל שני נושאים שנכתבו ב-1916, ובנוסף רצף אקורדי משנת 1911. הפרק השני כולל נושא ווריאציות שנכתבו בשנת 1913, והפרק השלישי והאחרון מתבסס על חומרים מרביעיית מיתרים שננטשה שפרוקופייב החל לכתוב בשנת 1918. בתחילת עבודתו על הקונצ'רטו, במהלך חופשה בברטאן, ציין בכתביו פרוקופייב כי כבר היה לו החומר הדרוש ליצירה חוץ מהנושא של הפרק השלישי, והסיום של הפרק הראשון. הקונצ'רטו בוצע לראשונה בשיקגו תחת ניצוחו של פרדריק סטוק ב-16 בדצמבר 1921, עם פרוקופייב על יד הפסנתר.[3]

תזמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי נשיפה מעץ

כלי נשיפה ממתכת

כלי הקשה

כלי קשת

נוסף על כך, הקוצנ'רטו השלישי היה הקונצ'רטו הראשון של פרוקופייב אשר הוקלט (ואף נוגנה על ידי המלחין עצמו).[2]

ניתוח הפרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליצירה שלושה פרקים:

  1. אנדנטה-אלגרו
  2. נושא ווריאציות, אנדנטינו
  3. אלגרו, מה נון טרופו

הקוצנ'רטו מציג רבות מהחיות ההרמונית של התקופה, ומכיל מפתחות והרמוניה כרומטית. התחכום והתעוזה שמאופיינים עם פרוקופייב נוכחים ביצירה, כמו גם ההומור אשר מצוי ברבות מעבודותיו. הקונצ'רטו בעל מבנה מסורתי של שלושה פרקים, ומהווה את היחיד של פרוקופייב בצורה זאת, והוא מתחיל ומסתיים בטמפו גבוה, כאשר האמצע איטי. הפרקים הם בערך באותו האורך, והעניין הנושאי מתפרש באופן שווה ביניהם.

פרוקופייב סיפק תיאור לכל פרק ביצירה. הניתוחים הבאים מתבססים על תיאורים אלו.

פרק ראשון - אנדנטה-אלגרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הראשון נפתח בשקט עם מבוא קצר באנדנטה. הנושא מוצג על ידי קלרינט, כאשר הוא לא מלווה על ידי אף כלי אחר. הנושא מומשך על ידי הכינורות במשך כמה תיבות לאחר הצגתו. לאחר המבוא, הטמפו משתנה לאלגרו. הכינורות עוברים לנגן בחלקי שש-עשרה, ובכך מכינים את הקרקע לכניסת הפסנתר. על חילופי הקולות בין התזמורת לפסנתר כתב פרוקפייב כי "שיחה על הנושא [המוצג בחלק האלגרו] נישאת באופן תוסס בין הפסנתר לתזמורת", וש-"לשני הצדדים יש הרבה מה לומר בנושא". מהלך אקורדים שמנגן הפסנתר מוביל לנושא השני, המתאפיין באקרפרסיביות. בשיאו של הפרק, הטמפו חוזר לאנדנטה, והתזמורת מבצעת את הנושא הראשון בפורטיסימו. הפסנתר מצטרף. כשהמוזיקה חוזרת לאלגרו, הנושא הראשי והשני מפותחים, והפרק הראשון מסתיים בקרשנדו.[3]

פרק שני - נושא ווריאציות, אנדנטינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק השני מכיל נושא וחמש וריאציות. הנושא מוכרז על ידי התזמורת לבדה. בווריאציה הראשונה, הפסנתר מתייחס לפתיחה באופן מעין סנטימנטלי, והוא נפתר לתוך שרשרת של טרילים. הטמפו עובר לאלגרו עבור הווריאציות השנייה והשלישית. קטעים מהנושא מוזכרים על ידי התזמורת והפסנתר. בווריאציה הרביעית הטמפו חוזר לאנדנטה, והפסנתר והתזמורת "משוחחים" על הנושא באופן שקט ומהורהר. הווריאציה החמישית היא אנרגטית (אלגרו גיוסטו). היא מובילה לחזרה של הנושא על ידי התזמורת.[3]

פרק שלישי - אלגרו, מה נון טרופו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק הסיום מתחיל בנושא סטקטו של הבסונים ופיציקטו של כלי הקשת, אשר מופרע על ידי כניסת הפסנתר. התזמורת ממשיכה בניגון נושא הפתיחה. עם זאת, נישא ויכוח בעל "דעות שונות" בנושא הסולם. לבסוף, הפסנתר לוקח את הנושא ומפתח אותו לשיאו. עם ירידה בטון וטמפו מאט, נושא חלופי מוצג על ידי כלי הנשיפה מעץ. הפסנתר משיב. התרחשות זו מתפתחת, ולבסוף מנוגנת קודה.[3]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקוצנ'רטו לא התקבל באהדה בביצוע הבכורה שלו בשנת 1921. עם זאת, במרוצת השנים הקונצ'רטו השלישי הפך לאחד מהקוצנ'רטים הפופולריים שהלחין פרוקופייב. על הקהל האמריקאי בביצוע הבכורה אמר פרוקפייב: "הוא לא ממש הבין את עבודתי". עם זאת, היצירה הפכה לאחת מחצי תריסר הקונצ'רטי לפסנתר הפופולריים ביותר.[3]

הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקונצ'רטו מספר הקלטות נודעות. ההקלטה הראשונה ליצירה התבצעה ב-1932, על ידי פרוקופייב בתפקיד הסולן והתזמורת הפילהרמונית של לונדון, בניצוחו של פייריו קופולה.[2] הקלטה נודעת של הקונצ'רטו היא של הפסנתרית הנודעות מרתה ארחריץ'. בארץ בוצעה היצירה בשנת 2018 על ידי התזמורת הפילהרמונית עם יוג'ה וואנג כסולנית ובניצוחו של קיריל פטרנקו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]