קונצ'רטו לפסנתר (סקריאבין)

ביצוע היצירה כפי שצויר בידי רוברט שטרל

הקונצ'רטו לפסנתר של סקריאבין בפה דיאז מינור אופוס 20 הוא קונצ'רטו לפסנתר, שנכתב על ידי המלחין הרוסי אלכסנדר סקריאבין. סקריאבין השלים את הקונצ'רטו בימים ספורים בלבד בסתיו 1896, אך לא סיים את התזמור עד למאי שלאחר מכן (ורק לאחר דחיפות מתמדת על ידי מו"לו ופטרונו מיטרופן בילייב). בילייב שילם למלחין 600 רובל; הקונצ'רטו בוצע לראשונה ב-1897 ויצא לאור ב-1898.

היסטוריה

בהיותה יצירתו הראשונה שכללה תזמורת (למעט הפנטזיה שכתב לפסנתר ותזמורת קודם לכן, אם כי זאת מעולם לא תוזמרה בידיו ונכתבה למעשה לשני פסנתרים), היצירה נשלחה לסקירה לפני צאתה אצל ניקולאי רימסקי-קורסקוב, שהיה ידוע במיוחד בזכות כישורי התיזמור שלו. רימסקי קורסקוב קטל את היצירה ובמיוחד את התזמור שלה. סקריאבין (אז בן 24) הגיב במכתב, שאותו שלח בטעות לידידו המלחין אנטולי ליאדוב. השערורייה הקטנה דעכה במהירות לאחר הופעת הבכורה.

מקובל להניח כי סקריאבין שינה מעת לעת את תפקיד הפסנתר, עד שסיים במתכונתו הנוכחית.

תזמור

היצירה כתובה לפסנתר, ולתזמורת הכוללת שני חלילים, שני פיקולו, שני אבובים, שני קלרינטים, שני בסונים, בנוסף ארבע קרניים, שתי חצוצרות, שלושה טרומבונים, טימפאני, וכלי מיתר. התזמור אמנם מזכיר בקלילותו את זה של שופן, אך בניגוד לקונצ'רטי שלו, אצל סקריאבין התזמורת ממלאת תפקיד חשוב ומרכזי ביצירה, ולעיתים נדמה כי הפסנתר הוא חלק מהתזמורת.

מבנה היצירה

Allegro- אלגרו

הפרק הראשון בנוי בצורת סונטה עם נושא אחד. התזמור והמרקם דינאמי מאוד, ברוח הפוסט רומנטית של סוף המאה ה-19, עם שימוש רחב בכלי הנשיפה, אוניסונים של כלי הקשת, ופוליפוניה פשוטה. בניגוד לקונצ'רטים פוסט רומנטיים רבים, לתזמורת תפקיד רחב ביותר בהצגת הנושאים והפיתוח, בעוד תפקיד הפסנתר מצומצם למדי.

Andante- אנדנטה

הפרק השני בנוי בצורת נושא ווריאציות, כאשר הנושא מוצג לראשונה על ידי התזמורת בלבד, והפסנתר מצטרף בהמשך לארבע וריאציות.

Allegro moderato- אלגרו מודרטו

הפרק השלישי סוגר את הקונצ'רטו בריקוד מהודר שמשתמש ומפתח חומרים מהפרק הראשון.

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא מוזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.