קידוש בכורות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות, מצוות קידוש הבכורות היא מצווה שניתנה לבני ישראל ביציאת מצרים ועיקרה הוא הקדשת בכורות האדם והבהמה לאל. המקור למצווה הוא שמות, י"ג, ב': "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא".

משמעות ההקדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות ההקדשה משתנה בין הבכורות השונים:

  • בכור בהמה טהורה מובא לבית המקדש כקורבן, ובשרו נאכל על ידי הכהן. אם הוא בעל מום - הוא ניתן לכהן ונאכל בכל מקום.
  • בכורי האדם יועדו לעבודת המקדש, אך כיוון שחטאו בחטא העגל זכות זו הועברה לשבט לוי. למעשה, מאז חטא העגל הבכורות נפדים מההקדשה הזו על ידי פדיון הבן.
  • בכור החמור (פטר חמור) שאינו יכול להיות קורבן, נפדה בשה, ואם בעליו אינם פודים אותו - הם צריכים לערוף אותו.

מדיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיני בכור בהמה טהורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בכור בהמה טהורה

כיוון שבעיקר המצווה בכור הבהמה צריך לעלות לקורבן בבית המקדש -מה שלא ניתן לביצוע בימינו או בחו"ל, מצווה זו נוהגת בימינו באופן שונה. יש אומרים שצריך לסלק את בכור הבהמה מהבית משעה שהוא יכול להעלות כקורבן (30 ימים בבהמה דקה ו50 ימים בבהמה גסה), ויש אומרים שהבכור ישאר בבית הבעלים וימתין לבניין המקדש, ואז יעלה לקורבן.

מדיני בכור אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פדיון הבן

מדיני בכור חמור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פטר חמור

טעמי המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי המצווה לפי ספר החינוך הם לחזק את ההבנה של האדם שכל רכושו שייך לקב"ה, ולכן דווקא את הבכור שבו מושקעת הכי הרבה עבודה צריך החקלאי להקדיש לקורבן לה'.
הסבר נוסף (בהתאם למיקום הציווי) הוא שמצווה זו באה להזכיר לנו את נס מכת בכורות בפרט ואת יציאת מצרים בכלל.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.