קו 7 של הרכבת התחתית של ניו יורק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קו מאסף/מהיר פלאשינג
Flushing Local Flushing Express
NYCS-bull-trans-7-Std.svg
R188 7 train entering Queensboro Plaza.jpg
מדינה ניו יורק (מדינה) ארצות הברית
עיר ניו יורק סיטי
שם המערכת הרכבת התחתית של ניו יורק
מידע על ההקמה
פתיחת הקו 1915 עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע על הקו
צבע על המפה סגול
מספר התחנות 22
תרשים הקו
NYCS map 7.svg
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קו 7, או בשמו המלא קו מאסף/מהיר פלאשינגאנגלית: 7 Flushing Local and <7> Flushing Express) הוא קו רכבת תחתית באגף A במערכת הרכבת התחתית של ניו יורק, צבע המסלול של הקו הוא בצבע סגול והוא עוצר ב־22 תחנות בסך הכל. הקו מתחלק לשתיים, קו 7 וקו <7> (בצורת יהלום). החלוקה בשמות נובעת מכך שקו 7 הוא קו מאסף לכל אורכו וקו <7> הוא קו מהיר והוא עוצר ב-8 תחנות בלבד. הקו חוצה את מנהטן ממערב למזרח ומגיע עד לפלאשינג שבצפון קווינס.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכבת מהדגם הישן בשירות בקו 7
עבודות השיקום במנהרת הרכבת.

ב-13 ביוני 1915, רכבת המבחן הראשונה של הקו פעלה בין תחנת גרנד סנטרל לבין שדרות ורנון - ג'קסון אווניו, ללא תשלום. קו הפלאשינג הורחב בתחנה אחת משדרות ורנון-ג'קסון אל שדרות פוינט אווניו ב-15 בפברואר 1916 והשירות החל להיות בתשלום. ב-5 בנובמבר 1916 הורחב הקו עוד שתי תחנות מזרחה לתחנת קווינסבורו פלאזה.

ההרחבה המשמעותית של הקו ארעה במאי 1927 אז החלו העבודות להרחבתו, ראשית הורחב הקו בתחנה נוספת ובזמני נסיעות נוספים, ובסוף ינואר 1928 הסתיימה הרחבת הקו מזרחה עד לתחנת פלושינג מיין.

השירות על קו הפלאשינג ממזרח לקווינסבורו פלאזה היה משותף על ידי 2 חברות, הראשונה הייתה חברת "Interbough Rapid Transit" והשנייה הייתה חברת ברוקלין-מנהטן טרנזיט תאגיד מ-1912 עד 1949; רכבות ה-BMT היו נקראות קו 9, בעוד ששירותי IRT הוגדרו בשם 7 על גבי מפות בלבד. המספר 7 הוקצה רכבות מאז כניסתה של הקדמי על מסילת R12 בשנת 1948.

רכבות אקספרס החלו לפעול ב-24 באפריל 1939 כדי לשרת את היריד העולמי בניו יורק ב-1939. הרכבת הראשונה עזבה את הרחוב הראשי בשעה 6:30 בבוקר. IRT הפעילה נסיעות כל תשע דקות בין הרחוב ראשי ותחנת כיכר טיימס בעוד BMT הפעילו נסיעות כל כמה דקות בין הרחוב ראשי לקווינסבורו פלאזה. זמן הנסיעה בין רחוב ראשי לקווינסבורו פלאזה היה 15 דקות, וזמן הנסיעה בין הרחוב ראשי לכיכר טיימס היה 27 דקות.

ב-17 באוקטובר 1949 הסתיימה פעולת ה-BMT / IRT המשותפת על קו הפלאשינג, וקו הפלאשינג הפך לאחריות בלעדית של חברת ה-IRT לאחר סיום שירות ה-BMT / IRT, הודיעה מועצת התחבורה של ניו יורק, כי הרציפים בתחנות הקו יוארכו לאורכם של 11 קרונות של IRT, ואילו הרציפים של קווי החברה השנייה ימשכו עד 10 אורכי קרונות BMT. הפרויקט, שהתחיל ב-1950, עלה 3.85 מיליון דולר. עד אז הרציפים היו באורך של 9 קרונות IRT באורך כולל של 51 מטרים, או שבעה קרונות BMT באורך כולל של 60 מטר.

ב-12 במרץ 1953 החלו שתי רכבות סופר אקספרס של תשעה קרונות לפעול מרחוב פלושינג-מיין לכיכר טיימס בשעת העומס. הרכבות המהירות עצרו רק ברחוב הראשי, ודילגו על רוב התחנות, השירות המהיר גרם לקיצור זמן הנסיעה ביותר מעשרה אחוזים. החל מ-12 באוגוסט 1955, השירות המהיר פעל באופן קבוע במהלך שעת העומס. ב-10 בספטמבר 1953 נוספו 2 רכבות מהירות מתחנת כיכר טיימס לרכבות המהירות בשעות העומס. אך השירות המהיר כולו, נפסק בשנת 1964.

מ-13 במאי 1985, עד 21 באוגוסט 1989, החלו שיפוצים משמעותיים בקו, כולל התקנת מסלול חדש, תיקון מבני התחנות ושיפור תשתית הקו. הפרויקט עלה 70 מיליון דולר. רציפים זמניים נבנו בתחנות מקומיות לאורך הקו, כאשר עבודות המסלול בוצעו על המסלול המקומי בתחנות הרכבת כדי לספק גישה לרכבות. המרכיב העיקרי היה החלפת מסילות בשדרה של קווינס בולוואר. השיפוץ היה נחוץ משום שמסילות הרכבת התחתית היו במצב גרוע מאוד עד כדי סכנת התדרדרות. במהלך הפרויקט נסגרו קטעים שלמים במסילות ועיכובים גדולים החלו להיות בזמני הנסיעות. רשות התחבורה של ניו יורק (NYCTA) שקלה להפעיל את שירות האוטובוסים המהיר כדי להחליף את השירות המהיר, אך החליטה שלא לעשות זאת מכיוון שהיא תתחייב במאות אוטובוסים, אשר לניו יורק לא היו. לאחר גמר העבודות בסוף יוני 1989 קיימה החברה דיון פומבי בנוגע להחזרת השירות המהיר, השירות חזר לבסוף בסוף החודש.

באמצע שנות ה-90, גילו ה-MTA כי המבנה של גשר קווינס היה בלתי יציב, וכל נסיעה נוספת על גביו עלולה להסתיים באסון. שירות הקו נפסק מיידית והעבודות החלו בשנת 1993, גם כאשר הוחזר השירות בסיום העבודות, הוא עוד לא הוחזר במלואו כיוון שנותרו עוד קטעים במקומות אחרים שגם בהם בוצעו עבודות. השירות המלא הוחזר רק בשנת 2009. פרויקט נוסף לשיפוץ המסילות והתחנות נפתח בשנת 2012 אך עוכב פעמים רבות; תחנת רחוב 34-הדסון יארדס שתוכננה להפתח בשנת 2013 נפתחה רק בשנת 2015, וסיום הפרויקט בוצע רק בדצמבר 2018.

מסלול הקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשונה משאר הקווים באגף A, שחוצים את ניו יורק מצפון לדרום, קו 7 חוצה את העיר ממזרח למערב. תחנת המוצא של הקו נמצאת בקצה המערבי של מנהטן ברחוב 34, הקו חוצה בקו ישר את מנהטן ומהווה בעצם קישור לכל הקווים שנוסעים לאורך האי, הקו נכנס לקווינס דרך מנהרה מתחת לנהר איסט ופונה צפונה אל תחנת הרכבת האנטרסטוינט שמשמשת את תושבי הרובע. מייד לאחר תחנת הרכבת פונה מסלול הקו שוב מזרחה ונוסע במסלול נפרד ללא קווים נוספים עד לתחנת הרכבת התחתית רחוב מאיין שם תחנתו הסופית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]