קורנליוס לבאו
קוֹרנליוּס לבֵּאוֹ (Cornelius Labeo) היה תאולוג רומי ואנטיקוואר, שכתב על נושאים כמו לוח השנה הרומי ותורתה של הדת האטרוסקית. חיבוריו שרדו רק בקטעים ועדויות אצל סופרים אחרים. זמנו תוארך למאה ה-3 לספירה, אולם תארוך זה אינו ודאי. התארוך שלו שנוי במחלוקת ונע בין תחילת המאה ה-2 למאה ה-3.[1] לבאו כונה "התאולוג הרומי החשוב ביותר" לאחר מרקוס טרנטיוס וארו, שנראה שעבודתו השפיעה עליו באופן ניכר. הוא בדרך כלל נחשב נאופלאטוניסט.
לבאו וקנסורינוס הם הסופרים היחידים בעלי עניין ברור בכתיבה על הדת הרומית העתיקה בתקופה של "אנרכיה צבאית" בין מותו של קרקלה ועלייתו של דיוקלטיאנוס, אז נראה שהלמדנות לרוב פסקה. מאחר שלעיתים הייתה חפיפה בין הדת והחוק האזרחי ברומא העתיקה, הקטעים מאת קורנליוס לבאו לעיתים מבולבלים עם אלה של המשפטנים קוינטוס אנטיסטיוס לבאו ומרקוס אנטיסטיוס לבאו.
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לבאו היה בין המקורות בהם השתמשו מקרוביוס, לידוס וסרוויוס. לפעמים הניחו שהבתים על אורפאוס, שניתנו על ידי מקרוביוס בספר הראשון של ה"סאטורנליה" שלו, נלקחו מלבאו. חיבוריו היו משפיעים דיו, עד שהוא שימש כמושא לביקורת על ידי אבות הכנסייה, כמו ארנוביוס (אנ') ואוגוסטינוס.[2] ייתכן והוא היה מקור הביניים של ארנוביוס לציטוטים של פורפיריוס, ואולי גם של מרטיאנוס קפלה לציטוטים של יאמבליכוס.
לבאו התעניין בבעיות כמו קיומה של נומינה (אנ') טובה או רעה, והאם יצורים בשלב ביניים צריכים להיקרא "שדים" או "מלאכים". לבאו הוא בין הסופרים היוונים והרומים שאיתם אוגוסטינוס מתווכח על טבעם של "שדים" בספר 8 בחיבורו "עיר האלוהים". במיוחד הוא דוחה את אבחנתו של לבאו בין שדים טובים לרמאים, ואומר שכולם נשמות לא טהורות ומשום כך רעות.[3] בהגדרתו דמויות שמימיות כאלים, חצאי-אלים וגיבורים, לבאו מיקם את אפלטון בין חצאי-אלים כמו הרקולס ורומולוס.
בחיבורו "על החודשים" (De mensibus), לידוס מצטט את לבאו כמקור שלו לרשימה ובה 30 שמות לאפרודיטה (ונוס) ולהסברים על מנהגים הקשורים ללוח השנה כמו למשל האטימולוגיה של שמות החודשים. לבאו תמך בהשקפה שהאלה הרומית מאיה הייתה הארץ (טרה), ונקראה כך בשל גודלה (magnitudine) והאלה הטובה (בונא דאה (אנ')), לה הוקדש מקדש בראש חודש (אנ') מאי הרומי.
אפולו ויאו[עריכת קוד מקור | עריכה]
לבאו כתב ספר בשם "De oraculo Apollinis Clarii", שסיפק פסקת מפתח להבנת נטיות מונוטואיסטיות במחשבה הדתית היוונית והרומית העתיקה. פסקה זו כוללת את מילותיו של האורקל מקלארוס, שהשתמרו בציטוט של מקרוביוס מתוך לבאו:[4]
כאשר נשאל "מיהו האל העליון?", השיב אפולו: "ברצונך לדעת מיהו מלך השמיים, שאת זהותו אפילו אני לא יודע, אולם אני ירא אותו בהתאם למסורת". אפולו אומר שהאל העליון נעלה עליו, אין לתארו ואין להכירו. לבאו גם מדווח שנעשה חיפוש לפירוש הפסוק האורפי המפורסם: "אחד הוא זאוס, אחד הוא האדס אחד הוא הליוס, אחד הוא דיוניסוס". על פי מקרוביוס: "הסמכות של השורה האחרונה הזאת נתמכת על ידי אורקל של אפולו מקלארוס (Clarian Apollo), שבו ניתן עוד שם לשמש, הנקראת באותם פסוקים מקודשים, בין שאר הכינויים, בשם 'יאו' (Iao, Ἰαώ). שכן כאשר נשאל אפולו מקלארוס מי מבין מהאלים צריך שיהא מזוהה עם האל הקרוי יאו, הוא הכריז כך:...'שוו לעצמכם שיאו הוא ראש וראשון לכל האלים, בחורף הוא האדס, בתחילת האביב הוא זאוס, בקיץ הוא הליוס, ואילו בסתיו הוא דיוניסוס רב־החן'. את פירוש האורקל הזה, ואת ההסבר לישות האלוהית ולשם, לפיו מזוהה יאו עם האב ליבר והשמש, מביא קורנליוס לבאו בהרחבה בספר הקרוי 'על האורקל של אפולו מקלארוס'".[1]
"יאו" אינו מזוהה כאן במפורש כאל של היהודים, אולם השם כבר היה מושרש בשימוש הלטיני ככזה (למשל אצל דיודורוס סיקולוס ומרקוס טרנטיוס וארו) ואין כמעט ספק שמקרוביוס או קורנליוס לבאו ידעו כי זהו שמו של אלוהי היהודים.[1] לבאו ניסה למצוא דרך למקם את האל היהודי במערכת האלים האולימפיים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism. Jerusalem, Israel Academy of Sciences, 1980, Vol II: CXXIV. Cornelius Labeo, pp. 410-412
