קיום שאינו ראוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

קיום שאינו ראויגרמנית: Lebensunwertes Leben) הוא מושג שהתפרסם בגרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה והתייחס לאוכלוסיות מסוימות של אנשים החסרות זכות לחיים. בהמשך, פותחו עבור אוכלוסיות אלו תוכניות של אותנסיה חוקית על ידי המדינה.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קיום שאינו ראוי" מתכוון לאנשים עם בעיות רפואיות חמורות, בייחוד גנטיות, מחלות נפשיות קשות ונזק מוחי מסיבות שונות. בשלב מאורח יותר המושג הורחב גם לקבוצות השייכות לגזעים נחותים לפי תורת הגזע הנאצית. מושג האדם שקיומו אינו ראוי הוא חמור יותר ממושג אחר בתורת הגזע הנאצית והוא מושג ה- תת-אדם" (Untermensch). "תת-אדם" לא נחשב באופן אוטומטי כבלתי ראוי לקיום - למשל העמים הסלאביים לא נועדו להשמדה אלא לשמש כעבדים בשרות הרייך השלישי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג "קיום שאינו ראוי" הופיע לראשונה בספרם של המשפטן הגרמני פרופ' קרל בינדינג (Karl Binding) מאוניברסיטת לייפציג והפסיכיאטר הגרמני פרופ' אלפרד הוכה (Alfred Hoche) מאוניברסיטת פרייבורג - "הרשות לחסל חיים שאינם ראויים לחיים" (בגרמנית Die Freigabe der Vernichtung Lebensunwerten Lebens). הספר נכתב בשני כרכים, הראשון בזמן מלחמת העולם הראשונה והשני בשנת 1920. הטענה בספר היא שאנשים הסובלים מנזק מוחי, פיגור שכלי או מחלות פסיכיאטריות קשות אינם אלא "מתים מוחית", "עול לאנושות", "עטיפה ריקה של בני אנוש", "נטל כלכלי" ועוד. על כן, בני אנוש אלו חסרי כל תועלת לעם ולמדינה, קיומם אינו משתלם ויש לחסלם. בהמשך, רעיון זה הורחב לאנשים שהוגדרו כשייכים לגזע בלתי טהור או נחות. תוכנית האותנסיה הנובעת מהרעיון שבמושג "קיום שאינו ראוי" הופעלה בשנת 1939, לפי הנחיה אישית של אדולף היטלר וכונתה Aktion T4. היות שרובם ככולם של קרבנות תוכנית זו היו גרמנים, נוצרה בהדרגה התנגדות ציבורית אליה והמבצע הופסק באופן רשמי ב-1941, אך המשיך, בצורה בלתי רשמית, עד סוף המלחמה. מעשי הרצח בוצעו בהתחלה על ידי זריקות רעל וכאשר גבר זרם הנרצחים, על ידי הרעלה בגז (שיטה שהועברה במהרה למחנות ההשמדה. במחקרו על שיתוף הפעולה של רופאים ופסיכיאטרים בהשמדת עם, חילק הפסיכיאטר הנודע רוברט ז'יי ליפטון (Robert Jay Lipton) את התפתחות האותנסיה להשמדת עם, ל-5 שלבים: 1) עיקור כפוי של ה-"בלתי ראויים לקיום" 2) רצח ילדים "פגועים" בבתי החולים 3) רצח מבוגרים "פגועים" במתקנים מיוחדים המיועדים לכך, בעזרת זריקות רעל וגז 4) רצח שבויי מלחמה ואסירים באותם מתקנים 5) העברת ידע ושיטות השמדה ממתקנים אלו למחנות שהפכו למחנות השמדה.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האנציקלופדיה של השואה - כרך ה עמ' 1151
  • Karl Binding and Alfred Hoche, "permitting the Destruction of Life Unwworthy of Living (1920) - germanhistorydocs.ghi-dc.org/sub_document.cfm?document_id=4496