לדלג לתוכן

קונראד צלטיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קונראד צלטיס
Conrad Celtis
האפיטף של קונראד צלטיס, חיתוך עץ מאת האנס בורגקמאיר, 1507
האפיטף של קונראד צלטיס, חיתוך עץ מאת האנס בורגקמאיר (אנג'), 1507.
לידה 1 בפברואר 1459 עריכת הנתון בוויקינתונים
ויפפלד, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בפברואר 1508 (בגיל 49) עריכת הנתון בוויקינתונים
וינה, ארכידוכסות אוסטריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה קתדרלת סטפנוס הקדוש עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי רנסאנס גרמני עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות De origine, situ, moribus et institutis Norimbergae libellus עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה לטינית, גרמנית עילית תיכונה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
פרסים והוקרה Poet's Crown עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קוֹנְרַאד צֶלְטִיס (בגרמנית: Conrad Celtis, וגם Konrad Celtis ו-Konrad Celtes, בלטינית: Conradus Celtis; 1 בפברואר 1459 – 4 בפברואר 1508), המכונה פְּרוֹטוּצְיוּס, היה מלומד הומניסט ומשורר גרמני של תקופת הרנסאנס הגרמני (אנג'), יליד פרנקוניה (כיום חלק מבוואריה).

נחשב בעיני רבים לגדול ההומניסטים הגרמנים, ולפיכך כונה "הארכי-הומניסט" (Erzhumanist). הוא זוכה לשבחים גם כ"גדול הגאונים הליריים ובוודאי המארגן והפופולריזטור הגדול ביותר של ההומניזם הגרמני".[1][2][3]

קורות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בוויפפלד (אנג'), ליד שוויינפורט (כיום פרנקוניה תחתית (אנג')), בשמו המקורי קונראד ביקל או פיקל. הוא עזב את ביתו כדי להימנע מלעסוק במשלח ידו של אביו, שהיה יינן, והמשיך את לימודיו באוניברסיטת קלן (1477–1479; תואר ראשון, 1479) ובאוניברסיטת היידלברג (תואר שני, 1485). בעת שהותו בהיידלברג, הוא זכה לחסותם ולהדרכתם של דאלברג (אנג') ואגריקולה.[4] כמקובל באותם ימים בקרב הומניסטים, הוא ליטן את שמו פיקל (שמשמעו "מכוש") והפך אותו לקונראדוס צלטיס. במשך תקופה מסוימת הוא נשא הרצאות הומניסטיות במהלך מסעותיו לארפורט, רוסטוק ולייפציג. יצירתו הראשונה נקראה "Ars versificandi et carminum" (אמנות כתיבת החרוזים והשירים, 1486). בהמשך יצא למסעות הרצאות ברומא, פירנצה, בולוניה וונציה.

הנסיך הבוחר פרידריך מסקסוניה פנה אל הקיסר פרידריך השלישי, אשר מינה את קונראד צלטיס למשורר הקיסרות (אנג') (Poeta Laureatus) עם שובו. בכינוס טקסי קיסרי גדול זה בנירנברג,[4] הוענק לקונראד צלטיס באותו מעמד גם תואר דוקטור. קונראד צלטיס יצא שוב למסע הרצאות ברחבי הקיסרות.

בשנים 1489–1491, הוא שהה בקרקוב, שם למד מתמטיקה, אסטרונומיה ומדעי הטבע באוניברסיטה היגלונית (שאליה נרשם ב-1489),[5] והתיידד עם הומניסטים רבים אחרים כמו לורנץ ראבה (אנג') ובונקורסיוס (אנג'). הוא גם ייסד אגודה מדעית, שהתבססה על האקדמיות הרומיות (אנג'). הסניף המקומי של האגודה נקרא "Sodalitas Litterarum Vistulana (אנג')" ("האגודה הספרותית על נהר הוויסלה").

בשנת 1490 הוא עבר שוב דרך ברסלאו לפראג, בירת ממלכת בוהמיה. הרטמן שדל השתמש בתיאוריו של צלטיס על ברסלאו ב"כרוניקת נירנברג". בהונגריה, הקים צלטיס את "Sodalitas Litterarum Hungaria" ("האגודה הספרותית ההונגרית"), שמאוחר יותר הפכה ל"Sodalitas Litterarum Danubiana" ובסיסה היה בווינה. הוא עצר ברגנסבורג, פסאו ונירנברג (וככל הנראה גם במיינץ). בהיידלברג הוא ייסד את "Sodalitas Litterarum Rhenana" ("האגודה הספרותית של חבל הריין"). מאוחר יותר נסע לליבק ולאינגולשטאדט. באינגולשטאדט, בשנת 1492, נשא את נאומו המפורסם בפני הסטודנטים, ובו קרא לגרמנים להתחרות באיטלקים בלמדנות ובספרות. נאום זה הפך מאוחר יותר לפופולרי ביותר בסנטימנט הלאומני הגרמני של המאה השש-עשרה.

בשנת 1494, גילה צלטיס מחדש את יצירותיה של רוזוויתה, שנכתבו בלטינית, במנזר סנט אמרם ברגנסבורג.[6] חברו ויליבלד פירקהיימר הכיר לו את אם המנזר קאריטאס פירקהיימר (אנג'). הוא כתב לה בלטינית וכינה אותה "רוזוויתה החדשה".[7]

בעת שהמגפה השתוללה באינגולשטאדט, צלטיס לימד בהיידלברג. בשלב זה הוא כבר היה פרופסור. בשנת 1497 נקרא צלטיס לווינה על ידי הקיסר מקסימיליאן הראשון, שהעניק לו כתב זכויות קיסרי (Privilegium), הראשון מסוגו, כמורה לאמנות השירה והשיחה. שם הרצה על יצירותיהם של סופרים קלאסיים ובשנת 1502 ייסד את ה"קולגיום פואטרום" (Collegium Poetarum), מכללה למשוררים.[4] הזמנתו לווינה הושפעה רבות מחברו ועמיתו המלומד יוהאנס קוספיניאן (אנג').

קונראד צלטיס נפטר בווינה שנים ספורות לאחר מכן.

לדברי ריצ'רד אונגר, קונראד צלטיס גנב ספרים בקנה מידה גדול, שהסתובב בארמונות בישופים ובספריות מנזרים וגנב ספרים עבור הקיסר ועבור עצמו.[8] הוא הצדיק את מעשיו במניעים פטריוטיים, בטענה שרצה רק להגן על המורשת הגרמנית מ"מזג אוויר מזיק, אבק, עובש... חרקים", וכן מהאיטלקים. אמילי אבו כותבת כי צלטיס, פויטינגר (אנג') והקיסר שלהם גילו עניין מיוחד במורשת תרבותית שיכלה לספק קשר בין האימפריה הרומית הגרמנית שלהם לבין האימפריה הרומית העתיקה. במקרה של מפת פויטינגר (המוזכרת להלן), צלטיס ופויטינגר דאגו למחוק כל תיעוד של המקום שבו מצא אותה צלטיס, וכן רמזים לשלוש המאות הראשונות של המפה.[9]

הערכת עבודתו והנצחתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרוטומה של צלטיס ברומסהאלה (אנג'), מינכן.

לכתביו של קונראד צלטיס היו השפעות ארוכות טווח, במיוחד בתחומי השפות הקלאסיות וההיסטוריה. הוא הכניס שיטות שיטתיות להוראת הלטינית וקידם את לימודי הלימודים הקלאסיים. הוא היה גם הראשון שלימד את תולדות העולם כמכלול.[10] קונראד צלטיס היה ההומניסט הראשון בעת החדשה המוקדמת שהציג את המונח "טופוגרפיה" כהערכה ביקורתית של הדיכוטומיה התלמאית בין קוסמוגרפיה לכורוגרפיה, שהפכה בלתי מספקת כדי לשקף את קווי המתאר המשתנים במהירות של אירופה.[11]

הוא היה הסופר הקרטוגרפי הבולט ביותר בארצות גרמניה. הוא עבד על הפרויקט הקוסמוגרפי והקרטוגרפי רחב ההיקף "גרמניה המאוירת" (Germania Illustrata), שהליבה שלו — ובה החיבור "גרמניה הכללית" (Germania generalis), ארבעה ספרי אלגיות האהבה, ו"על המוצא, המיקום, המנהגים והמוסדות של נירנברג" (De origine, situ, moribus et institutis Norimbergae libellus) — פורסמה תחת הכותרת "ארבעה ספרי אהבה לפי ארבעת צידי גרמניה" (Quatuor libri amorum secundum quatuor latera germanie) בנירנברג (1502).[12]

בשנת 1493, הוא גילה את כתביה של רוזוויתה מגנדרסהיים במנזר סנט אמרם. לאחר מכן הוא גנב את כתב היד והדפיס אותו בהפצה המונית ברחבי הקיסרות בשנת 1501.[4] כמו כן בשנת 1501, הוא קיבל כתב זכויות מהמועצת החצר הקיסרית (אנג') להדפסת המהדורה שלה למחזות שלה. זו הייתה אחת הזכויות המתועדות המוקדמות ביותר בנוגע לזכויות יוצרים שהוענקו על ידי הממשל הקיסרי. קונראד צלטיס גילה גם מפה המציגה את דרכי האימפריה הרומית, מפת פויטינגר. קונראד צלטיס אסף כתבי יד רבים ביוונית ולטינית בתפקידו כספרן של הספרייה הקיסרית שנוסדה על ידי מקסימיליאן, והוא טען שגילה את הספרים החסרים של ה"פסטיבלים" מאת אובידיוס במכתב למוציא לאור הוונציאני אלדו מנוציו בשנת 1504.[13] החרוזים החדשים לכאורה חוברו למעשה על ידי נזיר מהמאה ה-11 והיו ידועים לאימפריה של ניקאה לפי וילם מרוברוק, אך למרות זאת, מלומדים רבים בני התקופה האמינו לקונראד צלטיס והמשיכו לכתוב על קיומם של הספרים החסרים עד לשלהי המאה ה-17. האפיגרמות שלו, בעריכת קארל הרטפלדר, פורסמו בברלין בשנת 1881.[4]

קונראד צלטיס היה הומניסט בעל חשיבה חופשית יותר וייחס ערך גבוה יותר לאידיאל הפגאני העתיק, מאשר לאידיאל הנוצרי. חברו ויליבלד פירקהיימר ניהל עמו דיונים גלויים בנושא זה. כבר ב"אודה לאפולו" (1486), הוא החל לעצב את עצמו ככוהן של אפולו. ה"פויבוס" (תוארו של אפולו) הארצי החשוב ביותר עבורו היה מקסימיליאן, שהיחסים הסימביוטיים שלו עם המלומד (ועל כן תהילתם הכפולה) השתקפו לעיתים קרובות ביצירותיו הספרותיות של צלטיס.[14]

גימנסיית צלטיס בשוויינפורט נקראה על שמו של קונראד צלטיס.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Pierre Laurens (ed.) Anthologie de la poésie lyrique latine de la Renaissance (Gallimard, 2004)
  • Pierer's Lexikon, Kluepfel, Aschbach.
  • Spitz, Lewis W. (1957). Conrad Celtis : the German arch-humanist. Cambridge: Harvard University Press. ISBN 9780674435957.
  • Celtis, Konrad; Schäfer, Eckart (2012). Libri odarum quattuor, cum epodo et saeculari carmine (בגרמנית). Narr Francke Attempto Verlag. ISBN 978-3-8233-6635-5.
  • Forster, Leonard (18 בנובמבר 2011). Selections from Conrad Celtis: 1459-1508. Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-60182-6.
  • Christopher B. Krebs: Negotiatio Germaniae. Tacitus’ Germania und Enea Silvio Piccolomini, Giannantonio Campano, Conrad Celtis und Heinrich Bebel, Vandenhoeck & Ruprecht, Göttingen 2005. (Hypomnemata. Untersuchungen zur Antike und zu ihrem Nachleben, Bd. 158) Pp. 284. ISBN 3-525-25257-9.
  • Jörg Robert: Konrad Celtis und das Projekt der deutschen Dichtung. Studien zur humanistischen Konstitution von Poetik, Philosophie, Nation und Ich, Tübingen 2003. ISBN 3-484-36576-5
  • Hans Rupprich: Neue Deutsche Biographie, Band 3 Seite 181siehe auch Band 20, Seite 50 und 474, Band 22, Seite 601
  • Walther Killy (ed.): Literaturlexikon: Autoren und Werke deutscher Sprache, Bd. 2, S. 395, Bertelsmann-Lexikon-Verlag, Gütersloh u. München 1988–1991 (CD-ROM Berlin 1998 ISBN 3-932544-13-7)
  • Schäfer, Eckart (ed., trans.), Conrad Celtis: Oden/Epoden/Jahrhundertlied: libri odarum quattuor, cum epodo et saeculari carmine (1513). (Tübingen: Gunter Narr Verlag, 2008) (NeoLatina, 16).

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קונראד צלטיס בוויקישיתוף
  • קונראד צלטיס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Eire, Carlos M. N. (28 ביוני 2016). Reformations: The Early Modern World, 1450-1650. Yale University Press. p. 223. ISBN 978-0-300-22068-1.
  2. ↑ Kallendorf, Craig W. (15 באפריל 2008). A Companion to the Classical Tradition. John Wiley & Sons. p. 174. ISBN 978-1-4051-7202-8.
  3. ↑ The Germanic Review. Heldref Publications. 1951. p. 148. Conrad Celtis , der deutsche Erzhumanist , perhaps the greatest lyric genius and certainly the greatest organizer and popularizer of German Humanism , has fared somewhat better than most of his NeoLatin contemporaries.
  4. 1 2 3 4 5 Celtes, Konrad, 1911 Encyclopædia Britannica
  5. ↑ Harold B. Segel, Renaissance Culture in Poland: The Rise of Humanism, 1470-1543, Cornell University Press, 1989, pp. 86 and 92.
  6. ↑ "Hrotsvit of Gandersheim – Martha Carlin".
  7. ↑ Catling, Jo (2000). A history of women's writing in Germany, Austria, and Switzerland. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 0-521-44482-9. OCLC 42004382.
  8. ↑ Unger, Richard (31 באוגוסט 2008). Cartography in Antiquity and the Middle Ages: Fresh Perspectives, New Methods. BRILL. p. 119. ISBN 978-90-474-4319-3.
  9. ↑ Albu, Emily (29 באוגוסט 2014). The Medieval Peutinger Map. Cambridge University Press. pp. 13, 14. ISBN 978-1-107-05942-9.
  10. ↑ "CATHOLIC ENCYCLOPEDIA: Conrad Celtes". www.newadvent.org.
  11. ↑ Piechocki, Katharina N. (13 בספטמבר 2021). Cartographic Humanism: The Making of Early Modern Europe. University of Chicago Press. p. 26. ISBN 978-0-226-81681-4.
  12. ↑ Piechocki, Katharina N. (13 September 2021). Cartographic Humanism: The Making of Early Modern Europe. University of Chicago Press. p. 26. ISBN 978-0-226-81681-4
  13. ↑ Christopher S. Wood (2008). Forgery, Replica, Fiction: Temporalities of German Renaissance Art. University Of Chicago Press. p. 8.
  14. ↑ Orbán, Áron (2017). Born for Phoebus: solar-astral symbolism and poetical self-representation in Conrad Celtis and his humanist circles (PDF) (תיזה). Central European University. pp. 40, 57, 134, 183–186, 193–196. doi:10.14754/CEU.2017.01. ארכיון (PDF) מ-2022-01-06.
ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל