קוצו של יוד (שיר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קוצו של יוד
מאת יל"ג

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?
בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;
עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ
יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.
הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת
לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.
אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת,
מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;
תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,
תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי.

בית ראשון מהפואמה. (מקור: פרויקט בן יהודה)

קוֹצוֹ שֶׁל יוּד היא פואמה עברית רחבת-יריעה של יהודה ליב גורדון (יל"ג), שהתפרסמה בהמשכים בכתב העת "השחר" שבעריכת פרץ סמולנסקין בשנת תרל"ו (1876), ואחר-כך שוכללה על ידי המשורר וקיבלה את צורתה הסופית בחודש אב תרל"ח (1878).

שמה של הפואמה נגזר מהמסופר בעלילה, על רב שפסל גט, אותו השיגה אישה עגונה מבעלה, עקב האות י' שחסרה הייתה בשם הבעל. בספרות העברית ידועה הפואמה כאחת המחאות הפואטיות החריפות כנגד השלטון הרבני על הקהילה וקיפוח זכויותיהן של נשים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודה ליב גורדון ידוע לא רק כאחד מסופריה הבכירים של תקופת ההשכלה, אלא גם כאחד הנציגים הבולטים של העימות הגדול בין המשכילים לרבנים במחצית השנייה של המאה ה-19. בשנת 1868 הגיע העימות לאחד משיאיו כאשר המשכילים, ובראשם משה ליב לילינבלום, דרשו לתקן את הדת עצמה באמצעות "שולחן ערוך" חדש עם שינויים בהלכה שיתאמו את רוח עידן הנאורות.[1] יל"ג עצמו התמקד יותר במלחמה בשלטון הרבנים בקהילה, ובשנת 1869 פרסם מאמר סאטירי בוטה ב"המליץ" בשם "בזכותן של רבנים", שבו הוא מגן כביכול על הרבנים וטוען שאין להאשימם בכך שאינם עושים דבר לטובת העם, בעוד שהרבנים אינם יכולים להשיב מלחמה שערה מחמת ענוותנותם הגדולה. לאחר הקדמה זו הוא מביא רשימה מכובדת של גאונים וחידושיהם ההלכתיים שלא תורמים לדעתו מאומה לרווחת העם, אלא מקשים עליה; כי אצלם, מסביר יל"ג, "מוטב שכל ישראל ונשיהם ובניהם וטפם יגוועו ברעב או יחזרו על הפתחים ואל יתבטל מנהג מן המנהגים ודקדוק מן הדקדוקים וקוץ מן הקוצים...".[2] שמואל פיינר גורס שיל"ג הקצין את גישת משה מנדלסון, אשר האמין שהרבנות תשתכנע בדרכי נועם לוותר מרצון על הסמכויות שלה. "יל"ג פנה לדרך מיליטנטית של הוקעה מוחלטת של הרבנות".[3]

כהמשך ישיר לרוח המאמר, שעורר כמובן סערה גדולה, החל יל"ג לעבוד באותה שנה על שירו "קוצו של יוד", אך בגלל אורכו (770 שורות) ומורכבותו, סיים אותו רק לאחר כשבע שנים. במכתבו משנת תרל"א, אל ידידתו מרים מארקל-מוזסזון, הוא מספר לה על כתיבת השיר "קוצו של יוד", ומצטט את הבית הראשון, המתחיל במילים הידועות: "אשה עבריה מי ידע חייך...".[4] בסופו של דבר פורסם השיר במלואו לראשונה בשנת 1876 (תרל"ו), ב"השחר" - (ירחון בעריכת פרץ סמולנסקין), בשלוש החוברות האחרונות של השנה.[5] במהלך השנתיים הבאות שכלל יל"ג את הפואמה, ואף הוסיף לה שני בתים, עד להשלמתה.

"השחר" מפרסם את "קוצו של יוד". תערוכת רחוב בשדרות ההשכלה בתל אביב
קוצו של יוד - שירו של יל"ג מתורגם ללדינו, ירושלים, 1901 (על החוברת כתוב שנדפס בקהיר, מאימת הצנזורה הטורקית)

"קוצו של יוד" היה רק אחד מהטקסטים הלוחמניים של יל"ג, קדמו לו: "אשקא דריספק", "ברבורים אבוסים", "ושמחת בחגך", "הקיצה עמי" ועוד; אך גם כיום זהו השיר המזוהה ביותר עם יל"ג. שם הרב המתואר בשיר כמי שהחמיר ופסל את הגט, רב וָפְסִי הַכֻּזָרִי, היה למעשה אנגרמה של שם רבה של עיר מגורי יל"ג, שאוול (שאולאי), הרב יוסף זכריה שטרן (ריז"ש). הלה היה רב מוכר, שנחשב לאחד מגדולי הרבנים בליטא, ובכתביו, כמו גם במאמריו בעיתונות, התפלמס הרבה עם המשכילים, בעיקר סביב סמכותם של חז"ל וביאור אגדות חז"ל. זיהויו של ופסי הכוזרי כריז"ש תרם לכעס שעורר השיר בתכניו במחנה הדתי-חרדי. יוסף קלוזנר עמד על כך שריז"ש דווקא לא היה מן המחמירים שבין הרבנים; לטענתו האיבה הגדולה שרחש יל"ג לרב, טמונה באחד ממכתבי התגובה הקשים למאמרו "בזכותן של רבנים". יל"ג ייחס בטעות את מכתב התגובה לריז"ש.[6] ואכן במכתבו מ-19 בפברואר 1870 למרים מארקל-מוזסזון מתלונן יל"ג: "המאמר הכתוב נגדי בהלבנון עד כה לא ראיתי... והנה משאוועל כותב לי אחד ממכירי כי חקר ודרש בספרי הפקודים אשר לקהלת שאוועל וימצא כי 'משה דוד וואלפסאהן' לא היה ולא נברא ולפי דעתי הכותב הוא הרב דק"ק שאוועל, שמו בגימאטריה משה דוד וואלפסאהן, ומן המאמר ניכר סגנונו וסכלותו".[7]

תוכן ומבנה הפואמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר "קוצו של יוד", המכיל 770 שורות, פותח בהצגת מצבה המקופח והבזוי של אישה יהודייה, הן במקורות היהודיים והן במציאות. ואז עובר המשורר לסיפור העלילה; מעשה בנערה יפהפייה וכלילת מעלות בשם בת-שוע, ששודכה על ידי אביה לבחור ישיבה, לא תואר לו ולא הדר, לא כישרון ולא מקצוע. לאחר שלא הצליח הבעל למצוא פרנסה יצא אל מדינות הים, ותוך זמן קצר נעלמו עקבותיו. בת-שוע נותרה עגונה ופתחה חנות מכולת כדי לפרנס את עצמה ושני ילדיה. ואז הגיע לעיר פאבי המשכיל שהיה גם הוא כליל המעלות, והזוג התאהב. עד מהרה הצליחו לאתר את עקבות הבעל ולהוציא ממנו גט תמורת סכום הגון ששולם על ידי פאבי הנדיב. הזוג המאוהב חיכה בהתרגשות להינשא לאחר אישור הגט על ידי רב העיר, רב ופסי הכוזרי, אלא שזה פסל את הגט בגלל יוד אחת קטנה שלא הופיעה בשמו של הבעל, והזוג נאלץ להיפרד. השיר מסתיים בתיאור מצבה האומלל של בת-שוע שנאלצה להיות רוכלת ענייה בתחנת הרכבת כששני ילדיה היחפים לצידה, וכששאלו אותה מה גרם למצבה, ענתה שקוצו של יוד הרג אותה.

השיר מורכב משבעה פרקים, כשבכל פרק יש מספר לא שווה של בתים ו-10 שורות מחורזות במבנה קבוע לאורך כל השיר. נושאי הפרקים:

א: היחס אל האישה העברייה במקורות ובמציאות;
ב': בת-שוע כלילת השלמות טרם נישואיה;
ג: השידוכים לבן-הישיבה והחתונה;
ד: חיי הנישואים וההתמוטטות;
ה: פאבי המשכיל;
ו: מעשה הגט שנפסל;
ז: אפילוג טראגי על מצבה האומלל של בת-שוע לאחר הפסילה.

השיר מצטיין בשפה עשירה במיוחד, מרובדת בשכבות של לשון מקראית המשולבת בלשון המשנה והתלמוד. לאורך כל הדרך מתכתב הטקסט עם פסוקים מהמקורות, כאשר ברוב המקרים השימוש בהם נעשה בדרך סאטירית ואפילו סארקסטית. לדוגמה: בפנייה אל האישה העברייה אומר יל"ג:

וּמָה אַתְּ כֻּלָּךְ? חֵמֶת דָּם וָפֶרֶשׁ!
זוּהֲמַת הַנָּחָשׁ מֵאָז בָּךְ רוֹבֶצֶת

שני טקסטים תלמודיים טמונים בשתי שורות אלו: הראשון: "אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"ב, עמוד א') והשני: "שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמה (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ו, עמוד א').

דוגמה נוספת לבוטות הקשה של יל"ג בשימוש בטקטס מקראי: כאשר מתואר בחור הישיבה ה"עלוב" שנישא לבת-שוע היפהפייה כותב יל"ג:

אֶת הִלֵּל בֶּן עַבְדּוֹן זֶה מִפִּרְעָתוֹן
הִבְהִילוּ בְּיוֹם הַחֻפָּה מִבֵּית-הַכְּנֶסֶת,
וַיִּפְתַּח הַחַזָּן אֶת פִּי הָאָתוֹן
וַתַּעַן אַחֲרָיו: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת...

שם החתן מזכיר את שמו של השופט המקראי עבדון בן הלל הפרעתוני, כתזכורת לכך שבתנ"ך נכתב השם "הלל" בלי י', בעוד שלפי כמה פוסקים יש לכתוב בגט את השם בכתיב מלא "הילל". על רקע זה נפסל הגט. ההלצה בהמשך לקוחה מסיפור אתונו של בלעם שאלוהים פתח את פיה.

וכך עושה יל"ג לאורך כל הפואמה כמעט. הוא שוזר את הפסוקים הידועים מהמקורות בתוך מילות השירה שלו בדרך שהם נבלעים היטב ועושים את שלהם בלשונו המסוגננת; לעיתים הם פשוט מוסיפים קישוט לפיוט, ולעיתים הם באים להבליט את הניגוד והציניות ולהדגיש את הגוון הסאטירי של הפואמה, כמו במילים:

וַיִּרְאֶהָ יוֹשֶׁבֶת שְׂמֹאלָהּ תַּחַת
רֹאשָׁהּ וִימִינָה טִפְּחָה עוֹלָלֶיהָ

שרומזות גם לדימוי הרומנטי של שיר השירים ("שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי", מגילת שיר השירים, פרק ב', פסוק ו') וגם לדימוי הטרגי של מגילת איכה ("אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים", מגילת איכה, פרק ב', פסוק כ').

איפיון נוסף בשיר הוא דרך פנייתו של המשורר אל גיבוריו, לדוגמה, הפתיחה של "קוצו של יוד" שנחרטה בזיכרון הקוראים עד היום:

אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?
בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי;
עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ מַאֲוַיָּיִךְ
יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.
הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ, כָּל טוּב וָנַחַת
לִבְנוֹת עַם אַחֵר לִסְגֻלָּה נִתָּנָה.
אַךְ חַיֵּי הָעִבְרִית עַבְדוּת נִצַּחַת,
מֵחֲנוּתָהּ לֹא תֵצֵא אָנֶה וָאָנָה;
תַּהְרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,
תֹּאפִי וּתְבַשְּׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי.

השורות המסיימות את הפואמה העניקו לה את שמה:

כִּמְעַט הָיִיתִי בְּכָל טוֹב אֲנִי וִילָדַי
וְכִנְשֵׁי הַתַּעֲנֻגוֹת חָיִיתִי גַּם אָנִי –
אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי.

המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קוצו של יוד" הוא בכללותו שיר מחאה מתריסה כנגד מה שיל"ג תפס כהגמוניה דורסנית של הרבנים בקהילה. אכן, עיקר המחאה בשיר מופנה כנגד פסילת הגט "על קוצו של יוד", אך לא פחות חשובה היא המחאה נגד הדרת האישה היהודייה מכל הזכויות שניתנות לגבר: חוסר חינוכה ושכלולה, השידוכים בגיל צעיר, כפיית השידוך על הנערה, בחירת בעל ללא כל כישורים מתאימים לחיי מעשה, הדעות הקדומות של החברה, מצבה העגום של העגונה, אטימותו של הממסד הרבני וכדומה. המחאה של השיר הרשימה כל כך את הצעירים בעת הופעתו לראשונה, עד שאלפי קוראים למדו את הפתיחה בעל פה. הם התרשמו מהחבטות שהצליף יל"ג ברבנים, מהחשיפה הקשה של חוסר מיומנותם של תלמידי הישיבה בחיי המעשה, מהפקרת האישה העגונה ועוד. במיוחד הרשימה אותם לשונו התלמודית החריפה והעוקצת של המשורר. יהודה ליב גורדון, אומר קלוזנר, התעלה בעיני הקוראים מעל לכל המשוררים.[8]

אריאל הירשפלד מתפעל מהעוצמה הזועקת של השיר על העוול שנעשה לנשים: "כוחו של 'קוצו של יוד' הוא בזעקה שבו, בקול הפלצות הנשמע מפיו של יהודי הרואה בעין את העיקום האנושי הזה ואת השיטתיות שבה הדת הזאת, כמערכת חיים, חוסמת חצי מן המין האנושי היהודי".[9] בשיר הזה, טוען הירשפלד, נולדה החילוניות היהודית.

"במלחמה כמו במלחמה" מתבטאת נורית גוברין בדבריה על הפואמה. כיוון שזוהי יצירה סאטירית ולוחמנית, הוקצנו כל הדמויות לטוב ולרע והועלו לדרגת סמל אנושי. בת שוע היא סמל ומופת לאישה היהודיה האצילה מצד אחד והמושפלת מצד שני. הרב ופסי הכוזרי הוא סמל לקשיחות ולאטימות של הממסד הרבני, ושניהם משמשים כחיילים במאבק אידאולוגי. הפואמה היא זו שמעצבת את ההלכה ולא ההפך, מוסיפה גוברין, ולכן הרשה יל"ג לעצמו עיוות "קל" בהלכות גט ורתם את הרב למגמה הסאטירית של הפואמה.[10]

התקבלות השיר וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קוצו של יוד" הוא אחד השירים הידועים בהיסטוריוגרפיה הספרותית העברית. "פואמה שכמוה לא ידעה הספרות העברית למורכבות ולעצמה", הגדירה אותה זיוה שמיר, והוסיפה שעד היום קיימים יוצרים יהודים שמתכתבים עם השיר הזה.[11] עם פרסומה של הפואמה, שיבחו אותה רוב המבקרים. קלמן שולמן כתב: "השיר הזה הוא בן יחיד להשירה העברית... מה נפלאו ניביו ומה יקרו ריעיו, מי לא יתפלא על הציורים הנשגבים אשר בכל בתי השיר".[12] פיכמן, קלוזנר וברנר הצטרפו למשבחים. ויל"ג עצמו התוודה: "ובעיני טוב הוא מכל מה שכתבתי עד כה.[13] יל"ג איננו רק סאטיריקן טוב, כפי שנהוג לחשוב, טוען דן מירון, הוא גם משורר טוב.[14]

לעומת זאת, ראובן בריינין, אברהם שאנן ויוסף האפרתי טענו שהשיר דל בתיאורים מוחשיים וגיבוריו הם חד-ממדיים, דמויות סטריאוטיפיות.

גם המחנה הדתי-חרדי לא אהב את השיר, כמובן, לא בשל דלות התיאורים, אלא בשל תכניו, והוא השיב מלחמה שערה. לדברי כותבים מאוחרים ממחנה זה, התמונה הקודרת של יחס התלמוד לנשים בטקסטים שמביא יל"ג ברמזיו, נעוצה ביחס הדו-משמעי של התלמוד לנושא האישה. לדבריהם, יל"ג למצער לא הבין את מורכבות התפיסה התלמודית, הוציא דברים מהקשרם ודלה מתוכם רק את הדעות הקיצוניות, שהתאימו למשקפיו הלוחמניים והחד צדדיים.[15]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמואל פיינר, יל"ג כאנטי-קלריקל וכלוחם ב'מלחמת התרבות' היהודית, סדן, כרך ג', עמ' 213.
  2. ^ יהודה פרידלנדר, מאבקו של יהודה ליב גורדון ברבני ליטא "בזכותן של הרבנים", סדן 3, ח"ב, עמ' 272.
  3. ^ שמואל פיינר, יל"ג כאנטי -קלריקל וכלוחם ב'מלחמת התרבות היהודית', סדן, מחקרים בספרות עברית, כרך ג' עמ' 227.
  4. ^ מרים מארקל-מוזסזון, ידידתו של המשורר (ההדיר והוסיף מבוא והערות: שמואל ורסס), עמ' 270
  5. ^ יהודה לייב גורדון, קוצו של יוד, השחר, כרך ז', (תרל"ו), חוברות י'-י"א-י"ב
  6. ^ חיים חמיאל, עלילת קוצו של יוד, עמ' 29.
  7. ^ מרים מרקל מוזסזון, ידידתו של המשורר, ההדיר מכתב יד והוסיף מבוא והערות: שמואל ורסס, עמ' 249
  8. ^ יוסף קלוזנר, ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ד', עמ' 363
  9. ^ אריאל הירשפלד, האישה ונקודת ארכימדס, הארץ, 28.11.2008
  10. ^ נורית גוברין, קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, גוונים, 2002, כרך א', עמ' 433
  11. ^ זיוה שמיר, הכל בגלל קוצו של יוד, עמ' 7
  12. ^ בן עמי פיינגולד, קוצו של יוד - אנאטומיה של סאטירה, מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך ב', עמ' 74 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  13. ^ יל"ג, אגרות א', עמ' 202
  14. ^ דן מירון, בין תקדים למקרה; שירתו האפית של י"ל גורדון, מחקרי ירושלים בספרות עברית, כרך ב' (1983) (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  15. ^ ריכוז של טיעוני הנגד למסרים הנוקבים ב"קוצו של יוד" ניתן למצוא בעבודתה של חגית בן-כוכב, ‏"קוצו של יוד" עפ"י ההלכה, רמת גן, י. מאירי, 1986, באתר אוצר החכמה.