קורבנות השלום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קורבנות השלום הוא ביטוי בשיח הפוליטי הישראלי לתיאור מי שנרצחו בפיגועי טרור פלסטיני שבוצעו לאחר הסכמי אוסלו. בתקופת תהליך אוסלו, מתנגדים לממשלה ייחסו את הביטוי לממשלת ישראל בראשותו של יצחק רבין. רבין עצמו שלל את הביטוי בנאום שנשא באוקטובר 1994, וכך גם פוליטיקאים אחרים מהשמאל הישראלי בשנים שלאחר מכן.

שימושים מוקדמים ברעיון ששלום מלווה בקורבנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות לנושא קורבנות השלום, לאו דווקא על ידי שימוש בביטוי עצמו (ולאו דווקא קורבנות בנפש), הופיעה בדבריהם של פוליטיקאים עוד לפני הסכמי אוסלו:

  • השימושים הראשונים המתועדים שנעשו בביטוי על במת הכנסת נשמעו ב-1982 ועסקו בהסכמי קמפ-דייוויד, שבהם נכללה נסיגה של ישראל מסיני. חברת הכנסת גאולה כהן, בנאומה ב-1 בפברואר 1982 שעסק בהודעת הממשלה על מצב התעסוקה, דיברה על המחיר הכלכלי של הנסיגה, ואמרה, ביחס לעם: "הוא איננו מוכן לשלם את התשלום, הוא איננו מוכן להיות קורבן השלום. אמרו לו: תהיה קורבן השלום."[1] ח"כ יצחק שמיר השתמש בביטוי בדיון שעסק בפינוי יישובים, כמו גם ח"כ צ'ארלי ביטון.[דרוש מקור]
  • ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, הגן על הסכם השלום עם מצרים ואמר במרץ 1982: "אנחנו נלחמים היום על השלום. אשרינו שזכינו לזה. כן, יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!"[2]

הביטוי בהקשר של הסכמי אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשון בהסכמי אוסלו נחתם בחשאי ב-20 באוגוסט 1993 על ידי שמעון פרס ומחמוד עבאס. בעקבותיו נערך ב-13 בספטמבר, על מדשאות הבית הלבן, טקס חגיגי לחתימת "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת.

בדיון שנערך ב-21 בספטמבר 1993, בעקבות הודעת הממשלה בנושא הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי וחילופי האיגרות עם אש"ף, אמר חבר הכנסת מאיר שטרית מהליכוד: "אני חושב שהמתיישבים הם היחידים הנמצאים במצוקה קשה וגדולה ביותר. אנו צריכים לזכור, שהם אולי קורבן השלום האמיתי."[3] למחרת, בהמשכו של דיון זה, אמר חבר הכנסת סאלח טריף ממפלגת העבודה: "אני רוצה להעלות כאן את זכרם של וואפה אסאד, זיכרונו לברכה, מעספיא, מועפק אבו שאך, זיכרונו לברכה, ואבראהים שיבל, זיכרונו לברכה, משפרעם. שלושה בחורים צעירים אשר נפלו קורבן לטרור, ולמען השלום. עדה שלמה בכתה, עדה שלמה אמרה: אם זה הקורבן למען השלום, אם זה פותח פתח למען העתיד, אנו מקבלים זאת, אומנם בבכי ובכאב אבל בתקווה גדולה כי אכן יהיו אלה קורבנות אחרונים במדינת ישראל ובעם ישראל."[4]

בטוי דומה במשמעותו נאמר על ידי שמעון פרס. ב-11 באוקטובר 1993 בפתיחת המושב השני של הכנסת, ובעקבות רצח מטיילים ישראלים בוואדי קלט, אמר שמעון פרס על הנרצחים שהם "נפלו במערכה על השלום": "דרור בן ה-‎25, וערן בן ה-‎23, יצאו לטייל לתומם באחד המקומות היפים של ישראל, ונפלו במערכה על השלום. הם קורבנות של שנאה יוקדת, של רשעות מטמטמת."[5]

בעקבות פיגועים שבהם נרצחו ישראלים תועד לראשונה הביטוי "קורבנות השלום" במליאת הכנסת ב-29 בנובמבר 1993, בנאומו של חבר הכנסת אליעזר זנדברג, ממפלגת צומת שבאופוזיציה. בדיון בהצעת אי-אמון בגלל מסירת נשק למשטרת אש"ף אמר זנדברג: "כשהתברר שממשיכים לפגוע ביהודים בארץ-ישראל, שמענו את תגובת הממשלה, שאמרה: מי שפוגע הוא קיצוני. אלה אויבי השלום, אלה מחבלים בשלום, הם רוצים לפגוע בתהליך השלום. וגם כלפי היהודים הם השתמשו בביטוי: אלה הם קורבנות השלום. כך קראו להם: האנשים שהוקרבו על מזבח השלום על ידי הקיצונים מהצד הערבי"[6].

מתנגדים נוספים לממשלת רבין ייחסו את הביטוי "קורבנות השלום" לממשלה וביקרו אותה על כך תכופות. כך למשל חברי כנסת מהאופוזיציה, כגון לימור לבנת מהליכוד ורחבעם זאבי ממולדת, ייחסו את הביטוי "קורבנות השלום" לממשלת ישראל.[7] ח"כ רון נחמן מהליכוד אמר: "לתהליך הזה הממשלה המטומטמת שלנו קוראת: תהליך שלום, ואת קורבנות הטבח שהם קורבנות מדיניותה היא מכנה בציניות מחליאה ומקוממת: קורבנות השלום."[8]

רבין תקף את השימוש בביטוי באומרו בנאום שנשא באוקטובר 1994: "אני חושב שכל ניסיון להגדיר את הישראלים שנהרגו כקורבנות השלום הוא בגדר עיוות האמת",[9]. חיים רמון, שהיה שר הפנים בממשלתו של רבין, טען ב-2003, בהתייחסותו לביטוי, "אף אחד לא אמר את זה".[10] אף על פי כן, יגאל עמיר, רוצחו של רבין, כלל בחקירתו על ידי אנשי השב"כ, בין הסיבות בגללן רצח את רבין, את כך ש"הוא כל הזמן השתמש במושג 'קורבנות השלום'".[11]

חוקרים ייחסו את הביטוי לגורמים שונים, אך ללא הצגת מקור ראשוני: פרופ' תמר רפפורט ייחסה את הביטוי לרבין עצמו,[12] פרופ' אפרים ענבר ייחס את הביטוי לממשלת רבין,[13] פרופ' אופירה סליקטר ייחסה את הביטוי למפלגת העבודה,[14] ופרופ' אפרים יער ייחס אותו ל"חברים במחנה תומכי אוסלו".[15] מנגד, העיתונאי אריה כספי טען בכתבה בעיתון "הארץ" בפברואר 1999, בעקבות חיפוש שערך אחר מקור הביטוי: "בדקתי בארכיון 'הארץ' ובמחשב הכנסת לאורך כל תקופת ממשלת רבין. באף מקום לא מופיע הציטוט הזה מפיו של פוליטיקאי מן השמאל. לא רבין ולא פרס, ולא אף אחד אחר. המונח 'קורבנות השלום' מופיע ב'הארץ' וב'דברי הכנסת' עשרות פעמים, תמיד מפיהם של פוליטיקאים ימניים".[16]

לאחר תקופת תהליך אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם במשך השנים שלאחר רצח רבין, ואף לאחר דעיכת תהליך אוסלו, המשיכו אנשי ימין ומרכז להשתמש בביטוי, לרוב כדי למתוח ביקורת על הסכמי אוסלו, אך גם פוליטיקאים מהשמאל, שראו את הביטוי כלגיטימי, המשיכו להשתמש בו:

  • שמעון פרס, שהחליף את רבין בתפקיד ראש הממשלה לאחר הירצחו, הביע בפברואר 1996, זמן קצר לאחר פיגוע ההתאבדות בקו 18 בירושלים, את הרעיון הגלום בביטוי: "ישראלים רבים מאוד יודעים שלשלום יש מחיר, גם בנפש".[17]
  • במערכת הבחירות בשנת 1996 נעשה שימוש בביטוי בתעמולת הבחירות, כנגד מועמד השמאל לראשות הממשלה שמעון פרס. חבר הכנסת בני בגין מהליכוד אמר בתשדיר בחירות "מדברים על קורבנות שלום ... שלום אמיתי מונע קורבנות ולא יוצר אותם...".
  • גם במערכת הבחירות ב-1999 עשה הליכוד שימוש בביטוי. במודעותיו האשים את אהוד ברק: "כשר בממשלות השמאל היית שותף להשלמה עם חוסר המעש הפלשתיני נגד הטרור. לנרצחי הטרור קראתם 'קורבנות השלום'".[18]
  • בדיון במליאת הכנסת ביום השנה השביעי לרצח רבין אמר יו"ר הכנסת, אברהם בורג: "...ולזכר כל קורבנות המלחמה והשלום אנחנו נשבעים...".[19]
  • בשנת 2010 הפיק אתר לאטמה שיר-סרטון בשם "שיר לחלום", פרודיה על "שיר לשלום", בביצועה של "להקת קורבנות השלום". השיר מותח ביקורת על טקס הזיכרון ליצחק רבין. התסריט והמילים נכתבו על ידי טל גלעד.[20]
  • לאחר רצח משפחת פוגל ב-2011, אמרה חברת הכנסת עינת וילף מסיעת העצמאות: "הייתה תקופה שבה היינו במשא ומתן, שבה האמנו בשלום, האמנו שהוא מעבר לפינה רק או-טו-טו ומזרח תיכון חדש. ואז בכל פעם כשהיה קורה מעשה קשה, רצח, היינו אומרים שאלה קורבנות השלום, שלא ניתן הפעם לקיצוניים להרוס את השלום. ושוב, ושוב, ושוב אמרנו נאחזים בכל דרך אפשרית בתקווה, רוצים שיקיץ הקץ על הסכסוך המדמם הזה".[21]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברי הכנסת, 1 בפברואר 1982
  2. ^ דברי הכנסת, 2 במרץ 1982
  3. ^ דברי הכנסת, 21 בספטמבר 1993
  4. ^ סאלח טריף, דברי הכנסת, 22 בספטמבר 1993: הודעת הממשלה בנושא הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי וחילופי האיגרות עם אש"ף
  5. ^ שמעון פרס, הישיבה המאה=ושלושים=ושתיים של הכנסת השלוש-עשרה, יום שני, כ"ו בתשרי התשנ"ד (11 באוקטובר 1993)
  6. ^ אליעזר זנדברג, דברי הכנסת, 29 בנובמבר 1993
  7. ^ דברי הכנסת, 27 בדצמבר 1993
  8. ^ רון נחמן, דברי הכנסת, 24 בינואר 1995
  9. ^ RABIN REMARKS ON TEL AVIV BOMBING, באתר של משרד החוץ, 19 באוקטובר 1994
  10. ^ דברי הכנסת, 9 באוקטובר 2003
  11. ^ דו"ח ועדת שמגר, עמ' 89
  12. ^ Tamar Rappaport, "The Many Voices of Israeli Youth: Multiple Interpretations of Rabin's Assassination", in: Yoram Peri (editor), The assassination of Yitzhak Rabin, 2000
  13. ^ Efraim Inbar, "Islamic Extermism and the Peace Process", in: Bruce Maddy-Weitzman and Efraim Inbar (editors), Religious radicalism in the Greater Middle East, 1997, p. 211
  14. ^ Ofira Seliktar, Doomed to failure?: the politics and intelligence of the Oslo peace process, 2009, p. 84
  15. ^ Ephraim Yaar, The Historical Roots of The Middle-East Conflict, The Arik Institute
  16. ^ אריה כספי, "שובו של הבלוף", "מוסף הארץ", 19 בפברואר 1999
  17. ^ "דבר", 26 בפברואר 1996
  18. ^ ראו למשל מודעה מ-14 בפברואר 1999, כפי שפורסמה ב"ידיעות אחרונות", עמ' 20
  19. ^ דברי הכנסת, 17 באוקטובר 2002
  20. ^ שיר "להקת קורבנות השלום"
  21. ^ ישיבה מס' 227, בתאריך: 14/03/2011