פרשת קו 300
פרשת קו 300 או פרשת השב"כ היא פרשה שאירעה ב-1984 ונמשכה כשנתיים וחצי, שתחילתה בחטיפת נוסעי אוטובוס על ידי מחבלים פלסטינים כבני ערובה לצורכי מיקוח ושחרורם בפעולה צבאית בה נהרגה אחת מנוסעות האוטובוס, והמשכה בחקירה ממושכת של אנשי השב"כ שהרגו שני מחבלים לאחר תפיסתם ושיקרו בעדותם באשר לנסיבות המוות. הפרשה הביאה למשבר חמור בשב"כ וביחסיו עם גורמים ממשלתיים אחרים, ולפרישת ראש השב"כ ובכירים נוספים.
בעלי התפקידים בעת החטיפה היו: ראש הממשלה יצחק שמיר, שר הביטחון משה ארנס, הרמטכ"ל משה לוי, קצין חי"ר וצנחנים ראשי יצחק מרדכי, מפקד סיירת מטכ"ל שי אביטל, ראש השב"כ אברהם שלום, וראש אגף המבצעים בשב"כ אהוד יתום.
פרטי האירוע[עריכת קוד מקור | עריכה]
| חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני | |
|---|---|
.jpg) | |
| קו 300 (תצלום) | |
| תאריכים | 12 באפריל 1984 – 13 באפריל 1984 (יומיים) |
| תאריך עברי | י' בניסן - י"א בניסן ה'תשד"מ |
| מקום | בדרך מאשדוד לדיר אל בלח |
| סוג | פיגוע מיקוח, משבר בני ערובה |
| נשק | סכינים, בקבוקי חומצה, רימון יד, ומזוודה שלטענת החוטפים הכילה חומרי נפץ |
| הרוגים |
חיילת ישראלית ארבעה מחבלים |
| פצועים | 8 אזרחים ישראלים |
| מבצע | ארבעה מחבלים פלסטינים. החזית העממית לשחרור פלסטין נטלה אחריות לפיגוע |
חטיפת בני הערובה בקו 300 של אגד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום חמישי, 12 באפריל 1984, הגיעו ארבעה מחבלים פלסטינים בני 18 חמושים בסכינים מרצועת עזה לאשדוד. המחבלים עלו בתחילה כנוסעים על אוטובוס בינעירוני בקו 300 של "אגד" אשר היה בדרכו מתל אביב לאשקלון ובו 41 נוסעים. המחבלים השתלטו על האוטובוס זמן קצר לאחר שהאוטובוס עזב את התחנה בשעה 7:30. במהלך ההשתלטות נפצע קשה אחד מנוסעי האוטובוס. החוטפים החזיקו ברשותם מזוודה וטענו כי מדובר במזוודת נפץ אותה הם איימו לפוצץ. החוטפים אילצו את האוטובוס לשנות את כיוונו ולנסוע לעבר הגבול המצרי.
זמן קצר לאחר החטיפה, שחררו החוטפים את אסתר (אתי) בן חור, אחת הנוסעות, שהייתה בהיריון. אסתר ירדה מהאוטובוס דרומית לאשדוד. אסתר תפסה משם טרמפ לתחנת דלק ומשם דיווחה לרשויות על החטיפה. כתוצאה מכך יצאו כוחות צה"ל ומשטרת ישראל למרדף אחר האוטובוס.
האוטובוס, אשר נע במהירות של 120 קמ"ש, פרץ דרך שני מחסומים פשוטים, עד שכוחות צה"ל ירו לעבר צמיגיו והצליחו לעצור אותו סמוך למחנה דיר אל בלח שברצועת עזה, רק 10 קילומטרים צפונית לגבול עם מצרים. כאשר האוטובוס עצר הצליחו חלק מהנוסעים לברוח ממנו דרך דלת פתוחה.
בעיצומה של ההתקהלות החלו אנשי תקשורת ישראלים להתאסף במקום. כמו כן נכחו במקום הרמטכ"ל משה לוי, שר הביטחון משה ארנס וראש השב"כ הישראלי אברהם שלום.
החוטפים, שהחזיקו את נוסעי האוטובוס כבני ערובה, דרשו לשחרר 500 מחבלים אנשי פת"ח הכלואים בישראל, ושישראל תאפשר להם לעבור למצרים. החוטפים טענו שלא יהססו לפוצץ את מזוודת הנפץ שברשותם ולהרוג באופן זה את הנוסעים.
עם התקדמות המשא ומתן, הגיעו אנשי השב"כ בזירה למסקנה שהחוטפים מתנהגים כחובבנים, ואחד מהם אף ציין ש"זה קצת מגוחך לקרוא לזה פיגוע חטיפת בני ערובה", וכי הארבעה לא מהווים סיכון ממשי.
פעולת ההשתלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרמטכ"ל, משה לוי, הנחה את הקחצ"ר יצחק מרדכי, לתכנן פעולת השתלטות על האוטובוס. מרדכי בחר להטיל את המשימה על סיירת מטכ"ל אותה הובילו מפקדה, שי אביטל[1], ומחליפו המיועד עמר בר-לב, ולא על הימ"מ.
לאחר משא-ומתן ממושך בסביבות השעה 7:00 בבוקר ב-13 באפריל, פרץ כוח מיוחד של סיירת מטכ"ל בפיקודו של תת-אלוף יצחק מרדכי אל האוטובוס תוך כדי ירי לעבר החוטפים מבעד לחלונות האוטובוס. במהלך מבצע ההשתלטות הצליחו החיילים להרוג שניים מהחוטפים (מחמוד קבלאן ומחמוד ברכה), ללכוד את שני החוטפים הנוספים (מג'די אבו ג'אמע וסובחי אבו ג'אמע[2]), ולשחרר את כל בני הערובה, למעט נוסעת אחת, אירית פורטוגז, חיילת שנהרגה מאש צה"ל במהלך פעולת ההשתלטות[3]. במהלך המבצע נפצעו שבעה נוסעים.
ההוצאה להורג של שני החוטפים שנתפסו[עריכת קוד מקור | עריכה]
שני המחבלים שנלכדו בחיים, נכבלו והובלו לשדה סמוך. ראש השב"כ, אברהם שלום, הורה לראש אגף המבצעים בשב"כ, אהוד יתום, להרוג את שני החוטפים, כדי שמפיגוע מיקוח לא יצאו מחבלים בחיים.
יתום ואנשיו נטלו את החוטפים איתם במכונית, ובמקום מבודד הכו אותם בראשם באבנים ובמוט ברזל, עד מותם. גופות החוטפים הובאו לבית חולים, שם קבע רופא את מותם.
פרסום גורל המחבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קו 300 (תצלום)
לציבור נמסרו דיווחים סותרים על גורלם של החוטפים. בהודעת צה"ל מיד לאחר האירוע נאמר ששני חוטפים נהרגו ושניים נתפסו בחיים, בעוד בהודעות שניתנו מאוחר יותר נאמר שכל החוטפים נהרגו במהלך ההשתלטות. כעבור שלושה ימים ציטט העיתון "חדשות" ידיעה מ"הניו יורק טיימס", תוך עקיפת הצנזורה הצבאית, לפיה שניים מהחוטפים נלכדו חיים. עם הקמת ועדת זורע, פורסם בעיתון "חדשות" דבר הקמת הוועדה. בתגובה לפרסום הוציאה הצנזורה, בצעד יוצא דופן, צו סגירה לעיתון למשך מספר ימים[4]. אנשי "חדשות" הועמדו לדין על עברות על חוקי הצנזורה ועברו מסכת ארוכה של משפטים ועתירות עד שזוכו סופית מכל אשמה בידי בית המשפט העליון כעשר שנים לאחר תחילת הפרשה[5].
כשבועיים לאחר התקרית, ב-25 באפריל 1984, פורסם בשערו הקדמי של השבועון "העולם הזה"[6] תצלומה של ענת סרגוסטי המציג את אחד החוטפים כשהוא מוכה בידי איציק מרדכי. הייתה זו למעשה ההוכחה הראשונה שפורסמה לכך שהמחבל היה בחיים לאחר שנתפס. חודש וארבעה ימים לאחר מכן, ב-29 מאי 1984, פורסם בשערו הקדמי של העיתון "חדשות" תצלומו של אלכס ליבק אשר גם בו נראה המחבל חי לאחר ההשתלטות עליו[7][8].
חקירת נסיבות מותם של החוטפים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות דרישתו של היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, שנדחתה תחילה, מינה שר הביטחון, משה ארנס, את ועדת זורע, בראשות האלוף במילואים מאיר זורע, כוועדת בירור פנימית, לבדיקת נסיבות מותם של המחבלים. בלחץ השב"כ נוסף לוועדת זורע חבר שני שהיה נציג השב"כ, יוסי גנוסר. לטענתו של יצחק זמיר הסיבה לכך שמשה ארנס שינה את דעתו הייתה שמועה שקרית אך עיקשת שמשה ארנס בעצמו הגיע לאזור האירוע והורה להרוג את החוטפים. שמועה זו פגעה בשמו הטוב ולכן, על פי זמיר, מינה את הוועדה. מינוי ועדת החקירה נשמר בסוד, אך פורסם בעיתון "חדשות" ב-27 באפריל 1984[9]. על פרסום זה נענש "חדשות" בסגירה לימים אחדים[10]. עם הקמת ועדת החקירה הורה ראש השב"כ אברהם שלום ליוסי גנוסר למנוע את חשיפת מעורבות השב"כ בהרג החוטפים. גנוסר טען ששלום אמר לו שהדבר נעשה על פי הוראה של ראש הממשלה[11].
יתום ואנשיו, שהעידו לפני הוועדה, העלימו מפניה את חלקם בנסיבות הריגתם של החוטפים. יתום מסר לוועדה עדות שקרית, ובה טען שראה כיצד תת-אלוף יצחק מרדכי, שפיקד על פעולת החילוץ, חובט באקדחו בראשי החוטפים. לאחר מכן, סיפר יתום, העלה את החוטפים על רכבו כדי להובילם לחקירה, אלא שהם דיממו במהלך הנסיעה ומצבם החמיר, ולכן הביאם לבית החולים, שם נקבע מותם. גם אנשיו של יתום מסרו עדויות שקריות לפני ועדת זורע, וזאת על-פי הנחייתו של יתום, שניתנה להם על-דעת ראש השב"כ ויועצו המשפטי. בסיועו של יוסי גנוסר, שכיהן כחבר בוועדת החקירה אך היה שותפם של אנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה, עלה בידי יתום ואנשיו לשבש את מהלכי החקירה.
בדין וחשבון שהוגש על ידי הוועדה ב-20 במאי 1984, נקבע כי שני החוטפים הומתו במכות שהונחתו על ראשיהם, אך לא הוטלה על איש האחריות למותם.
ניסיון נוסף, של צוות בראשות פרקליט המדינה, יונה בלטמן, לקבוע באלו נסיבות נגרם מותם של החוטפים, שובש אף הוא באמצעות עדויותיהם השקריות של יתום ואנשיו. במהלך החקירה קבעו מספר רופאים על סמך בדיקת הגופות, שבהחלט ייתכן שהמחבלים מתו מהמכות שקיבלו בתוך האוטובוס, עוד לפני שהגיעו לידיו של מרדכי[12]. דרור חוטר ישי, שסייע בהגנה המשפטית על יצחק מרדכי, סיפר שד"ר בצלאל בלוך, שהיה אז ראש המרכז הלאומי לרפואה משפטית, אמר לו שראשי המחבלים היו מנופצים ומרוצצים ממכות רבות, ושהדו"חות הרפואיים של המכון זוייפו בהוראת השב"כ כדי להציג מצג שווא על פיו המחבלים הוכו במכה אחת בגודל האקדח של יצחק מרדכי[13]. היועץ המשפטי לממשלה קיבל את המלצות הוועדה של בלטמן. הוא העביר לפרקליט הצבאי הראשי את ההחלטה בעניינו של יצחק מרדכי והורה על העמדה לדין משמעתי של חמישה אנשי שב"כ ושלושה שוטרים על שימוש מוגזם בכוח[14].
על-פי המלצת הוועדה הועמד יתום לדין משמעתי על שסטר, כדבריו, לאחד מהחוטפים. ההליך המשמעתי נגד יתום הסתיים בזיכויו. על יסוד עדותו של יתום הועמד לדין משמעתי גם תת-אלוף יצחק מרדכי בעבירות של אלימות ולא חבלה חמורה שמחייבת העמדה בפני בית דין צבאי. קצין השיפוט הבכיר, אלוף במילואים חיים נדל, זיכה באוגוסט 1985 את מרדכי מכל אשמה, קבע כי הפגיעה של מרדכי בחוטפים במהלך הדקות הראשונות של החקירה נועדה לקבל מידע חיוני בזמן אמת ולא הייתה בלתי סבירה. כמו כן קבע שהחוטפים הועברו חיים לידי אנשים אחרים.
אנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשה טענו שהריגת החוטפים ועדויות השקר בפני ועדת זורע היו בהתאם לנורמות שנהגו מאז שנת 1971 בשב"כ, על פיהם נהגו בשב"כ לענות עצורים בעת חקירות, ולשקר לגבי פעילויות אלו בפני בתי המשפט במשפטי זוטא[15]. לעומת זאת, ועדת לנדוי קבעה שפרשת "קו 300" הייתה חמורה יותר מהנורמה של עדויות שקר בפני בית המשפט, מכיוון שאנשי השב"כ פעלו ביודעין ובמתוכנן במטרה לשבש את חקירתה של פרשת "קו 300" על ידי ועדת זורע, שמונתה לצורך ניהול החקירה, ועשו כן בשיתופו ובאמצעותו של גנוסר, איש השב"כ שמונה כחבר באותה ועדה[16].
לאחר שהיועץ המשפטי פתח בחקירה, הכינו אנשי השב"כ מסמך, שנקרא מסמך הגולגולות, שבו מנו אירועים פליליים קודמים שעשו בשב"כ בידיעת הדרג המדיני, תוך רמיזה לדרג המדיני שאם לא ימנעו את החקירה תפתח תיבת פנדורה של מעשים פליליים רבים שתגיע גם אל הדרג המדיני[17].
חשיפת פרטי הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנובמבר 1985 פנו שלושה מבכירי השב"כ, רפי מלכא, ראובן חזק ופלג רדי, אל ראש השב"כ, אברהם שלום, בתביעה לחשוף את פרטי הפרשה או להתפטר מתפקידו[18]. שלום סירב להתפטר והשלושה הורחקו מהשירות. אחד מהשלושה פנה אל ראש הממשלה, אך זה דחה את העניין כתלונה של פורש שב"כ ממורמר[19]. לאחר מכן, בפברואר 1986, פנו השלושה ליועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, ומסרו לו את פרטי הפרשה[20].
זמיר נפגש עם שמעון פרס, יצחק שמיר ויצחק רבין, העלה בפניהם את החשדות בדבר עבירות פליליות שנעברו בפרשה זו על ידי אנשי השב"כ, וביקש לטפל בעניין. זמיר הציע, בין השאר, לסגור את הפרשה בכך שראש השב"כ יתפטר[21]. ראש הממשלה, שמעון פרס, התנגד לכך בחריפות, ואמר: "רוצים לזרוק את ראש השב"כ לכלבים". יצחק שמיר ויצחק רבין צידדו בעמדתו של פרס[22]. לאחר שכל הצעותיו לפתרון נדחו, הורה זמיר באופן חד צדדי למשטרה לפתוח בחקירה פלילית של הפרשה. זמיר הסביר את החלטתו: "התלונה במשטרה הוגשה לאחר שכלו כל הקיצים וכל הצעותיי לפתרון נדחו. אלמלא כן כל הפרשה הייתה יכולה להיגמר אחרת."[20]
במוצאי שבת 24 במאי 1986 פורסם דבר החקירה במהדורת "מבט", כשהפרסום מציין חשדות נגד "פקיד בכיר", תוך קישור מרומז לכך שמדובר בעבירות שנעשו במסווה של ביטחון המדינה[23] [24]. בעקבות פתיחת החקירה דנו הקבינט והממשלה בעניין, ובמשך מספר ימים פעלו ראש הממשלה פרס וממלא מקומו שמיר למצוא פתרון כדי למנוע חקירה פלילית[25][22]. הועלו מספר הצעות לוועדות בדיקה, וכן הוצע להאיץ את מינויו של מחליפו של זמיר שכבר מספר חודשים קודם לכן הודיע שיפרוש ברגע שיימצא לו מחליף. בשב"כ קיוו שהיועץ המחליף יבטל את ההחלטה לפתוח בחקירה. ב-1 ביוני 1986 מונה יוסף חריש ליועץ משפטי[26], ובתקשורת טענו שהמינוי נועד לקבור את החקירה בפרשת קו 300[27].
בדצמבר 1986, חשפה העיתונאית מיכל מירון-שקד, בכתבה במגזין "פנטהאוז" שהתפרסם בניו יורק, את שמו של יוסי גינוסר כבכיר השב"כ המעורב בפרשה, שעד אז נודע רק כ-ג'[28].
החנינה והחקירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף יוני 1986 הושג הסדר עם היועץ המשפטי לממשלה, על פיו אברהם שלום יתפטר מתפקידו כראש השב"כ, והוא ואנשי השב"כ האחרים יקבלו חנינה מראש ולא יועמדו לדין[29]. בשלב ראשון ניתנה חנינה בידי נשיא המדינה, חיים הרצוג, לאנשי השב"כ שארגנו את עדויות השקר, ראש השב"כ אברהם שלום, חבר ועדת זורע, יוסי גנוסר, ושני היועצים המשפטיים של השב"כ[30]. אנשי השב"כ שוכנעו לבקש חנינה אף על פי שטענו שאינם פושעים ואינם זקוקים לחנינה[31]. מנגד, חריש הבהיר שבקשת החנינה היא הודאה באשמה. עתירה לבג"ץ נגד חנינה לפני משפט נדחתה על ידי השופטים מאיר שמגר ומרים בן-פורת כנגד דעתו החולקת של אהרן ברק שגרס שלא ניתן להעניק חנינה לפני הרשעה[32]. ב-7 באוגוסט 1986, ביום שבו פורסמה החלטת בג"ץ, ונקבע שיש לחנינות תוקף, החלה המשטרה בחקירתה.
בעקבות פתיחת החקירה המשטרתית פנו אהוד יתום ושישה אנשי שב"כ נוספים בבקשות לקבל חנינה[33]. בבקשתו לקבלת חנינה כתב יתום, כי הוא ופקודיו הרגו את שני החוטפים בפקודת ראש השב"כ, וכי למיטב הכרתו ואמונתו, נעשה המעשה "על-מנת שמפיגוע חטיפה רצחני לא ייחלצו מחבלים חיים". יתום הודה כי בעדויותיהם בפני ועדת זורע ולפני הצוות בראשות פרקליט המדינה, העלימו הוא ואנשיו את העובדה כי הם הרגו את החוטפים. הוא האמין, לטענתו, כי אילוץ ביטחוני מחייבו לעבור על החוק, בהיות הדבר דרוש, למיטב הכרתו ואמונתו, לקיום ביטחונה של ישראל. שבעת אנשי השב"כ קיבלו חנינה לאחר כשבועיים ובעקבות זאת עלתה דרישה להפסיק את החקירה, לאור החנינות שנתנו למעורבים העיקריים בפרשה[34]. למרות זאת, החקירה נמשכה, בין השאר כדי לבדוק את טענות ראש השב"כ ששמיר אישר לו להרוג את המחבלים וידע על החיפוי בפני ועדת זורע. שלום טען שכל מעשיו נעשו "בסמכות וברשות", משום שראש הממשלה, יצחק שמיר, אישר לו לעשותם. ראש הממשלה בעת ההריגה, יצחק שמיר, הכחיש זאת מכל וכל אך עיתונאים, בהם אמנון אברמוביץ', ופוליטיקאים, בהם יוסי שריד, דרשו לחקור את חלקו של שמיר[35]. למרות מתן החנינה, רבים מאנשי השב"כ המשיכו להימנע משיתוף פעולה עם החקירה ולא הוברר מי הרג בפועל את המחבלים[36]. במהלך החקירה תושאלו יצחק שמיר, שמעון פרס, משה ארנס ושני פוליטיקאים נוספים[37]. ראובן חזק, שחשף את הפרשה, הודה בחקירה בחלקו בהסתרת הריגת המחבלים. כך נהגו מספר אנשי שב"כ נוספים, שסירבו לבקש חנינה וטענו שפעלו בתום לב ולא עברו כל עבירה[38]. בתום החקירה, באמצע ספטמבר 1986[39], נמנו תשעה אנשי שב"כ, שלא נחונו, שנמצאו נגדם חשדות לגבי מעורבותם בפרשה[40]. היועץ המשפטי לממשלה החליט שלא לנקוט נגדם הליכים פליליים לאור חלקם המשני והעובדה שהאחראים הראשיים קיבלו חנינה.
צוות של משרד המשפטים בחן את הממצאים של חקירת המשטרה והוציא דו"ח על הפרשה בסוף דצמבר 1986. לגבי יצחק שמיר נקבע ש: ”לא ניתן לקבוע ... שידע על ההוראה להמתת המחבלים ועל פעולות השיבוש והסתרת העובדות[41][36]”.
לאחר מעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראש השב"כ, אברהם שלום, המשיך לכהן בתפקיד עד אמצע ספטמבר 1986, במקביל לחפיפה עם מחליפו יוסף הרמלין. ארבעת מקבלי החנינה הבכירים האחרים, ציפו להמשיך לכהן בתפקידים בכירים בשב"כ. יוסי גנוסר מונה לתפקיד חדש והדבר פורסם בתקשורת כקבלת קידום וגרר ביקורת ציבורית[42]. לאחר זמן לא רב הוא פרש מהשב"כ. הוא התמנה לראש מכון הייצוא. שנים לאחר מכן, ניסיונו להתמנות לתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון נחסם על ידי בג"ץ.
שני היועצים המשפטיים של השב"כ שקיבלו חנינה המשיכו בתפקידם בשב"כ. הפרקליטות סירבה לקבל מצב זה וסירבה לשתף פעולה עם היועצים המשפטיים של השב"כ[43] והתעוררה גם דרישה ציבורית להעבירם מתפקידם[44]. בעקבות זאת אכן עזבו היועצים המשפטיים את תפקידם[45].
אהוד יתום, שקיבל חנינה מהנשיא, המשיך לשרת בתפקידים בכירים בשב"כ במשך 13 שנים נוספות. לאחר שפרש לחיים האזרחיים, ניסיונו להתמנות לראש המטה ללוחמה בטרור נחסם על ידי בג"ץ, שקבע כי "פקודתו של ראש השב"כ הייתה, על פניה, בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה ליתום לציית לה". עוד קודם לכן נמנע מיתום להתמנות לתפקיד קצין הכנסת. החלטות אלה לא מנעו את הצבתו של יתום ברשימת מועמדי הליכוד לכנסת ה-16, ומשנת 2003 כיהן כחבר כנסת עד סוף הקדנציה.
השלכות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפרשת השב"כ היו מספר השלכות חשובות למערכת הממשל והחברה בישראל. היא חשפה פגעים חמורים בטוהר המידות ובהתנהלותו של שירות הביטחון הכללי. עובדים בארגון שיבשו חקירות, מסרו עדויות שקר, תיאמו ביניהם התנהגות זו ואף ניסו להפליל קצין שלא היה מעורב בהריגה. חשיפת הפרשה גרמה לפגיעה באמון הציבור בשב"כ ולדרישה לבדק בית כולל בשירות.
בנוסף, תוך כדי סבך החקירות נתגלו כשלים נוספים בשב"כ שבין החשובים שבהם הייתה העובדה שהתבררה בפרשת עיזאת נאפסו, שהשב"כ השתמש בעינויים בחקירותיו. ממצא זה הוביל לכינונה של ועדת לנדוי, ועדת חקירה ממלכתית שהתרכזה בשיטות החקירה של השב"כ ושממצאיה הטילו על השב"כ קווים מנחים חדשים לשיטות חקירה מותרות.
תרבות פופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות הפרשה הופקה סדרת הדרמה "קו 300", סדרה בחמישה פרקים שהופקה בשנת 1997 על ידי ערוץ 1, בבימוי אורי ברבש, תסריט מוטי לרנר.
הסרט שומרי הסף, אשר יצא לאקרנים בשנת 2012, מציג ראיונות עם ראשי השב"כ לשעבר המדברים בין השאר על הפרשה[46].
בסדרה שנות השמונים בעונה 1 פרק 3 צוין המקרה הנ"ל[47].
הסרט "חטיפה - קו 300" בהפקת "שידורי קשת" ושודר בערוץ 12 במאי 2018[48][49]. את החיילת אירית פורטוגז, שנהרגה מאש צה"ל, גילמה השחקנית דניאל גל[50].
בסדרה היהודים באים הוצג הדיון לכאורה בין ראש השב״כ דאז לבין יצחק שמיר ושמעון פרס בנוגע להעלאת השב״כ למשפט על הפרשה[51].
המונח קו 300[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונח "קו 300" משמש בתרבות הישראלית לשם גנאי לבעיות בשב"כ ולעיתים במוסדות ממשלתיים בכלל.
למשל, בשנת 2018, תוכנית "עובדה" על פרשיית הדלפות העוסקת בראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, נקראה "פרשת 300 הקווים". אחרים השתמשו בביטויים כמו "'פרשת קו 300' של הרכש הביטחוני"[52] ו"זוהי פרשת קו 300 של מערכת בית המשפט בישראל"[53].
מספרו של הקו הפועל בין תל אביב לאשקלון ובדרך חזור נשאר 300 עד היום.[54]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יחיאל גוטמן, טלטלה בשב"כ: היועץ המשפטי נגד הממשלה מפרשת טוביאנסקי עד פרשת קו 300, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995.
- רון מיברג, צד גימ"ל : חייו ומלחמתו של יוסי גנוסר, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2014
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עזרא ינוב ויוסף ולטר, צה"ל חילץ חטופי האוטובוס; 6 נפצעו; 2 מחבלים נהרגו, מעריב, 13 באפריל 1984
- צה״ל שיחרר נוסעי האוטובוס שנחטף אמש ע״י מחבלים, חדשות, 13 באפריל 1984
- המחבל נשכב על הרצפה ואז קפצתי החוצה מהחלון, חדשות, 13 באפריל 1984
- בג"ץ 4668/01 ח"כ יוסי שריד, יו"ר האופוזיציה וח"כ מוסי רז נ' ראש הממשלה, אריאל שרון ואהוד יתום
- משה הלוי, פרשת אוטובוס קו 300, השב"כ, הצנזורה ועיתון חדשות, באתר חדר מידע, 16 באוקטובר 2003
- שמוליק חדד, מזוודת הנפץ שלא הייתה, באתר ynet, 11 באפריל 2004
- אלכס ליבק, אלכס ליבק מצלם את אחד מצילומי העיתונות החשובים בתולדות ישראל: התצלום הנודע של קו 300, באתר הארץ, 27 במאי 2009
- גידי וייץ, כך שברו בכירי השב"כ את קשר השתיקה סביב פרשת קו 300, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2011
- בן כספית, 300 טון: פרשת השב"כ בגרסת איציק מרדכי, באתר nrg, 29 באוקטובר 2011
- גידי וייץ, פרשת קו 300: עדויות חסויות של חיילים ואנשי שב”כ נחשפות, באתר הארץ, 28 בפברואר 2013
- יעל שרר, הגיבורות שהושמטו מפרשת קו 300, באתר onlife, 23 במרץ 2017
- יעקב בר-און, 34 שנים לפרשת קו 300: "אנשי השב"כ נהגו בניגוד לכל עיקרון מוסרי", באתר מעריב אונליין, 15 באפריל 2018
- ליאת בר סתו, כך שכחה מדינת ישראל את המלאכית של החטופים, באתר מאקו, 2 במאי 2018
- שי לוי, "כולם צופים בך: מקדימה המחבלים - ומאחורה הגנרלים", באתר מאקו, 3 במאי 2018
- יצחק זמיר, 1984 - פרשת קו 300, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 10 במרץ 2019
- עידו דיסנצ'יק, המקור הסודי בפרשת קו 300: הסיפור שעוד לא סופר, באתר מעריב אונליין, 25 בספטמבר 2021
- משה אלעד, סָעַרְתְּ עָלַי, ארצי: אירועים שהסעירו את ישראל, הוצאת צמרת, תל אביב, תשפ"א 2021, עמודים 88-37
- גידי וייץ ונדב עשאהל,
א' תחסל אותם: ההודעה שהרעידה את השב"כ, סרט תיעודי בערוץ "ערוץ עשר", באתר יוטיוב, 2 באוקטובר 2011 - אטילה שומפלבי, "מסמך הגולגולות" נחשף | הפודקאסט היומי, באתר ynet, 26 ביולי 2021
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ עמרי אסנהיים, רקע אדום, באתר nrg, 15 באפריל 2005.
- ^ בן כספית, 300 טון: פרשת השב"כ בגרסת איציק מרדכי, באתר nrg, 29 באוקטובר 2011.
- ^ על פי עדויות לוחמים שהשתתפו בפעולת ההשתלטות, החיילת התרוממה ממושבה באוטובוס, סמוך למקומו של אחד החוטפים. קצין מהכוח, שהבחין בדמות מתרוממת, הגיב באופן אינסטינקטיבי, הסתובב אליה וירה בה למוות.
- ^ "ראש הממשלה אמר- אתה חייב לסגור אותם", גלי צה"ל
- ^ רע"פ 1127/93 מדינת ישראל נגד יוסי קליין ואחרים, פ"ד מח (3) 485
- ^ "העולם הזה", גיליון 2434 מ-25 באפריל 1984
- ^ אלכס ליבק, אלכס ליבק מצלם את אחד מצילומי העיתונות החשובים בתולדות ישראל: התצלום הנודע של קו 300, באתר הארץ, 27 במאי 2009
- ^ יעל שרר, הגיבורות שהושמטו מפרשת קו 300, באתר onlife, 21 במרץ 2017
- ^ תיחקר תעלומת מותם של שניים, מעריב, 29 באפריל 1984
- ^ אלי דנון ויהודה גורן, 'חדשות' לא יופיע עד יום ד' לפי צו הצנזור הצבאי, מעריב, 30 באפריל 1984
- ^ אדם ברוך, מה נשמע בבית, עמוד 100
- ^ הכבוד האבוד של יצחק מרדכי, מעריב, 9 באוגוסט 1985
- ^ "עיוותי בג”ץ ופסיקות שנוגדות את לשון החוק", עו”ד דרור חוטר-ישי, אתר יוטיוב, החל מ-1:13
- ^ ברוך מאירי, תת אלוף מרדכי יועמד לדין צבאי, מעריב, 14 באוגוסט 1985
- ^ אדם ברוך, מה נשמע בבית, עמוד 101
- ^ בג"ץ 4668/01 ח"כ יוסי שריד וח"כ מוסי רז נ' ראש הממשלה, אריאל שרון ואהוד יתום, ניתן ב־27 בדצמבר 2001, סעיפים 14-15
- ^ אטילה שומפלבי, "מסמך הגולגולות" נחשף, באתר ynet, 26 ביולי 2021.
- ^ גיל קיסרי, חזק אמר לשלום: אם לא תתפטר ־ לא אני אשב בכלא, מעריב, 30 במאי 1986
- ^ יעקב ארז, 3 המורדים בראש השב"כ לא רצו להשלים עם נורמה מעוותת, מעריב, 29 במאי 1986
- ^ 1 2 זמיר: בפרשה זו יש אישים הנושאים שם הבטחון לשווא, מעריב, 28 במאי 1986
- ^ זמיר הציע לסיים הפרשה בהתפטרות שלום - פרס התנגד, מעריב, 28 במאי 1986
- ^ 1 2 צפויה פרישת בכירים מהשב"כ, מעריב, 30 במאי 1986; המשך
- ^ מיכאל קרפין, שנת השב"כ, כותרת ראשית, 20 במאי 1987
- ^ הממשלה הופתעה מהוראת זמיר, מעריב, 25 במאי 1986; המשך
- ^ זמיר הציע להעמיד לדין, מעריב, 26 במאי 1986; המשך
- ^ הצעה: חקירת שב"כ תופקד בידי בודק יחיד - השופט מאיר שמגר, מעריב, 2 ביוני 1986
- ^ אמנון אברמוביץ', צחוק חרישי, מעריב, 2 ביוני 1986
- ^ אבי גנאור, " ג׳ מהשב״ב הוא יוסף גינוסר", חדשות, 7 בדצמבר 1986
שלום רוזנפלד, MICHELE MAYRON " תסמונת, מעריב, 17 בדצמבר 1986 - ^ מאמץ להביא לסיום פרשת השב"כ, מעריב, 25 ביוני 1986; המשך
- ^ שלושה מחנוני השב"כ: אין לנו על מה להתחרט, מעריב, 14 באוקטובר 1986
- ^ בחמש בבוקר סיכם אברום מסכים לחנינה, מעריב, 26 ביוני 1986
- ^ פרשת קו 300: התקדים לחנינה כללית לאנשי ביטחון, באתר ynet, 3 בספטמבר 2003;
בג"ץ 428/86 יצחק ברזילי נגד ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-6 באוגוסט 1986 - ^ שבעה אנשי שב"כ נוספים; אנחנו אשמים ומבקשים חנינה, מעריב, 12 באוגוסט 1986; המשך
- ^ בכירים במשרד המשפטים, מעריב, 25 באוגוסט 1986
יאיר פידל, פאר-לי שחר, אמנון לוי, דידי יזרעאלי, גם החיילים קיבלו חנינה, חדשות, 25 באוגוסט 1986 - ^ פתרון מביש אמר שרון אבל לבסוף הצביע בעדו, מעריב, 26 ביוני 1986
- ^ 1 2 הוראת ראש השב"כ להמית את 2 המחבלים, מעריב, 30 בדצמבר 1986; המשך
- ^ חריש רומז: ייתכן שיועמדו לדין 9 זוטרים מהשב"כ שלא נחונו, מעריב, 19 בספטמבר 1986 חריש רומז: ייתכן שיועמדו לדין 9 זוטרים מהשב"כ שלא נחונו-המשך , מעריב, 19 בספטמבר 1986
- ^ חזק הפליל עצמו, מעריב, 26 באוגוסט 1986; המשך
- ^ המשטרה סיימה את חקירת שב"כ, מעריב, 18 בספטמבר 1986; המשך
- ^ חריש רומז ייתכן שיועמדו לדין, מעריב, 18 בספטמבר 1986(הקישור אינו פעיל, 26.2.2020); המשך
- ^ אילן רחום, פרשת השב"כ, כרמל, 1990, עמ' 154-158
- ^ אחד ממקבלי החנינות לתפקיד בכיר בשב"כ, מעריב, 17 באוגוסט 1986
- ^ שני היועצים המשפטיים של השב"כ ימשיכו לכהן בתפקידם, מעריב, 9 בספטמבר 1986
- ^ ח"כ אלוני: מדוע ממשיכים החנונים לכהן כמשפטנים?, מעריב, 21 באוגוסט 1986
השניים שעשו הכל כדי להדיח לעדות שקר, מעריב, 15 בספטמבר 1986 - ^ אלי בכר, ייעוץ משפטי בארגון ביטחוני, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013, בעמ' 61
- ^ אלוף בן, שומרי הסף מחסלים ובוכים, באתר הארץ, 14 בינואר 2013
- ^ שנות ה-80, עונה 1, פרק 3: סיפור אהבה בלתי נשכח, באתר חדשות 13, 24 באוקטובר 2013
- ^ מטלטל: סרט חדש יביא את הסיפור שלא סופר בחטיפת קו 300, באתר מאקו, 16 באפריל 2018
- ^ אירית פורטוגז ז"ל - אומץ לב ותושיה, באתר ערוץ 7, 5 במאי 2018
- ^ רן בוקר, דניאל גל: "נוצרה לי דמות של מלאך על המסך", באתר ynet, 2 במאי 2018
- ^ היהודים באים עונה 5 | מסמך הגולגולות - מתוך פרק 8, נבדק ב-2022-04-17
- ^ אלי סניור, גורם חקירה: "תיק הצוללות - 'פרשת קו 300' של הרכש הביטחוני", באתר ynet, 8 בנובמבר 2018
- ^ אלירן טל, רגב: "זוהי פרשת קו 300 של מערכת בית המשפט בישראל", ערוץ 20, 26 בפברואר 2018
- ^ אוטובוס קרוב | מסלול קו 300 של אגד מתל אביב יפו לאשקלון, באתר xn--4dbclabp0e.co.il
| יצחק שמיר | ||
|---|---|---|
| בשירות לח"י | כליאה במחנה המעצר מזרעה • רצח הלורד מוין • גולי אצ"ל ולח"י • הבריחות ממחנות המעצר באפריקה | 
|
| בשירות המוסד | יחידת קיסריה • המדענים הגרמנים במצרים | |
| אירועים במהלך כהונותיו כראש ממשלת ישראל |
||
| משפחתו | שולמית שמיר (בת זוג) • יאיר שמיר, גלעדה שמיר (ילדים) | |
| הנצחתו | המרכז הרפואי שמיר • דרך יצחק שמיר | |
| שונות | מפלגת הלוחמים • ליל המיקרופונים | |