קורבן תודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קורבן תודה הוא קורבן נדבה שהיה קרב בבית המקדש. תכלית הקורבן - כשמו, הודאה לה' על ישועה שהביא למגיש הקורבן. למעשה, קורבן תודה נחשב סוג של קורבן שלמים, ודיניו מפורטים בתורה בפרשת קורבן השלמים,[1]; אך יש לו כמה דינים שבהם הוא שונה מקורבן שלמים רגיל. קורבן תודה הוא תמיד קורבן יחיד, והוא לעולם אינו קורבן ציבור. על פי המדרש שונה קורבן תודה מכל הקרבנות, בכך שאינו עתיד להתבטל בעתיד[2].

המקור בתורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין קורבן תודה מופיע בתורה בפרשת צו (ספר ויקרא ז,יב-טו):""אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה', לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר"." במקום אחר (ויקרא כב,כט-ל) חוזרת התורה על הגבלת זמן אכילת התודה: ""וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה', לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל, לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, אֲנִי ה'"."

מביאי הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבן תודה הוא קורבן נדבה, שאדם מביא לפי רצונו; אך יש שכתבו שקורבן זה בא על ידי מי שנעשה לו נס וניצול, כמו יורדי הים - הנוסעים בספינה בים הגדול, שהם שרויים בסכנה; הולכי מדבריות - שאף המדבר הוא מקום סכנה; חולים שנתרפאו ממחלה מסוכנת, ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר.[3]

תהליך ההקרבה והאכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבן התודה, כשאר סוגי השלמים יכול לבוא מכל סוגי הבהמות הכשרות לקורבן: פרים, כבשים ועזים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים (כלומר: ללא הגבלת גיל)[4].

הקרבת התודה זהה ברוב פרטיה להקרבת קורבן שלמים, אך יש שני דינים ייחודיים לקורבן תודה: א. ביחד עם הקורבן יש להביא ארבעים לחמים, מהם ארבעה ניתנים לכהנים לאכילה ואף מותרת באכילה לבת כהן, והשאר נאכלים על ידי הבעלים, קרוביהם וחבריהם. ב. אכילת התודה מוגבלת ליום ההקרבה והלילה שלאחריו, בעוד ששלמים נאכלים עד תום היום השני להקרבה.

אלו הם שלבי הקרבת התודה:[5]

1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה. לדעת הרמב"ם[6], המקריב שלמים אומר "דברי שבח" בזמן הסמיכה, ונראה שכך עושה גם המקריב קורבן תודה.

2. שחיטה - שחיטת התודה נעשית בכל מקום בעזרה, כדין "קדשים קלים".

3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".

4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.

5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").

6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.

7. תנופה - הכהן נוטל את חלקי הקורבן הקרבים על גבי המזבח (ה"אימורים"), ואת חלקי הקורבן הניתנים לכהן (חזה ושוק וארבעה לחמים, אחד מכל סוג), מניח אותם על ידי הבעלים, מניח את ידיו מתחת ידי הבעלים, ושניהם ביחד מניפים את הכל למעלה, למטה ולארבעה צדדים.

8. הקטרת אימורים - הכהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד), מעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.

9. נסכים - יחד עם קורבן התודה מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים - מנחה העשויה מסולת חיטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויים במין הבהמה הקרבה.[7]

10. אכילת הבשר והלחם - בשר התודה והלחמים הבאים עמה נאכלים על ידי הבעלים, מלבד החזה, שוק הימין וארבעה הלחמים שניתנו לכהן, שהם נאכלים על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. קורבן התודה נאכל במשך יום ההקרבה והלילה שלאחריו, וזאת בניגוד לקורבן שלמים רגיל, שנאכל עד תום היום השני להקרבה. מקום אכילת התודה (כולל החלקים הניתנים לכהנים) הוא בכל שטח ירושלים המקודשת.

לחמי התודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, מלבד הבהמה הקרבה יש להביא גם ארבעים כיכרות לחם מהסוגים הבאים:

שלושה מינים של מצה (לחמים שנאפו ללא שבאו לידי חימוץ):

  1. סולת מורבכת (או "רבוכה") - בצק שנחלט לזמן קצר במים רותחים ולאחר מכן נאפה וטוגן מעט בשמן זית.
  2. חלות מצות - בצק מעורבב עם שמן זית ואפוי בתנור.
  3. רקיקי מצות - לחמים דקים שנמשחו בשמן זית לאחר האפיה.

ומין אחד של חמץ:

  1. חלות חמץ - לחם שמכניסים שאור לבצקו לפני האפיה.

כמות הקמח הכוללת של כל הלחמים היא שתי איפות או שש סאים, שהם 864 ביצים (מידה הלכתית). שיעור זה הוא כ-86 ליטר (לפי שיטת החזון איש) או כ-50 ליטר (לפי שיטת הרב אברהם חיים נאה). חלוקת הקמח בין כל הלחמים אינה שווה: חצי כמות הקמח ניתנת לעשר לחמי החמץ, וחציה - לשלושים לחמי המצה. נמצא שכל אחד מלחמי החמץ גדול כמו שלושה לחמי מצה.

כאמור, לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן לאכילה, והשאר נאכל על ידי הבעלים ומכריהם.

הסבר לדיני הקורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש שכתבו (כמו הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר" לויקרא ז,יג) שהתורה ציותה להרבות באכילה בקורבן תודה (שהמביא תודה מביא עימה ארבעים חלות שיש לאכול את כולן) ולמעט בזמן אכילתה (שהתודה אינה נאכלת אלא במשך יום ולילה, ולא במשך שני ימים כשאר קורבנות שלמים) משום שדינים אלו מחייבים את הבעלים להזמין לאכילת התודה אנשים רבים (כדי שהבשר והלחם לא יהיו "נותר"), וכך הנס שנעשה למקריב התודה – יתפרסם ברבים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו ספר ויקרא פרק ז פסוקים יא-יב: "וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה'. אם על תודה יקריבנו...".
  2. ^ ויקרא רבא ט' ז' וכן ב-כ"ז י"ב ; פסיקתא זוטרתא על פרשת צו כ"ג א
  3. ^ מקור הדברים בדברי האמורא רב במסכת ברכות נד,ב: "ארבעה צריכין להודות: יורדי הים, והולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". הדברים שם נאמרו לגבי ברכת הגומל אך רש"י ורשב"ם לויקרא ז,יב כתבו שאלה הם גם המביאים קורבן תודה. הגמרא מבססת את חובת ההודאה של ארבעה אלה על מזמור ק"ז בספר תהילים, שם מתוארים ארבעתם ובכולם נאמר בסיום: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם" (פסוקים ח,טו,כא,לא).
  4. ^ למעט בהמה שטרם עברו שמונה ימים מאז לידתה.
  5. ^ ראו משנה מסכת זבחים פרק ה משנה ו.
  6. ^ הלכות מעשה הקורבנות פרק ג' הלכה ט"ו.
  7. ^ ספר במדבר פרק ט"ו פסוקים א-טז.