קו ליי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גבעות מלוורן באנגליה. אלפרד ווטקינס האמין שקו ליי עובר דרך קו הרכס שלהן

קווי ליי (באנגלית: Ley lines) הם היערכויות לכאורה של תוואי נוף בולטים, אתרים דתיים ומבנים מעשה ידי אדם בקווים ישרים. האמונה הפסאודו-מדעית שקווים אלו אינם מקריים גרמה להעלות השערות כי הם דרכים ישרות עבירות או כי יש להם משמעות רוחנית.

הביטוי נטבע ב-1921 על ידי הארכאולוג החובב אלפרד וטקינס (Alfred Watkins‏; 1855–1935), שזיהה היערכות בקו אחד של מקומות גאוגרפיים ובעלי משמעות היסטורית, כדוגמת מונומנטים עתיקים, קווי רכס ומעברות. בספריו "שבילים בריטיים מוקדמים" ו"השביל הישר העתיק" הוא שאף לזהות שבילים פרהיסטוריים בנוף הבריטי. וטקינס פיתח אחר-כך תאוריות שההיערכות בקווים אלו נוצרו להקל על מסעות ביבשה באמצעות ניווט על פי קו הראיה בתקופה הנאוליתית, ומסלולים עתיקים אלו שרדו בנוף במשך אלפי שנים.[1] הסופר ג'ון מיטשל החיה את המונח "קווי ליי", כשהוא קושר אותו לתאוריות רוחניות ומיסטיות על ההיערכות בשורה של תוואי נוף כשהוא מתבסס על המושג הסיני של פנג שווי. הוא האמין שרשת מיסטית של קווי ליי משתרעת ברחבי בריטניה,[2] דעה שקידם באופן פעיל כתב העת "צייד הליי" (The Ley Hunter), שנערך באותו זמן על ידי הביוגרף של מיטשל, פול סקריטון (Paul Screeton).

השערת קווי ליי היא סוג של פסאודו-מדע. פיזור אקראי של מספיק נקודות במישור ייצר באופן בלתי נמנע היערכות בשורה של נקודות אקראיות (alignments of random points) באורח מקרי בלבד.

אלפרד וטקינס ו"השביל הישר העתיק"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של "קווי ליי" הבשיל במוחו של אלפרד וטקינס ותואר בספריו "שבילים בריטיים מוקדמים" (Early British Trackways) ו"השביל הישר העתיק" (The Old Straight Track), אם כי וטקינס שאב מרעיונות מוקדמים יותר על היערכות בשורה של אתרים. הוא ציין במיוחד את הספר של האסטרונום האנגלי נורמן לוקייר (Norman Lockyer), שטען שהיערכויות בשורה קדומות עשויות להיות מכוונות כלפי זריחת השמש ושקיעת השמש בנקודת ההיפוך.[3][4]

ב-30 ביוני 1921 ביקר אלפרד וטקינס בכפר בלקוורדין (Blackwardine) בהרפורדשייר, ונסע לאורך כביש סמוך לכפר (שכיום כמעט נעלם). וטקינס התעניין באתר הארכאולוגי הסמוך של מחנה רומי. הוא עצר את מכוניתו כדי להשוות את הנוף משני צדי הכביש עם תוואי הנוף המסומנים על המפה שלו שבה הרבה להשתמש. בעודו מתבונן בנוף שסביבו ומתייעץ במפה, ראה, כדברי בנו, "משהו דמוי שרשרת של אורות של פיות", סדרה של היערכויות בשורות ישרות של תוואי נוף עתיקים שונים, כגון אבנים עומדות, צלבים של צדי דרכים, סוללות, מצודות גבעה (hill forts), וכנסיות עתיקות על תלוליות.[1] הוא הגיע מיד למסקנה שאת התגלית הפוטנציאלית יש לבדוק ממקום גבוה יותר, שבו הוא הבחין שנראה כאילו שבילי הליכה רבים מחברים את פסגת הגבעה לפסגה אחרת בקו ישר.

שרידי טירת סנודהיל בכפר דורסטון

הוא טבע מאוחר יותר את המונח "ליי" (ley), בחלקו משום שהקווים עברו דרך מקומות רבים ששמם הסתיים בהברה "ליי", וטען כי הפילולוגים הגדירו את המילה (שאויתה באנגלית גם כ-lay‏, lea‏, lee או leigh) בצורה שונה ("שדה מעובד שננטש והפך שדה מרעה"), אבל טעו בהבנתה.[3][4] הוא האמין כי זה היה השם הקדום למילה דרכים, שהשתמר בשם המודרני. המודדים הקדמונים שלכאורה יצרו את הקווים קיבלו את הכינוי "דודמן" (Dodman).[1][5] וטקינס האמין שבזמנים קדומים כאשר בריטניה הייתה מיוערת הרבה יותר, הייתה בה רשת של נתיבי הליכה ישרים, כשתוואי נוף בולטים שימשו כנקודות ניווט. הוא הציג הבחנה זו בספטמבר 1921 בפגישה של מועדון מקומי "מועדון השדה וולהופ של חוקרי הטבע" (Woolhope Naturalists' Field Club) בהרפורד, שווטקינס עמד בראשו.

הרצאתו התייחסה למאמר שכתב ג'. ה. פיפר (G. H. Piper) שהוצג למועדון וולהופ ב-1882, שציין ש: "קו המשורטט מהר סקיריד (באנגלית Skirrid, בוולשית Ysgyryd Fawr)[א] צפונה אל ארתור'ס סטון (Arthur's Stone)[ב] יעבור דרך המחנה והנקודה הדרומית ביותר של גבעת הטראול (Hatterall Hill), הכפר אולדקאסל (Oldcastle), ושרידי הטירות לונגטאון (Longtown Castle), אורישיי (Urishay Castle) וסנודהיל (Snodhill Castle). יש גם השערה שהספקולציה של וטקינס (הוא קרא לה "סברה")[1] נבעה מקריאת הדיווח של ויליאם הנרי בלייק (William Henry Black) לאגודה הארכאולוגית הבריטית בהרפורד שכותרתו "גבולות ותוואי נוף בולטים", שבו העלה השערה ש"מונומנטים קיימים מסמנים קווים גאומטריים בקנה מידה גדול המכסים את כל מערב אירופה".[6] שנה אחר-כך פרסם וטקינס את הספר "שבילים בריטיים מוקדמים", כשהוא מציין" "לא ידעתי דבר ב-30 ביוני שנה שעברה על מה שאני מתקשר כעת, ולא היו לי תאוריות".

דוגמאות לקווי ליי בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף מתוך הספר שבילים בריטים מוקדמים של אלפרד וטקינס המציג 2 קווי ליי

אלפרד וטקינס שיער שהאתר "באר סנט אן" (St. Ann's Well) בווסטרשייר הוא התחלה של קו ליי החוצה את קו הרכס של גבעות מלוורן (Malvern Hills) ועובר דרך סדרה של מעיינות, כולל "הבאר הקדושה" (Holy Well), באר וולמס (Walms Well) ובאר סנט פיוטרס (St. Pewtress Well).[7]

ג'ון מיטשל העלה השערה שהכפריר וייטליוונד אוק (Whiteleaved Oak) בווסטרשייר הוא מרכז של מה שהוא כינה "מעגל המקהלות התמידיות" (Circle of Perpetual Choirs) ונמצא במרחק שווה מהעיירה גלסטונברי, אתר סטונהנג', העיירה גורינג על התמזה (Goring-on-Thames) באוקספורדשייר והעיירה שנטוויט מייג'ור (Llantwit Major) בדרום ויילס. האליפסה הגאוגרפית שתיאר מיטשל שימשה כחומר רקע לרומן "שרידים של מזבח" (The Remains of an Altar) שכתב סופר ספרי המתח והעל-טבעי פיל ריקמן (Phil Rickman) ב-2006.[8]

הסופר והחוקר פול דוורו (Paul Devereux), בן תקופתו של מיטשל, שערך את כתב העת "צייד הליי" במשך עשרים שנים, כינה קו בן 15 קילומטרים אותו שרטט כ"מלוורן ליי" (Malvern Ley). הקו עבר דרך באר סנט אן והסתיים בפאונטליי (Pauntley).

קיומם של תעלות מקבילות ארוכות המכונות קרסוס (cursus) שנחפרו בין 3400 לפנה"ס ל-3000 לפנה"ס שימש כמקור להשערה כי הם עדות מסייעת לקיומם של קווי ליי. אורכם של התעלות נע בין 50 מטרים לכמה קילומטרים, והמטרה המדויקת שלהן אינה ידועה, אם כי ההשערה המקובלת ששימשו לתהלוכות טקסיות. רבות מהן מקיפות קברים ומונומנטים נאוליתיים, דוגמת הקרסוס של סטונהנג', חלק מאתר המורשת העולמית סטונהנג', אייווברי ואתרים נלווים. עם זאת, אף שקרסוסים רבים הם פחות או יותר ישרים, יש באחרים עקומות ופניות חדות, ובכך מהווים דווקא טיעון סותר לטענה המקורית, שלפחות באותן מאות, לא הייתה לקבוצה של הבריטונים הקדמונים שהתפשטה על פני שטח גדול ובנתה מבנים אלו העדפה בולטת לקווים ישרים.[9]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו ליי המחבר 8 מסעדות פיצה בלונדון

המחקר של וטקינס נתקל בספקנות מצד הארכאולוגים, שאחד מהם, אוסברט קרואופורד (O. G. S. Crawford), סירב לקבל פרסומות לספרו של וטקינס "השביל הישר העתיק" (1925) לכתב העת Antiquity (עתיקות). מאז 1989, ההפרכות של הרעיונות של וטקינס מתבססות באופן כללי על שיטות מתמטיות כדוגמת סטטיסטיקה.

אחת הביקורות של תאוריית קווי ליי של וטקינס מציינת שנוכח הריכוז הגבוה של אתרים היסטוריים ופרהיסטוריים בבריטניה ובחלקים אחרים באירופה, מציאת קווים ישרים "המחברים" אתרים היא טריוויאלית ומיוחסת לצירוף מקרים. ניתוח סטטיסטי של הקווים הגיע למסקנה: "הריכוז של אתרים ארכאולוגיים בנוף הבריטי הוא עד כדי כך גדול שקו שישורטט דרך כל מקום בפועל "יקטוף" כמה אתרים".[10]

מחקר של דייוויד ג'ורג' קנדל (David George Kendall) השתמש בטכניקות של אנליזה צורנית לבחון את המשולשים שנוצרו על ידי אבנים עומדות על מנת להסיק אם אלו סודרו לעיתים קרובות בקווים ישרים. צורת המשולש יכולה להיות מיוצגת על ידי נקודה על גבי הכדור. הפיזור בפועל של האבנים העומדות הושווה לפיזור התאורטי על מנת להראות שהופעת קווים ישרים אינה שונה מהממוצע.[11]

הארכאולוג ריצ'רד אטקינסון (Richard Atkinson) הדגים זאת פעם באמצעות שימוש במיקומם של תאי טלפון ציבורי והצביע על קיומם של "ליי של תאי טלפון". עובדה זו, כך טען, הראתה כי עצם קיומם של קווים כאלה במערך של נקודות אינו מוכיח כי הקווים מייצגים תכנון מכוון, בייחוד משום שידוע כי תיבות הטלפון לא הוצבו בצורה כזו או עם כל כוונה כזו.[3]

אימוץ הרעיון על ידי העידן החדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1969 פרסם הסופר ג'ון מיטשל, שקודם לכן כתב על נושא עצמים מעופפים בלתי מזוהים, את הספר "מבט על אטלנטיס" (The View Over Atlantis), שבו החיה את תאוריית קווי הליי של וטקינס וקישר אותם למושג הסיני של פנג שווי. הספר שיצא במקור על ידי הוצאת סגו (Sago Press), היה פופולרי והודפס מחדש בבריטניה על ידי דפוס גרנסטון (Garnstone Press) ב-1972 ואבקוס (Abacus) ב-1973, ובהוצאת ספרי בלנטיין בארצות הברית ב-1972. גרי לכמן (Gary Lachman) קבע ש"מבט על אטלנטיס" הציב את גלסטונברי על מפת תרבות הנגד.[12] רונלד האטון (Ronald Hutton) תיאר את הספר כ"כמעט המסמך המייסד של תנועת תעלומות כדור הארץ (earth mysteries)".[13]

התערובת שמיטשל רקח מהארכאולוגיה החובבנית של וטקינס יחד עם המושגים הרוחניים הסיניים של צורות נוף הובילו לתאוריות חדשות רבות על ההיערכות בשורה של מונומנטים ותוואי נוף טבעיים. סופרים השתמשו בטרמינולוגיה של וטקינס בשירות רעיונות הקשורים לדאוזינג ולאמונות של העידן החדש, כולל הרעיונות שלקווי ליי יש כוח רוחני[14] או שהם מהדהדים מדיום מיוחד או אנרגיה מיסטית. ייחוס מאפיינים כאלו לקווי ליי הובילו לסיווג המונח כפסאודו-מדע.[15] המאמינים בתורת הנסתר טוענים שקווי ליי הם מקורות של כוח או אנרגיה. ועדת האמנות של סיאטל שילמה 5,000 דולרים לקבוצה פגנית שתכין מפה של קווי ליי של אזור סיאטל. התוצאה[16] נראית כמו תמונת לוויין שעברה השחתה. מילון הספקנים, האתר המוביל של ספקנות מדעית, מסכם שאין כל ראיה לאמונה זו, למעט הוודאות הסובייקטיבית הרגילה על סמך תצפיות בלתי מבוקרות שנעשו על ידי חסידים חסרי השכלה מדעית. עם זאת, טוענים התומכים כי האנרגיה לכאורה עשויה להיות קשורה לשדות מגנטיים. כל זה לא אומת מדעית.[14]

ב-2004 כתב ג'ון ברונו הייר (John Bruno Hare):

וטקינס מעולם לא ייחס חשיבות על-טבעית כלשהי לקווי הליי; הוא האמין כי הם היו פשוט מסלולים ששימשו למטרות מסחר או למטרות טקסיות, עתיקות מאוד במקור, ייתכן מהתקופה הנאוליתית, בוודאי קודמת לתקופה הרומית. האובססיה שלו לקווי הליי הייתה תוצאה טבעית של התעניינותו בצילום נוף ואהבת האזור הכפרי הבריטי. הוא היה אדם רציונלי מאוד בעל שכל חריף, ואני חושב שהוא היה קצת מאוכזב מכמה מההיבטים השוליים של קווי ליי היום.

— "Early British Trackways Index". Sacred-texts.com. 2004-06-17.

קווי המלאך מיכאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין קווי הליי שתומכי העידן החדש מבליטים קיימים שני קווים: האחד בדרום אנגליה, והשני חוצה את מערב ודרום אירופה, שהמשותף ביניהם הוא מספר רב של אתרים הקשורים למלאך מיכאל.

אורכו של הקו בדרום אנגליה (St. Michael Alignment) הוא 560 קילומטרים. הוא מתחיל בקורנוול בקצה הדרום-מערבי של בריטניה והוא מסתיים ביישוב Hopton-on-Sea. כיוונו צפון-מזרח, שהוא גם הכיוון של זריחת השמש ב-8 במאי שהוא במקרה גם יום החג של המלאך מיכאל על פי לוח חגי קדושים נוצרים. הקו כולל את האתרים הבאים:[17][18][19]

  • גבעת סנט מייקל – בפועל אי בזמן הגאות. בעבר מנזר בת למנזר מון-סן-מישל, כיום משולבת כנסיית המנזר בטירה על האי.
  • דה הרלרס – מתחם נאוליתי הכולל שלושה מעגלי אבנים מהתקופה הנאוליתית
  • בורו ממפ – גבעה שבראשה כנסייה על שם סנט מייקל שבנייתה לא הושלמה
  • גלסטונברי טור – גבעה נישאה שבראשה מגדל שנותר מכנסיית סנט מייקל
  • גבעת סילברי – הגבעה המלאכותית הפרהיסטורית הגבוהה ביותר באירופה
  • ברי סנט אדמונדס (Bury St Edmunds) – היה פעם אחד המנזרים החשובים ביותר באנגליה ומקדש לאחד מהקדושים המגנים על אנגליה.
קו חוצה אירופה של המלאך. שניים מהאתרים אותם חוצה הקו הקרויים על שם המלאך מיכאל שוכנים באיטליה שם הוא ידוע כ"linea sacra di San Michele"

הקו שחוצה את מערב ודרום אירופה התחיל כציר מיכאל-אפולו (St. Michael-Apollo Axis),[18][20] משום ששניים מהאתרים על הקו מוקדשים לאל אפולו. נוצרים אדוקים מעדיפים להתעלם מחלק הפגני בקו וקוראים לו "הקו המקודש של מיכאל המלאך הקדוש" (The Sacred Line of Saint Michael the Archangel).[21] כיוון הקו מצפון-מערב לדרום-מזרח והוא מתחיל בדרום אירלנד ומסתיים בצפון ישראל. הוא כולל את האתרים הבאים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קו ליי בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פסגה בגובה 486 מטרים שהיא שלוחה של הרי בלק מאונטיינס, השוכנת בתחומי מונמות'שייר, כ-15 קילומטרים מערבית לגבול אנגליה-ויילס
  2. ^ דולמן מהתקופה הנאוליתית שהוא רוגם ארוך המחולק לתאים הבנוי מתשע אבנים עומדות ואבן תקרה במשקל 25 טון

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Watkins, Alfred Watkins (2014). The old straight track: its mounds, beacons, moats, sites, and mark stones. Head of Zeus. ISBN 9781781856635.
  2. ^ Michell, John (1969). The View Over Atlantis. Sago Press.
  3. ^ 1 2 3 Ruggles, Clive L. N. (2005). Ancient astronomy: an encyclopedia of cosmologies and myth. ABC-CLIO. p. 224. ISBN 978-1-85109-477-6.
  4. ^ 1 2 Brown, Peter Lancaster (1976). Megaliths, Myths and Men: An Introduction to Astro-Archaeology. Blandford Press. p. 221. ISBN 0-7137-0784-4.
  5. ^ Williamson, T.; Bellamy, L. (1983). Ley Lines in Question. World's Work Ltd. p. 12. ISBN 0-437-19205-9.
  6. ^ Pennick, Nigel; Devereux, Paul (1989). Lines on the landscape: leys and other linear enigmas. Hale. ISBN 978-0-7090-3704-0.
  7. ^ Watkins, Alfred (1921). Early British Trackways, Moats, Mounds, Camps and Sites.
  8. ^ Rickman, Phil (2006). The Remains of an Altar (Merrily Watkins Mystery). Quercus. ISBN 1-905204-51-5.
  9. ^ James, Peter; Thorpe, Nick (בנובמבר 1999). Ancient Mysteries. pp. 316–9. {{cite book}}: (עזרה)
  10. ^ Johnson, Matthew (29 דצמ' 2009). Archaeological Theory: An Introduction (2nd ed.). Wiley-Blackwell. p. 5. ISBN 978-1-4051-0015-1. {{cite book}}: (עזרה)
  11. ^ Kendall, David G. (במאי 1989). "A Survey of the Statistical Theory of Shape". Statistical Science. 4 (2): 87–99. doi:10.1214/ss/1177012582. JSTOR 2245331. {{cite journal}}: (עזרה)
  12. ^ Lachman, Gary (2003). Turn Off Your Mind: The Mystic Sixties and the Dark Side of the Age of Aquarius. The Disinformation Company. p. 295. ISBN 978-0-9713942-3-0.
  13. ^ Hill, Rosemary (2008). Stonehenge. Harvard University Press. p. 173. ISBN 9780674031326.
  14. ^ 1 2 The sceptic's dictionary:Ley lines
  15. ^ Regal, Brian Regal. Pseudoscience: A Critical Encyclopedia. ISBN 978-0-313-35507-3.
  16. ^ Seattle Ley-Line
  17. ^ "The St. Michael's Ley, England". Ancient-Wisdom. אורכב מ-המקור ב-2010-09-22. נבדק ב-2018-09-20.
  18. ^ 1 2 St. Michael Alignment is England's Most Famous Ley Line. But is it Real?
  19. ^ The St. Michael Ley or Michael Alignment of Southern England
  20. ^ Luke Skywalker and the St. Michael Axis
  21. ^ 7 Sanctuaries linked by a straight line: The legendary Sword of St. Michael


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קו_ליי&oldid=35665950"