קורנליה אפריקנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קורנליה, אם הגרקכים (1785) אנג'ליקה קאופמן

קורנליה אפריקנה (190–100 לפנה"ס לערך) הייתה כותבת רומאית הזכורה בעיקר בשל שני בניה, טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס וגאיוס סמפרוניוס גרקכוס. קורנליה הייתה בתו של פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס, גיבור המלחמה הפונית השנייה ומנצח המצביא הקרתגי חניבעל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריה ונישׂואיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורנליה דוחה את כתרו של תלמי (1646), לורן דה לה היר

קורנליה אפריקנה הייתה בתו הצעירה של סקיפיו אפריקנוס הפוליטיקאי גיבור המלחמה ואחד מהאנשים העשירים ורבי ההשפעה ביותר בזמנו. הוא היה אחד מהאצילים הרומאים הראשונים לגלות עניין בתרבות יוון, עניין שעבר לבתו שלמדה יוונית. אמה הייתה אמיליה פאולה, שהייתה ידועה בשל עושרה הרב ונטייתה להציגו.[1] לאחר מות אביה קרובי משפחתה מצאו את טיבריוס גרקכוס ראוי לשאת אותה. גרקכוס כיהן כקנסור רומא, שימש בתפקיד קונסול פעמיים וחגג שני ניצחונות מלחמה. לפי חלק מהמקורות קורנליה הובטחה לו כבר כשהייתה בת חמש שנים, אבל עדויות מהימנות יותר מראות שהשניים לא נישאו עד שהייתה בת עשרה.[2]

כשהתבגרה דיברה קורנליה יוונית שוטפת וגילתה עניין רב בחינוך יווני. היא דאגה לחנך את ילדיה לתרבות ולשפה היוונית, בחרה עבורם את המורים בעצמה והשגיחה מקרוב על החינוך היווני של ילדיה. במקביל היא נודעה ביכולותיה וברהיטותה בכתיבה לטינית. חינוכה הנרחב של קורנליה לא מנע ממנה למלא תפקידים נשיים מסורתיים כרעיה וכאם. היא נישאה לטיבריוס גרקכוס, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, בסביבות שנת 175 לפנה"ס. טיבריוס גרקכוס מת בשנת 154 לפנה"ס. אין כמעט עדויות על חייה של קורנליה לפני מות בעלה, והיא נודעה בעיקר כאלמנה, מהוללת במקורות כאלמנה למופת, שבחרה להקדיש את חייה לגידול ילדיה במקום להנשא בשנית.[1]

פלוטרכוס מספר שטיבריוס גרקכוס מצא שני נחשים במיטתו ואסר להרוג אותם, מפני שנבואה אמרה שאם יהרוג את הזכר זה יביא למותו שלו ואם יהרוג את הנקבה יבוא מותה של קורנליה. לפי הנבואה לא יכול היה גרקכוס האב להרוג את שני הנחשים ולא לשחרר את שניהם, והיה עליו לבחור. מפני שאהב את אשתו ומפני שחשב שהוא מבוגר ואילו היא צעירה, החליט גרקכוס האב להרוג את הנחש הזכר ולשחרר את הנקבה. זמן קצר לאחר מכן הוא מת, והשאיר את קורנליה עם תריסר ילדיהם.[3]

חייה כאלמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורנליה לקחה אחריות על הילדים ועל האחוזה, היא צברה מוניטין כאם ואישה כה טובה שלפי פלוטרכוס, לא היה הפסד בבחירתו של טיבריוס גרקכוס האב למות במקומה. קורנליה סירבה למספר הצעות נישואין, ביניהן של תלמי מלך מצרים, ובחרה להשאר אלמנה. מרבית ילדיה נפטרו, אך שלושה שרדו: בת אחת, סמפרוניה, שנישאה לסקיפיו הצעיר, ושני בנים- טיבריוס וגאיוס. את שני בניה גידלה קורנליה באופן יוצא מן הכלל ובדאגה עמוקה, ונאמר שכאשר התבקשה להראות את תכשיטיה הראתה את ילדיה.[4]

מעורבות בפעילות הפוליטית של בניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורנליה אפריקנה, אם הגרקכים (1855–1861), ז'ול קאבליר

המסורת ההיסטוריוגרפית חלוקה בשאלת ההשפעה והמעורבות של קורנליה בפעילות הפוליטית של בניה. לטענת פלוטרכוס, חלק מהסופרים שגוללו את קורות האחים הגרקכים תלו בקורנליה את האחריות לדחפים המהפכניים של הבנים, בכך שדרבנה אותם לפעולה פוליטית, שתזכה אותם בתהילה, ואותה בתהילה כאמם: ״היא נזפה לעיתים קרובות בבניה, כיון שהרומאים עדיין קראו לה החותנת של סקיפיו, ולא אם הגרקכים״.[5] עם זאת, לא ברור מדבריו של פלוטרכוס (שאינו מציין את מקורותיו בשמם במקרה זה) אם כללה קורנליה בפעולות הדרבון שלה גם סדר יום פוליטי כלשהו.

ידיעות מפורטות יותר השתמרו על מעורבותה של קורנליה בפעילותו הפוליטית של גאיוס, בנה הצעיר. לפי פלוטרכוס, פעילות החקיקה הראשונה של גאיוס לאחר בחירתו למשׂרת הטריבון כללה חוק, שפסל לכהונה פוליטית את מי שהודח על ידי אספת עם מכהונה קודמת. הצעת חוק זו כֻּוונה כנגד מרקוס אוקטביוס, הטריבון שהתעמת עם טיבריוס גרקכוס והודח על ידיו. על-אף שהחוק אושר באספת העם, משך אותו גאיוס כדי לחוס על כבודו של אוקטביוס. בנאום שנשׂא בפני הציבור הנאסף טען גאיוס שעשׂה זאת לבקשת אמו. הקהל קבל הכרזה זו בשׂמחה, והביע את הערכתו לקורנליה – הפעם לא רק בשל אביה, אלא גם בשל בניה.[6]

עוד עולה מדבריו של פלוטרכוס, המסתמך על כתביו של גאיוס גרקכוס שהגיעו לידיו, ששמה של קורנליה הפך לחלק בלתי-נפרד מההתנצחויות הרטוריות של התקופה. אחד ממתנגדיו של גאיוס הטיח כנגד אמו האשמות בכך שילדה את טיבריוס. גאיוס השיב לתוקף שקורנליה האלמנה התנזרה מחברת גברים זמן רב יותר ממנו, על-אף שהיא אשה והוא גבר.[7]

במהלך השנים 121–122 לפנה"ס, כאשר ההתנגדות לגאיוס החלה להתגבש ולצבור הישׂגים, החל אף הוא להרחיב, לחזק ולארגן את ציבור תומכיו בעיר. לפי פלוטרכוס, חלק מהמקורות טענו שפעילות זו נתמכה על ידי קורנליה, ששׂכרה לצורך זה חקלאים מאזורים שונים מחוץ לעיר. מאידך, מקורות אחרים גורסים שקורנליה הביעה התנגדות לפעילות חתרנית זו.[8]

לאחר מות בניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי פלוטרכוס נשׂאה אפריקנה את מותם של שני בניה באצילות וללא פחד, ובהתייחסות למקום בו מתו אמרה "גופותיהם המתות ראויות לקבר שכזה". לאחר מות בניה עברה קורנליה למיסנום, והקדישה את חייה ללימודי לטינית ויוונית ולחברת אנשי ספר. היו לה חברים רבים והיא קיבלה אורחים זרים לביתה, היא נהגה לבדר את אורחיה בסיפורים על אביה סקיפיו אפריקנוס ועל אורחות חייו, ועל חיי בניה וההצלחות והכשלונות שבהם. פלוטרכוס מתאר את סיפוריה על בניה כמעוררי הערצה מפני שהיו ללא אבל, דמעות או רגשנות, כאילו היסטוריון אובייקטיבי מספר אותם.[9]

כתביה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפריקנה היא האישה הרומאית הראשונה שידוע שהתחנכה באותיות בליות, שיטה של כתיבה תמה. היא אחת הנשים הראשונות בהיסטוריה הרומית שהייתה ידועה בשל אישיותה ומעשיה מעבר להיותה סמל לטהר או חטא. מכתביה הם עדות לרהיטותה, רהיטות שתרמה רבות לחינוך שני בניה. בעלה, טיבריוס גרקכוס האב היה אדם מכובד שלא נודע בשל היכולות הרטוריות והרהיטות שלו, ולעומתו בניו היו נואמים מפורסמים, תכונה המשויכת לחינוך שקיבלו מאמם.

מכתבה היחיד של קורנליה ששרד הוא מתוך כתביו של קורנליוס נפוס. קיים ויכוח בנוגע לאותנטיות כתביה של קורנליה, אך אם אלו אמיתיים קורנליה היא אחת מארבע הנשים הרומאיות היחידות שכתביהן שרדו עד להווה[10]:

אתם תאמרו שזהו דבר יפהפה לנקום באויבים. לאף אחד דבר זה נראה גדול או יפה יותר מאשר לי, אך רק אם אפשרי לרדוף אחר מטרות אלו מבלי להזיק למדינתנו. אך מכיוון שנראה שלא יתאפשר לעשות זאת, אויבנו לא ימוגרו לזמן רב ומסיבות רבות, ועדיף שיהיו כפי שהם כעת מאשר שמדינתנו תהרס ותמוגר.

אעדיף להעז להשבע חגיגית שמלבד אלו שרצחו את טיבריוס גרקכוס, אף אויב לא השרה עלי קושי כה רב ומצוקה כה רבה כזו שלך בשל העניינים: היה עליך להגן על האחריויות של כל הילדים שהיו לי בעבר, ולוודא שאוכל לסבול מחרדה קטנה ככל האפשר בזקנתי; ושמה שלא עשית, היית רוצה לספק בעיקר אותי; ושהיית מחשיב מעשים הסותרים רגש את רגשותי כחילול הקודש, במיוחד שאני לקראת סוף חיי.

לא יוכל אפילו מעבר הזמן, קצר ככל שיהיה, לעזור בלהרחיק אותך מלהתנגד לי ולהרוס את מדינתנו? בניתוח הסופי, איזה סוף יהיה? כאשר משפחתנו תחדל מלהתנהל בשיגעון? מתי נחדל להתעקש על צרות, גם בסל מהן וגם בגרימתן? מתי נתחיל לחוש בושה בשל הפרעה ופירעון במדינתנו?

אך אם כל זה לא יוכל להתרחש, חפש את משרד הטריבון כאשר אמות; עד כמה שאכפת לי, עשה מה שמספק אותך כאשר אני לא אבחין במעשיך. כאשר אמות אתה תעלה קורבנות אלי כהורה ותקרא אל האל של הוריך. בזמן ההוא לא תהיה בושה בחיפוש תפילות מאלים אלו, אותם החשבת כנטושים ושוממים כאשר היו חיים ובהישג יד? מי ייתן ויופיטר לא יאפשר כאלו פעולות או יתן לכזה טירוף להגיע לתודעתך אף לא לרגע. ואם תתעקש, אני חוששת, שבאשמתך בלבד אתה עלול לגרום לכאלה צרות עבורך לשארית חייך שלעולם לא תוכל להיות שוב מאושר.

אחת מהאבחנות הנפוצות ביותר לגבי המכתבים הללו מעלה את מקומה של קורנליה כהורה ומערבת מגדר בצורה ברורה ביותר. קורנליה מציבה את עצמה בתפקיד הורה, ולא אם, ובכך מעלה שאלות מגדריות. קורנליה, שגידלה את ילדיה כמעט לבדה לאחר מות בעלה בשלב מוקדם, רואה את עצמה כיותר מאם; היא הורה, המנחיל לילדיו ערכים ויכולות ולא רק חום ואהבת אם. קורנליה נזכרה כהורה נערץ ולא כאם פסיבית בכתביהם של היסטוריונים ונואמים רומיים. כך למשל, ב"תורת הנאום", יצירתו של הרטוריקן הרומי קווינטיליאנוס[11]:

הייתי מעדיף שהוריו [של הנואם העולה] יהיו רהוטים ככל האפשר, ואני לא מדבר על אבות בלבד: אנו יודעים שהגרקכים היו חייבים את רהיטותם במידה רבה לאמם, קורנליה, שנאומה המעובד היטב הונחל לדורות הבאים גם בצורת מכתביה.

הפוליטיקאי והנואם קיקרו ציין את קורנליה אפריקנה בכתביו[10]:

קראתי את מכתביה של קורנליה, אם הגרקכים, ונראה שבניה גדלו לא על חזה אמם אלא בשיחות עמה."

מורשת כאם הגרקכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורנליה ותכשיטיה (1870), אליזבת ג'ין גרדנר

במהלך השנים השתמר דימויה של קורנליה כאם הגרקכים, האם המחנכת ובעלת טהר המידות ששמה את משפחתה לפני הכל. עדויות היסטוריות רומאיות על חייה משתנות עם השנים והיא הפכה לאידיאל אימהי. קורנליה אינה האישה המשכילה הראשונה בהיסטוריה הרומית, אך דמותה השתמרה כדוגמה לנשים במעמד הגבוה בדורות שאחריה. ניתן להניח כי בימי חייה קורנליה לא נחשבה רק לאידיאל השלמות האימהית והמחנכת בו הוצגה בתיאורים מאוחרים בהיסטוריה בשל פעילותם המהפכנית של בניה ובשל התערבותה בחייהם הפוליטיים. כאשר פלוטרכוס כותב כיצד צריכים בעל ואישה לחיות יחדיו הוא מורה לבעל לחנך את אשתו, וטוען כי אישה זקוקה למחנך והמחנך הטוב ביותר שיכול להיות לה הוא בעלה.[12] נשים לא עודדו לקחת חלק פעיל בחיים הפוליטיים, וסביר להניח שפעילותה של קורנליה לא התקבלה בשמחה ובהבנה. למעשה מהמכתב היחיד שהשתמר המיוחס לקורנליה עולה דמות מתוחכמת ורהוטה, אך לא סלחנית או צנועה במיוחד. קורנליה מביעה אהבה עזה למדינתה ורצון לשמור עליה, אך ברוב מכתבה היא מבקרת את האדם אליו היא כותבת, מתארת את עלבונה ממעשיו, את ציפיותיה ממנו ואת הרצון בנקמה במי שפגע בה ובמדינתה.[13]

האידיאליזציה של קורנליה הלכה וגברה מהמתקופת הרפובליקה המאוחרת והלאה. היא הוצגה כמודל לטוהר מידות רומאי מסורתי כרעיה אוהבת שנשארה נאמנה לזכר בעלה אף על פי שהתאלמנה בגיל צעיר, כאם המסורה לתריסר ילדיה צנועה למרות עושרה הרב. דווקא מותו של בעלה הוא שנתן לקורנליה את האפשרות לבסס את מעמדה כמחנכת העיקרית של ילדיה ולהשפיע על חייהם הפוליטיים ובכך על רומא כולה ואילו הייתה מתחתנת עם תלמי הייתה נכנסת תחת שליטתו.

החוקרת דניאל קלארק כתבה על הקשר שבין קורנליה אפריקנה למחזה קוריולנוס של ויליאם שייקספיר. קלארק כותבת על הפער בין רהיטות, נאום והתערבות בפוליטיקה לבין אימהות, נשיות ומסורתיות וטוענת ששייקספיר שאב השראה מדמותה של קורנליה כאשר כתב את המחזה. המחזה עוסק בקוריולנוס, מצביא רומי המתעב את בני המעמד הנמוך בעמו. ניצחונותיו במלחמות קונים לו את אהדת הפוליטיקאים, אך העם זועם על יחסו אליו ודורש להדיחו מתפקידיו. במהלך המחזה אמו של קוריולנוס, ווֹלוּמְנִיָה, מדברת איתו ומשפיעה על החלטותיו ומעשיו. ווֹלוּמְנִיָה מעודדת את בנה להציג את עצמו למשרת קונסול לאחר שובו מהקרב למרות התקוממות העם, וכאשר לאחר הדחתו הוא החליט לצאת למסע נקם ווֹלוּמְנִיָה היא היחידה שמצליחה לעצור אותו.[14] קלארק משווה בין וולומניה לקורנליה בהתנהגותן ובתפקידן בחיי בניהן המהפכנים.[15]

ייצוגים באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אלו תכשיטי", פסל בבניין הקפיטול באוהיו

הפסל האבוד

בעידן האוגוסטני הוקם פסל ברונזה לכבודה של קורנליה אפריקנה, שהוצב באכסדרת אוקטביה, שם נמצא בסיס השיש שלו בשנת 1878. על הפסל התנוסס הכיתוב "קורנליה אפריקנה f. גרקכורום". קורנליה זוהתה כבת ואם לגברים מפורסמים, אך פסל וכיתוב שכזה הם עדות לפרסומה שלה בעידן האוגוסטני. ההקדשה הבלתי רגילה של פסל לכבוד אישה אצילה מתקופת הרפובליקה שהוצב בבניין ציבורי שהוקדש לאוקטביה ככל הנראה שירת מטרה פוליטית כלשהי. פליניוס הזקן חזה בפסל ותיעד אותו:

ישנו הפסל של קורנליה אם הגרקכים ובתו של הזקן המכובד סקיפיו אפריקנוס. הוא מציג אותה בעמדת ישיבה והוא ראוי לציון בשל הסנדלים חסרי הרצועות; הוא עמד באכסדרת מטלי, אך הוא עכשיו בבניין אוקטביה.

לפי תיאורו של פליניוס ניתן להסיק כי הפסל הועמד לפני העידן האוגוסטני, אך הדבר לא סביר מפני שאין עדויות לפסלי נשים בגודל אמיתי שהוצבו ברחבי העיר לפני תקופה זו.[16]

ייצוגים מודרניים

  • הפסל "אלו תכשיטי" בצפון שטחו של בניין הקפיטול באוהיו, ארצות הברית. הפסל הוא בצורה של תוף גדול אותו מקיפים פוליטיקאים ואנשי צבא חשובים מהיסטוריית אוהיו, ובראש התוף עומדת קורנליה. שם הפסל נובע מהסיפור בו קורנליה הציגה את ילדיה כשנתבקשה להראות את תכשיטיה. קורנליה מדומה למדינה אוהיו והאישים שנבחרו לעמוד בבסיס הפסל הם ילדיה המוערכים.
  • מונצחת כקורנליה גרקכי כאחת מ-999 המונצחות על הרצפה העשויה בעבודת יד במיזם האמנותי מסיבת ארוחת הערב של האמנית האמריקאית ג'ודי שיקגו.
  • המשוררת סוזאנה רוקסמן כתבה שיר בשם "קורנליה" הכלול באוסף Imagining Seals. בשיר היא כותבת שמעולם לא ביקשה גיבורים וכמה תכשיטים היו יכולים להספיק, ובכך מאזכרת את הסיפור בו קורנליה מציגה את בניה כאשר היא מתבקשת להראות את תכשיטיה.[17]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פלוטרך איש חרונאה (יוון). מוראליה. תרגם מגרמנית והוסיף דברי מבוא והערות: יוסף האובן (נבו). תל אביב, הוצאת ירון גולן, תשנ"ט-1999.
  • Clarke, Danielle. "Renaissance eloquence and female exemplarity: Coriolanus and the matrona docta." Renaissance Studies 28.1 (2014): 128-146.
  • Farrell, Joseph. Latin Language and Latin Culture: From Ancient to Modern Times. Cambridge University Press, 2001.
  • Hemelrijk, Emily (1999). Matrona Docta: Educated Women in the Roman Elite from Cornelia to Julia Domna. London: Routledge.
  • Plutarch, Life of Tiberius and Gaius Gracchus
  • Plutarch, Gaius Gracchus, trans. Bernadotte Perrin (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1921), iv.2, Perseus Digital Library
  • Shakespeare, William. Coriolanus. Cambridge University Press, 2010
  • Simon, Maurya. "Imagining Seals." Prairie Schooner 85.1 (2011): 161-163.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קורנליה אפריקנה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Hemelrijk, עמ' 65.
  2. ^ Farrell.
  3. ^ פלוטרכוס, טיבריוס גרקכוס, 1.2-3.
  4. ^ פלוטרכוס, טיבריוס גרקכוס, 1.4-5. פלוטרכוס אינו מציין לאיזה מהמלכים התלמיים מכוון הסיפור. לפי סדר הזמנים ייתכן שמדובר בתלמי השישי או בתלמי השמיני.
  5. ^ פלוטרכוס, טיבריוס גרקכוס, 8.5
  6. ^ פלוטרכוס, גאיוס גרקכוס, 4.1-3. דיודורוס סיקולוס (34.25.2) מביא גרסה קצרה יותר של הדברים, המכילה חלק מהפרטים, ואינה סותרת אף אחד מהם.
  7. ^ פלוטרכוס, גאיוס גרקכוס, 4.3-4.
  8. ^ פלוטרכוס, גאיוס גרקכוס, 13.1-2. גם הפעם לא מציין פלוטרכוס את מקורותיו בשמם.
  9. ^ פלוטרכוס, גאיוס גרקכוס, 19.
  10. ^ 1 2 Farrell, עמ' 60.
  11. ^ Farrell, עמ' 58.
  12. ^ פלוטרך איש חרונאה (יוון). מוראליה. תרגם מגרמנית והוסיף דברי מבוא והערות: יוסף האובן (נבו). תל אביב, הוצאת ירון גולן, תשנ"ט-1999.
  13. ^ Hemelrijk, עמ' 64.
  14. ^ Shakespeare, William. Coriolanus. Cambridge University Press, 2010.
  15. ^ Clarke, Danielle. "Renaissance eloquence and female exemplarity: Coriolanus and the matrona docta." Renaissance Studies 28.1 (2014): 128-146.
  16. ^ Hemelrijk, עמ' 66.
  17. ^ Simon, Maurya. "Imagining Seals." Prairie Schooner 85.1 (2011): 161-163.