קוצ'וק מהמט סעיד פאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קוצ'וק מהמט סעיד פאשה
Küçük Mehmed Said Pasha
Mehmed Said Pasha.jpg
לידה 11 בספטמבר 1830
ארזורום, טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1914 (בגיל 83 בערך)
איסטנבול, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות איופ עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קוצ'וק מהמט סעיד פאשהטורקית:Küçük Mehmed Said Pașa או Küçük Mehmet Sait Pașa או "סעיד פאשה הקטן" או Şapur Çelebi (שאפור צ'לבי) או בצעירותו - Mabeyn Başkatibi Said Bey, ‏ 18381914) היה פוליטיקאי ועיתונאי טורקי עות'מאני, שכיהן כווזיר גדול של האימפריה העות'מאנית בימי הסולטאן עבדול חמיד השני (שבע פעמים: בשנים 1879–1880, 1882-1880, 1882, 1885-1882, 1895, 1903-1901 וב-1908) ובימי הסולטאן מהמט החמישי.(בשנים 1911–1912) .הוא כיהן גם כסנאטור, ועורך העיתון "Cerîde-i Havâdis". סעיד קוצ'וק תמך במפלגת מועצת האיחוד והקידמה שעלתה לשלטון אחרי ההפיכה בשנת 1913. בגלל קומתו הנמוכה מאוד כונה מהמט בעיד פאשה " קוצ'וק סעיד פאשה", כלומר "הקטן" על מנת להבדילו ממנהיג אחר בשם סעיד פאשה אג'ינלי. במאה ה-18 בשנת 1755, בימי הסולטאן עות'מאן השלישי כיהן באימפריה העות'מאנית עוד וזיר גדול באותו השם:מהמט סעיד פאשה אירמיסקיזאדה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחמד סעיד (מהמט סאיט) נולד בשנת 1838 בארזורום כבנו של סבעזאדה עלי נאמיק אפנדי, פקיד במנהל העות'מאני שמוצאו במשפחה טורקית באנקרה, לימים מיופה כוח עות'מאני בטהראן. אחרי בית הספר היסודי למד במדרסת המסגד אברהים פאשה בארזורום בשנת 1853 מות אביו אילץ אותו להפסיק את לימודיו ולעבוד כפקיד במנהל בארזורום[1]. ב־1856 עבד בעבודה פקידותית במסגרת הצבא בארזורום ובהמשך נשלח למלא תפקיד פיקוח במשרד האוצר באסטנבול. בדצמבר 1858 התמנה לפקיד המועצה העליונה למשפט (Meclis-i Vâlâ) בבירה, אסטנבול. אחר כך הביא לאסטנבול גם את משפחתו. בו זמנית עשה מאמצים להשלים את לימודיו. למשך 7–8 השנים הבאות לסירוגין למד במדרסת המסגד איה סופיה קנה בתקופה זו שליטה בשפות צרפתית, וגם ערבית ופרסית[1].

הקריירה במנהל העות'מאני ובתקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת עבודתו ערך מהמט סעיד סיורים רבים ברחבי אנטוליה ורומליה. נדרש על ידי הווזיר הגדול קצ'ג'יזאדה פואד פאשה לעמוד בראש מנהל הרובע בשביעי Adalar של איסטנבול[1]. ב-1864 התמנה למזכיר בכיר של מועצת יאונינה ביוון אבל התפטר וחזר לאסטנבול. אחר כך ב-1866 נשלח לעבוד בשרות הדואר של האלייט סלניק (סלוניקי) והתפטר גם משם אחרי שלא קיבל עלייה בשכר. בהתחיל להיות מעורה בעיתונות באסטנבול. החל מאוגוסט 1864 כתב מאמרים לא חתומים בעיתון Cerîde-i Havâdis[1]. ניהל באותה תקופה פולמוס ספרותי עם אברהים שינאסי, עורך העיתון "תסוויר אי -אפקר", ופולמוס זה נחשב לראשון בתולדות העיתונות הטורקית[1]. ב-1867 מינה אותו הווזיר מחמד סאוופט פאשה למנהל בית הדפוס הממשלתי Matbaa-i Âmire, בתוקף תפקיד זה דאג מהמט סעיד להופעתו הסדירה של העיתון הממשלתי Takvîm-i Vekāyi. בשנים 1868–1871 כיהן סעיד בג כמושל עות'מאני של קפריסין. במקביל מילא גם תפקידים אחרים. באוגוסט 1868 התמנה ליועץ בכיר של בית הדין הגבוה Şûra-yı Devlet בהמשך התמנה ליועץ בכיר במשרד הפנים ומתוקף התפקיד כתב תקנות ופקודות הנוגעות למנהל האייליטים (1869) ולמנהל הציבורי ב-1871 הועמד מהמט סעיד בראש בית הדין לערעורים Divan-ı Ahkam-ı Adliyye. ב-1873 עמד בראש בית הדין המיוחד שהתכנס בסופיה ודן למוות את המהפכן והלוחם הבולגרי לעצמאות וסיל לבסקי. חוסיין אבני פאשה, שהתרשם מתפקודו ומהתקנות שערך מינה אותו ב-1874 לזמן קצר כשר המסחר וכראש מחלקת המכתבים של משרד החינוך הלאומי (iMaârif-i Umûmiye Nezâret). בתפקיד זה שיתף פעולה עם שלושה וזירים גדולים. ב-1875 התמנה כשר החינוך הלאומי, גם כן לתקופה קצרה. אחר כך קרא לו הווזיר הגדול דמאד מהמוט פאשה להיות חבר במועצה למסחר ולחקלאות. (Meclis-i Ticaret ve Zirâat)

בעת שלטונו של עבדול חמיד השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכיר אישי של סולטאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר אחרי עלייתו לכס המלכות של הסולטאן עבדול חמיד השני, ב- ספטמבר 1876 התמנה סעיד בג למזכיר ראשון של השליט (Mabeyn Başkatibi) וכחבר ב"וועד הרפורמה" החוקתית של האימפריה. היו שמועות שהוא מילא תפקיד כלשהו באירועים שהביאו להדחת הסולטאן מוראט החמישי בנימוק של חולי נפשי ולעלייתו לשלטון של עבדול חמיד. הווזיר הגדול הרפורמטור מידהט פאשה ואנשיו רצו לראות בתפקיד זה את נמיק כמאל, את זיא פאשה או את סדוללה פאשה. כיד ימינו של עבדול חמיד קמו לסעיד בג יריבים רבים ונמתחה עליו בקורת[2]. מעריכים שהוא תרם תרומה חשובה לניסוח החוקה הראשונה ב-1876[1] ובריכוז הכוח הפוליטי בידי הסולטאן. אף על פי שהסולטאן קיבל את רעיונותיו של מידהט פאשה שהביאו לאימוץ החוקה והקמת אספה כללית פרלמנטרית, מדיניות זו לא נמשכה יותר משנתיים. המונרך שמיקד את פעילותו בארמון יילדיז הכין די מהר את הדרך לחזרה למונרכיה אבסולטית. הוא גמל לסעיד בג ובשנת 1877 מינה אותו לווזיר בעל תואר פאשה ולחבר בסנאט (Heyet-i Ayan).

שרותו בבלקן. המלחמה עם רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר-אפריל 1877 נשלח סעיד פאשה לכהן כמותסריף (מושל) סנג'ק טולצ'ה בדוברוג'ה. העו'תאמנים היו אז על סף המלחמה עם רוסיה ועם הנסיכות הרומנית. סעיד פאשה התרשם שבירתו טולצ'ה היא "קן של מורדים". יום אחד במרץ 1877 כינס את כל נכבדי העיר וקרא להם צו קיסרי שבו נדרשים לפנות את היישוב תוך 48 שעות על מנת לאפשר לצי העות'מנאי להרוס אותה על ידי הפגזות מן הים. בסופו של דבר אחרי התערבות המעצמות השונות והפטריארך קונטסנטינופול בוטל הצו וסעיד פאשה הודח מתפקידו. מחליפו, פחרי פאשה, שלט בטולצ'ה יום אחד בלבד והתסלק משם בגלל פריצת המלחמה והתקרבות הצבא הרוסי[3]. סעיד פאשה השתתף במלחמה ואף על פי שלא היה לו ניסיון כאיש צבא הועמד בראש קורפוס צבאי ותפקד לא פחות טוב מגנרלים עות'מאנים אחרים, אף גרם לרוסים נזקים .

שר בממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בנובמבר 1876 מהתמנה לשר האוצר וב-11 בינואר 1878 לשר הפנים בממשלה הקקיונית של חמדי פאשה. בלחץ הווזיר הגדול החדש אהמט ופיק פאשה ב-14 בפבראור 1878 הועבר סעיד פאשה בחזרה למשרד האוצר. בהמשך ב-18 באפריל 1878 עבר לתפקיד יושב ראש הסנאט. אחרי ניסיון ההפיכה הכושל של עלי סואבי (20 במאי 1878) נעשה הסולטאן יותר חשדן כלפי מקורביו וב־5 ביוני 1878, לשביעות רצון הווזיר הגדול אהמט ופיק פאשה, החליט עבדול חמיד לשלוח את מהמט סעיד פאשה כמושל באנקרה. בסופו של דבר הצליח סעיד פאשה להשיג מקום יותר קרוב כמושל (ואלי) של הווילאיט הידאוונדיגר בורסה. [1]. כעבור חצי שנה, אחרי שעל בסיס ניסיונו בבורסה, הגיש לסולטאן הצעות לרפורמות בתחום המנהל, הורשה לשוב לאסטנבול. כיהן שוב כשר האוצר החל מ-28 בנובמבר 1878 ואחר כך הלך מ-=4 בדצמבר 1878 כשר המשפטים בממשלתו של תונוסלו ח'יר א-דין פאשה. התבקש לערוך שינויים במערכת המשפטית ברוח הדרישות בקונגרס ברלין[1]. ב-24 בדצמבר 1878 הציג את החלטותויו בנוגע להסדרת מערכת המשפט, שכללה ארגון מחדש של בתי משפט מרכזיים ואזוריים והקמת פרקליטות לראשונה בתולדות האימפריה[1].

וזיר גדול- ראש ממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 באוקטובר 1879 מינה אותו הסולטאן בתפקיד וזיר גדול, שנקרא הפעם "ראש ממשלה" (baș vekil). הוא כיהן בתפקיד זה, כולל הפסקות קצרות (יוני-ספטמבר 1880, מאי-יולי 1882, נובמבר- דצמבר 1882), למשך שש שנים. יחד עם וזירים ותיקים כמו אחמד ופיק פאשה, אברהים אדהם פאשה, אהמט ג'וודת פאשה ואחרים, תמך בגישתו של עבדול חמיד נגד מידהט פאשה ובעד ביטול המשטר החוקתי הראשון וחיזוק השלטון האבסולטי מתוך חשש מפני התפוררות המדינה העות'מאנית. האימפריה העות'מאנית נועדה בעיני הסולטאן להפוך שוב למדינה שבה, על אף השיווין של התושבים מול החוק, בסיס השלטון היו הנתינים המוסלמים הנאמנים לסולטאן הח'ליפה[4]. הסולטאן שאף לקדם גם את רעיון אחדות כל המוסלמים (פאן-איסלמיזם) ואחדות כל העמים בעלי שורשים טורקיים (פאנטוראניזם). במדיניות הפנימית שאף קוצ'וק סעיד לשפר את מערכות השלטון - הצבאית, המשפטית, החינוכית, המנהלית והכלכלית. בשנים 1879–1885 הגיש לסולטאן תזכירים שכללו הצעות שאפתניות בתחום זה שנועדו מתוך עמדה שמרנית ליצור מודרניזציה של מערכות השלטון. לא שלל השתתפותם של בני דתות אחרות במשרדי הממשלה כולל משרד החוץ, אך שאף להגברת מספר הפקידים הממשלתיים המוסלמים. בשנת 1880 הציע רפורמה של הצבא שדמתה בהיבטים רבים להצעות הקולונל קאכלר שאומצו על ידי הסולטאן בשנת 1882. אולם חלק מהרפורמות האלה נשארו על הנייר, הודגש סמיוחד בצורך בחיזוק החינוך הצבאי. קוצ'וק סעיד פאשה עודד הקניית השכלה ראויה לאנשי הצבא והמשטרה ותמך בהצעות של הקצין הגרמני קולמר פון דר גולץ לרענון שיטות המיון והשיבוץ של אנשי הצבא הצעירים[5]. בתחום הכלכלי אימץ גישה פרוטקציוניסטית להגנת ענפי החקלאות והמסחר המקומי. קידם חלוקה מנהלית טריטוריאלית חדשה, לפיה כל וילאיט חולק לשתי ליווה, לארבע קאזה. ול-16 נאחייה. חשובה במיוחד הייתה הרפורמה במערכת המשפט שערך[6]. בתאום עם הסולטאן התנגד סעיד קוצ'וק פאשה להתערבויות זרות בענייני המדינה העות'מאנית. התמודד עם סוגיית מונטנגרו עסק בהקמת ו בשנת 1881 של מנהל החוב הציבורי העות'מאני בפיקוח המעצמות האירופיות, הקמת מונופול הטבק, פיצויי המלחמה לרוסיה וסוגיית תוניסיה, המרד של מרד עוראבי פאשה במצרים ביולי 1881[1]. במצרים לא הצליח להשיג את הפסקת הכיבוש הבריטי שהתחיל בימי המרד עראבי. פוטר על ידי סולטאן אחרי שהתנגד למהלכים המתוכננים על ידי הסולטאן העות'מאני בנוגע למרד המצרי, אבל הוחזר לראשות הממשלה ב-12 ביולי 1882. בנובמבר 1882 הוחלף עם אהמט טופיק פאשה אבל בדצמבר הוחזר לתפקיד וכיהן בו שנתיים נוספות[1]. בסופו של דבר הצטרף קוצ'וק סעיד פאשה בשנת 1908 לתומכים להחזרת החוקה לפי דרישות הטורקים הצעירים. בשנת 1896 נאלץ למצוא מקלט בשגרירות הבריטית באסטנבול, ווכשיצא משם אחרי שהובטחה לו חירותו אישית והביטחון, בפועל נשאר תקופה ארוכה כלוא בביתו, כמו במעצר בית. עלה שוב לגדולה בימי מהפכת 1908. ב-22 ביולי 1908 ירש את תפקידו של מחמוד פריד פאשה כווזיר גדול, אולם ב-6 באוגוסט אותה השנה הוחלף מיוזמת הטורקים הצעירים על ידי יריבו הקפריסאי היותר ליברלי, קמיל פאשה בשנת 1908 רכש מהמט סעיד פאשה את הארקדה המפורסמת הידועה כיום כ"צ'יצ'ק פסאז'" ("פסאז' הפרחים") ברובע ביולו באיסטנבול. הפסאז' ידוע בשם זה משנות ה-1940. עד אז נקראה Sait Paşa Pasajı (הפסאז' סעיד פאשה), מכיוון שהיה בבעלותו של הפאשה בעשור הראשון של המאה ה-20.

בימי המשבר האיטלקי בשנים 1911–1912 נקרא שוב ובפעם האחרונה למלא את התפקיד של וזיר גדול. הודח על ידי "הקצינים המצילים" שתמכו במפלגת החירות וההסכמה (האיחוד הליברלי) נגד מדיניות המועצה לאחדות ולקדמה. המועצה חזרה עם זאת לשלטון על ידי ההפיכה בשנת 1913.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנרד לואיס ראה בקוצ'וק מהמט סעיד פאשה "דמות מפתח ברפורמות " מתקופת הסולטאן עבדל חמיד השני. ההיסטוריון אנוור זיא קאראל ציין את היותו אדם "חרוץ, מלומד וישר", אם כי העריך שלא נמנה עם גדולי המנהיגים, בגלל דבקותו בשיטת המנהיגות ה"דספוטית [4] הנרי לם תיאר את קוצ'וק סעיד בשנת 1906 כ"פטריוט כן, אדם בעל אינטליגנציה גבוהה, וידע רחב, ועצמאות אופי, שלא תמצא כמוהו בין המנהיגים הטורקים של ימינו". ישנם בין היסטוריונים טורקים המעריכים כי קוצ'וק סעיד תרם תרומה חשובה לבנייתם של מוסדות המדינה הטורקית המודרנית[4]. הוא התנגד למדיניות ה"עות'מאניזם" שאפיינה את התנזימאט ואת מחברי החוקה משנת 1876 ובראשם מידהט פאשה. העדיף את גישת הסולטאן עבדול חמיד השני שדגל בהדגשת היסוד האסלאמי ונאמנותם של כלל המוסלמים באימפירה לסולטאן הח'ליפה, ובתוכם התמקד במרכזיות המוסלמים הטוקרים מאנטוליה. שלל את הרעיון של הסולטאן לאמץ את השפה הערבית כשפה רשמית של האימפריה, וטען שזו עלולה לסמן את ".סוף הטורקיות"[4] קוצ'וק סעיד פאשה יזם הקמת בתי דין לערעורים, משרדי פרקליטות ומפקדות משטרה בכל בירת וילייט. בעת כהונתו דאג לפתיחת בתי ספר יסודיים - רישדייה - וחטיבות ביניים - אידאדייה בעיקר עבור תושבי אנטוליה, מאגר המוסלמים שעליו התבסס שלטון הסולטאן. פיתח את בית הספר "מכתב אי-מילקייה" שהפך במהלך השנים לבית הספר למדעי המדינה באיסטנבול (לימים אוניברסיטת אנקרה) ובשנת 1883 פתח במסגרתו פנימייה שתארח תלמידים מרחבי האימפריה. עודד הקמת בתי ספר מקצועיים, הקמתם באסטנבול של בתי ספר למסחר, למשפטים, לאמנויות, לשפות, וכו'. הוביל להקמת קמרת המסחר באסטנבול בשנת 1882 והוביל להקמת אוניברסיטת אסטנבול (דאר-איל-פונון -או שהאנה) באוגוסט 1900. התנגד לשחיתות וקידם קביעת אמות מידה ראויות לבחירת הפקידים הציבוריים.

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1900 - העיטור "אלכסנדר נבסקי" של רוסיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dergah Yayınları 1982 (הווזירים הגדולים האחרונים) İbnülemin Mahmut Kemal İnal Son Sadrazamlar
  • NazimTektaş, Sadrâzamlar Osmanlı'da İkinci Adam Saltanatı, İstanbul:Çatı Yayınevi 2002

Azmi Özcan, Said Paşa (Küçük) Hüseyin Paşa (Ağa) Yaşamları ve Yapıtlarıyla Osmanlılar Ansiklopedisi, İstanbul:Yapı Kredi Kültür Sanat Yayıncılık A.Ş. C.2 p.491-492 1999ISBN:975-08-0072-9 , Sinan Kuneralp Son Dönem Osmanlı Erkan ve Ricali (1839 - 1922) Prosopografik Rehber, İstanbul:ISIS Press,1999, ISBN 9784281181.

  • Theoharis Stavrides Studies on the history of Cyprus under Ottoman rule Isis Istanbul 2012.
  • Mesut Uyar, Edward J Erickson - A Military History of the Ottomans ABC-CLIO, Santa Barbara 2009

p/205

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Türkiye Divanet Vakfi, 2008

Ercümend Kuran Küçük Said Paşa (1840-1914) as a Turkish Modernist International Journal of Middle East Studies,Vol.1 no.2,, April 1970 pp.124-132

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Z.Kurșun2008
  2. ^ İbnülemin Mahmut Kemal İnal II 1982 עמ' 999-995
  3. ^ סיפורי טולצ'ה פרק ה אתר עיריית טולצ'ה באינטרנט
  4. ^ 1 2 3 4 Ercümend Kuran 1970
  5. ^ M.Uyar, E.J.Erickson 2009 עמ' 207-205
  6. ^ Britannica Encyclopedia on line- The 1875-1876 Crisis