קורפוס הכתובות השמיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכריכה הקדמית של המהדורה הראשונה

Corpus Inscriptionum Semiticarum (בעברית: קורפוס הכתובות השמיות, בקיצור CIS) הוא אוסף כתובות עתיקות בשפות שמיות שנכתבו מאז סוף האלף ה-2 לפנה"ס ועד עליית האסלאם. האוסף נכתב ופורסם בלטינית. כותב הקורפוס, ארנסט רנן, כתב בפתק שהתגלה לאחר מותו: "מכל מה שעשיתי, זה הקורפוס שאני הכי אוהב".[1]

החלק הראשון פורסם בשנת 1881, ארבע עשרה שנים לאחר תחילת הפרויקט. רנן נימק את העיכוב בהקדמה לכרך, והצביע מלחמת צרפת-פרוסיה ועל הקשיים שהתעוררו בעקבות קשיים בהדפסת האותיות הפיניקיות.[2] אוסף קטן יותר – Répertoire d'Épigraphie Sémitique ("רפרטואר האפיגרפיה השמית", בקיצור RÉS) – נוצר לאחר מכן כדי להציג את הכתובות השמיות ללא דיחוי ובאופן תמציתי, ופורסם בצרפתית ולא בלטינית.

פרסום האוסף נמשך עד 1962.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקט החל ב-17 באפריל 1867 כאשר ה-Académie des Inscriptions et Belles-Lettres (אנ') קיבלה את הצעתה של ועדה בראשות ארנסט רנן להתחיל יוזמה דומה לקורפוסים הגרמניים של תאודור מומזן ללטינית העתיקה (קורפוס הכתובות הלטיניות) וליוונית עתיקה, שהכילו כתובות עתיקות בשפות אלה ופרשנותן. הוחלט שהאוסף יכיל את כל הכתובות העתיקות הכתובות ב"אותיות שמיות", למעט כתבי יתדות שמיים.

התוכנית המקורית של העבודה לפרסום עשרה ספרים:

  1. פיניקית, פונית ונאו-פונית.
  2. עברית ושומרונית, פקסימיליות של כתבי יד עבריים ושומרוניים עתיקים.
  3. ארמית.
  4. תדמורית, וכן כתובות נבטיות.
  5. סורית.
  6. המנדעית.
  7. ערבית מוקדמת.
  8. חמיירית.
  9. אמהרית.

לאחר מכן, התוכנית חולקה לחמישה חלקים:

  • כתובות פיניקיות, פוניות ונאו-פוניות.
  • כתובות בארמית, תדמורית ונבטית.
  • כתובות בעברית.
  • חמיירית ושבאית.
  • שפות הסרצנים: דדנית, צפאית (אנ') ותמודית (אנ').

ה-Répertoire d'Épigraphie Sémitique (בקיצור RÉS) פרסם כתובות בין פרסומי ה-CIS.

כרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מכרכי הקרופוס הועלו לארכיון האינטרנט, והקישורים בפרק זה מובילים לכרכים שהועלו.

Corpus Inscriptionum ab Academia Inscriptionum et Litterarum Humaniorum conditum atque Digestum. Parisiis: E Reipublicae Typographeo, 1881-1962.

חלק 1 (Pars I)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובות פיניקיות, פוניות ונאו-פוניות. סדרה זו ריכזה את הכתובות הפיניקיות שנמצאו בפיניקיה עצמה, בקפריסין, במצרים, ביוון, במלטה, בסיציליה, בסרדיניה, באיטליה, בגאליה, בספרד, ובפרט את המספר העצום של הכתובות הפוניות בצפון אפריקה, בעיקר מקרתחדשת. רנן המשיך לערוך סדרה זו עד מותו בשנת 1892.[3] יש להעיר כי לעיתים התצלומים של חלק כלשהו כוללת גם את תצלומי הכתובות האחרונות של החלק שלפניו או הכתובות הראשונות של החלק שאחריו.

חלק 2 (Pars II)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובות בארמית, תדמורית ונבטית. בעריכת אז'ן-מלכיור דה ווגואה, סדרה זו החלה להתפרסם בשנת 1889, ומכסה את שטחי הממלכות הסוריות העתיקות, כמו גם את כל ההארצות אליהן חדרה הארמית תחת האימפריה הפרסית, מאנטוליה ועד הודו, מהים הכספי ועד מצרים העליונה.[3]

חלק 3 (Pars III)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובות בעברית; הסדרה הזאת לא פורסמה. עם זאת, מספר כתובות בעברית פורסמו ב-Repertoire d'Épigraphie Sémitique (ראו בהמשך).

חלק 4 (Pars IV)[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמיירית, שבאית. כרך זה, שפורסם לראשונה ב-1889, נערך על ידי יוסף דרנבורג. הוא מכסה את חצי האי ערב, במיוחד את הכתובות החמייריות והשבאיות.[3]

חלק 5 (Pars V)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרצנית, דדנית, צפאית ותמודית; סדרה זו לא פורסמה עד 1950.[4]

  • Tomus 1: Fasc 1 (1950).

מאגר האפיגרפיה השמית - Répertoire d'Épigraphie Sémitique[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כרך 1 (1900–05) בהכוונת שארל קלרמון-גנו, כעוזר של ז'אן-בטיסט שאבו.
  • כרך 2 (1907–14) בעריכת ז'אן-בטיסט שאבו.
  • כרכים 3–8 נערכו על-ידי ז'אן-בטיסט שאבו עד למותו ב-1948, ולאחר מכן על ידי ז'אק ריקמאן על לכרך האחרון ב-1968.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Willemetz Geneviève, Sciences et techniques autour d'Ernest Renan. In: Études Renaniennes, N°84, 2e trimestre 1991. pp. 3-5: "De tout ce que j’ai fait, c’est le Corpus que j’aime le mieux"
  2. ^ Pars 1, Tomus 1, p.XI-XII: "Neque hos viros culpandos facilius credas quod inde ab anno 1867, inter opus decretum et inceptum, anni quatuordecim, grande mortalis ævi spatium, intercesserunt. Hoc enim temporis intervallo, quæ patriæ clades, qui civiles tumultus, quæ rerum novarum cæca exspectatio! Porro ea fuit operis hujus conditio, ut cultius auctiusque prodire magis oporteret quant festinantius in publicum emitti. Neque vero nos culpæ, si qua est, pœnitet, quandoquidem operi instituto mora plus boni quant detrimenti altulit..."
  3. ^ 1 2 3 Dupont-Sommer, 1968, p.543
  4. ^ Irvine, A. (1970). Obituary: Gonzague Ryckmans. Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, 33(2), 374-377. Retrieved July 31, 2020, from www.jstor.org/stable/613015