קיט קרסון

קיט קרסון
Kit Carson

קיט קרסון, סביב 1860
קיט קרסון, סביב 1860
לידה	24 בדצמבר 1809 ריצ'מונד קנטקי
פטירה	23 במאי 1868 (בגיל 58) פורט ליון קולורדו
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות קיט קרסון בטאוס ניו מקסיקו
מקום מגורים	טאוס ניו מקסיקו
פעילות בולטת	איש הרים, איש ספר, מורה דרך, סוכן לענייני אינדיאנים, קצין בצבא ארצות הברית
ידוע בשל	פתיחת מערב ארצות הברית להתיישבות אירופים
בת זוג	היה נשוי לשלוש נשים ואניבי Making-Out-Road חוספה חראמיו
חתימה

כריסטופר יוסטון "קיט" קרסון (באנגלית: Christopher Houston "Kit" Carson ‏; 24 בדצמבר 1809 – 23 במאי 1868) היה איש סְפר אמריקני. במהלך חייו הוא עסק במגוון עבודות בשכר: איש הרים, צייד פרוות, מורה דרך, סוכן לענייני אינדיאנים וקצין בצבא ארצות הברית. ביוגרפיות וקטעי חדשות על פעילותו במערב ארצות הברית הפכו אותו לאגדה עוד בחייו. גרסאות מוגזמות של מעלליו היו נושא לרומנים בפרוטה.

קרסון עזב את ביתו באזור הכפרי של מיזורי של ימינו בגיל 16 במטרה להתפרנס כאיש הרים וצייד פרוות במערב. בשנות ה-30 של המאה ה-19, הוא ליווה את יואינג יאנג (Ewing Young‏; 1841-1799) במשלחת לקליפורניה המקסיקנית והצטרף למסעות לציד פרוות אל הרי הרוקי. הוא חי בין שבטי האינדיאנים של האראפהו והשאיין, ואף התחתן פעמיים עם נשים אינדיאניות.

בשנות ה-40 של המאה ה-19 הוא נשכר כמורה דרך על ידי ג'ון פרימונט. משלחת פרימונט חקרה את מרבית קליפורניה, אורגון ואזור האגן הגדול. פרימונט מיפה וכתב דוחות והערות על שביל אורגון במטרה לסייע ולעודד חלוצים אמריקניים להגר למערב. קרסון זכה לתהילה לאומית באמצעות הדוחות של פרימונט על משלחותיו.

תחת פיקודו של פרימונט השתתף קרסון בהתקוממות כנגד שלטון הרפובליקה המקסיקנית בקליפורניה בתחילת מלחמת ארצות הברית–מקסיקו. מאוחר יותר בזמן המלחמה היה קרסון סייר ושליח, שנודע בשל משימת החילוץ שלו לאחר קרב סן פסקוואל ומסעו מחוף לחוף מקליפורניה לוושינגטון די. סי. על מנת להפיץ את החדשות על העימות בקליפורניה לממשלת ארצות הברית. בשנות ה-50 של המאה ה-19 הוא מונה לסוכן לענייני האינדיאנים לשבטי היוט והאפאצ'י חיקרייה.

במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית הוביל קרסון גדוד מתנדבים, שברובם היו ממוצא היספאני מניו מקסיקו, כחלק מצבא האיחוד, בתבוסה בקרב ואלוורדה ב-1862. כאשר האיום של צבא הקונפדרציה על ניו מקסיקו הוסר, הוביל קרסון כוחות צבא במטרה לדכא את שבטי האינדיאנים של הנאוואחו, האפאצ'י מסקלרו, הקאיווה והקומאנצ'י.

לקרסון הוענקה דרגת ייצוג של בריגדיר גנרל והוא מונה למפקד פורט גרלנד (Fort Garland) בקולורדו. הוא שהה שם זמן קצר בלבד: בריאות לקויה אילצה אותו לפרוש מחיי הצבא. קרסון היה נשוי שלוש פעמים, והיו לו עשרה ילדים. ביתו היה בטאוס שבניו מקסיקו. קרסון מת בפורט ליון בקולורדו ממפרצת באבי העורקים ב-23 במאי 1868. הוא קבור בטאוס בניו מקסיקו בסמוך לאשתו השלישית חוספה חראמיו.

ילדותו ונעוריו (1829-1809)

צילום מוקדם (כנראה הראשון) של קרסון חובש כובע בונה

קרסון נולד בקנטקי בערב חג המולד 1809. הוריו היו לינדזי קרסון (Lindsay Carson) ואשתו השנייה, רבקה רובינזון (Rebecca Robinson). ללינדזי היה חמישה ילדים מאשתו הראשונה לוסי בראדלי (Lucy Bradley), ועשרה נוספים מרבקה. קיט היה הילד השישי מהם, כלומר, הילד האחד-עשר של לינדזי.

ללינדזי קרסון היו שורשים סקוטים-אירים פרסביטריאניים. הוא היה חקלאי, בנאי וחייל ותיק ממלחמת העצמאות של ארצות הברית ומלחמת 1812. הוא נלחם באינדיאנים בספר האמריקני, ואיבד שתי אצבעות בידו השמאלית בלחימה מול האינדיאנים משבטי המסוואקי והסאוק .

משפחת קרסון עקרה לבונ'ס ליק (Boone's Lick) במחוז הווארד במיזורי כשקיט היה בן שנה. המשפחה התיישבה בחלקת קרקע שהייתה שייכת לבניו של דניאל בון שרכש את הקרקע מהספרדים. משפחות בון וקרסון הפכו לידידים, עבדו והתרועעו יחד. ויליאם, בנו הבכור של לינדזי, אף נשא לאישה את מילי בון, נינתו של דניאל בון ב-1810. בתם, אדלין, הפכה לחברה למשחקים החביבה ביותר על קיט.

מיזורי הייתה אז אזור הספר של ההתפשטות של האמריקנים מערבה. בקתות המגורים היו ממוגנות באמצעות גדרות של כלונסאות מחודדים במטרה להגן עליהן מהתקפות האינדיאנים. כשהגברים עבדו בשדות הוצבו זקיפים עם כלי נשק, על מנת להגן על החקלאים. קרסון כתב בזיכרונותיו: "במשך שנתיים או שלוש שנים לאחר בואנו היו חייבים להיות מבוצרים והיה זה הכרח להציב גברים בקצות השדות להגנת אלו שעמלו בשדה".

לינדזי קרסון מת במפתיע כאשר ענף עץ כבד נפל עליו כשביאר יער. קיט היה אז בן שמונה. אף שהייתה חסרת פרוטה טיפלה האם לבדה בילדיה במשך ארבע שנים. אז היא נישאה לג'וזף מרטין (Joseph Martin), אלמן שהיו לו כמה ילדים. קיט היה בשנות העשרה לחייו ולא הסתדר עם אביו החורג. ההחלטה הייתה לשלוח אותו להיות חניך של דייוויד וורקמן (David Workman), יצרן אוכפים בפרנקלין במיזורי. קיט כתב בזיכרונותיו שוורקמן היה "איש טוב, ואני זוכר לעיתים קרובות את היחס טוב הלב שקיבלתי".

פרנקלין שכנה בקצה המזרחי של שביל סנטה פה, שנפתח שנתיים קודם לכן. רבים מהלקוחות בחנות האוכפים היו ציידי פרוות וסוחרים, שמהם שמע קרסון סיפורים מלהיבים אודות המערב. קרסון מצא שהעבודה בייצור אוכפים לא הייתה לטעמו. הוא הצהיר פעם: "העסק לא התאים לי והחלטתי לעזוב".

שביל סנטה פה

באוגוסט 1826, בניגוד לרצונה של אימו, ברח קרסון מחונכו. הוא הצטרף לשיירה של ציידי פרוות שנעה מערבה, כשהוא מטפל בחיות המשק שלהם. השיירה עשתה דרכה בשביל סנטה פה לסנטה פה, בירת סנטה פה דה נואבה מחיקו (Santa Fe de Nuevo México), והגיעה ליעדה בנובמבר 1826. קרסון התיישב בטאוס.

קרסון חי עם מתיו קינקיד (Mathew Kinkead), צייד פרוות וחוקר ארצות ששירת יחד עם אחיו הבוגרים של קרסון במהלך מלחמת 1812. קינקיד הדריך את קרסון בלימוד הכישורים של צייד פרוות, והשפות ההכרחיות למסחר. בסופו של דבר ידע קרסון ספרדית שוטפת וכמה שפות של אינדיאנים.

וורקמן, שאצלו עבד כחניך, פרסם מודעה בעיתון המקומי במיזורי. הוא כתב כי ייתן פרס בסך סנט אחד למי שישיב את הנער לפרנקלין. איש לא תבע את הפרס. המודעה כללה את התיאור המודפס הראשון של קרסון: "כריסטופר קרסון, נער בערך בן 16, קטן יחסית לגילו, אבל בנוי היטב; שיער בהיר. ברח מהחתום מטה, שחי בפרנקלין, מחוז הווארד, מיזורי, שאליו היה קשור על מנת ללמוד את המסחר באוכפים".

בין 1827 ל-1829 עבד קרסון כטבח, מתורגמן, ונהג עגלות בדרום-מערב ארצות הברית. הוא עבד גם במכרה נחושת בסמוך לנהר חילה בדרום-מערב ניו מקסיקו של ימינו. בשנים מאוחרות לא הזכיר קרסון נשים מתקופה זו בחייו. למעשה, הוא מזכיר בכתביו רק שלוש נשים ספציפיות: חוספה חארמיו, אשתו השלישית והאחרונה; אשת חבר בוושינגטון די. סי. ואן וייט, קורבן של זוועות של האינדיאנים.

איש הרים (1841-1829)

ערך מורחב – סחר הפרוות באמריקה הצפונית

איש ההרים קיט קרסון וסוסו האהוב, אפאצ'י, מ"חייו והרפתקאותיו של קיט קרסון הנסטור של הרי הרוקי" מאת דה ויט פטרס. הספר היה הביוגרפיה הראשונה של קרסון, ויצא לאור ב-1858

בגיל תשע עשרה החל קרסון את הקריירה שלו כאיש הרים. הוא סייר בחלקים רבים ממערב ארצות הברית יחד עם אנשי הרים מפורסמים כדוגמת ג'ים ברידג'ר וביל ויליאמס הזקן (Old Bill Williams). בחורף של השנים 1828–1829 הוא שימש כטבח עבור יואינג יאנג בטאוס. הוא הצטרף למסע הציד של יאנג ב-1829.

במהלך אוגוסט 1829 החבורה נכנסה לארצם של האפאצ'י לאורך הנהר חילה. המשלחת הותקפה, וזה היה ניסיונו הראשון של קרסון בקרב. החבורה של יאנג המשיכה לאלטה קליפורניה כשהיא צדה בונים וסוחרת בפרוות בקליפורניה מסקרמנטו בצפון ללוס אנג'לס בדרום, וחזרה לטאוס באפריל 1830 לאחר ציד בונים לאורך הנהר קולורדו.

קרסון הצטרף לחבורה שנועדה להציל שיירת עגלות לאחר שנכנסה לטאוס, ואף על פי שהתוקפים נמלטו מאתר הזוועות נוכח יאנג ביכולת הרכיבה של קרסון ובאומץ לבו. קרסון הצטרף למשלחת נוספת בהנהגתם של תומאס פיצ'פטריק וויליאם לווין ב-1831. פיצ'פטריק, לווין והציידים שלהם רכבו צפונה למרכז הרי הרוקי. קרסון עתיד לצוד וללכוד בונים במערב במשך כעשר שנים. הוא נודע כאדם שאפשר לסמוך עליו וכלוחם מעולה.

החיים כאיש הרים לא היו קלים לקרסון. לאחר שאסף פרוות בונים הוא היה צריך לשמור עליהם במשך חודש עד מפגש הרי הרוקי השנתי, שנערך באזורים מרוחקים במערב כדוגמת גדותיו של הנהר גרין בוויומינג. בכסף שקיבל עבור הפרוות הוא רכש מצרכי יסוד הכרחיים לחיים עצמאיים כולל קרסי דיג, קמח וטבק. כיוון שלא הייתה גישה לרופאים באזורים השונים בהם פעל היה קרסון חייב לחבוש את פצעיו ולסעוד את עצמו. מדי פעם היו עימותים עם אינדיאנים. הלבוש העיקרי של קרסון בתקופה זו היה מעורות צבאים שהתקשחו לאחר שנותרו בחוץ במשך זמן. לבוש זה הגן עליו במידת מה כנגד כלי נשק אחדים בהם השתמשו האינדיאנים.

דובי גריזלי היו בין האויבים הגדולים ביותר של אנשי ההרים. אירוע מיוחד שבו היו מעורבים בעלי חיים אלו קרה לקרסון ב-1834 שעה שצד אייל קנדי לבדו. שני דובים נתקלו בו והוא נמלט במעלה עץ. אחד הדובים ניסה להפיל אותו באמצעות נענוע העץ, אבל נכשל ולבסוף עזב. קרסון חזר למחנה מהר ככל שיכול היה. הוא כתב בזיכרונותיו כי: "הדוב החליט לבסוף לעזוב, שעל כך הייתי אסיר תודה מכל הלב, מאחר שמעולם לא הייתי כל כך מפוחד".

מפגש הרי הרוקי האחרון נערך ב-1840. בתקופה זו החלה הצטמצמות בסחר הפרוות. גברים שהקפידו על לבושם בלונדון, פריז וניו יורק העדיפו כובעי משי על פני כובעי בונה. בנוסף, אוכלוסיות הבונים ברחבי אמריקה הצפונית הצטמצמו במהירות מציד-יתר. קרסון הבין שהגיע הזמן למצוא עיסוק אחר. הוא כתב בזיכרונותיו: כי "הבונה הלך ונעשה נדיר, היה הכרח לשלוח יד במשהו אחר".

ב-1841 הוא נשכר כציד על ידי הבעלים של מצודת בנט'ס פורט (Bent's Fort) בקולורדו. מצודה זו הייתה אחד המבנים הגדולים ביותר במערב. מאות אנשים עבדו וחיו בה. קרסון צד ביזונים, אנטילופות, צבאים וחיות אחרות על מנת להזין אנשים אלו. שכרו היה דולר אחד ליום. הוא חזר לבנט'ס פורט כמה פעמים עד שהמצודה ננטשה ב-1849, על מנת לספק בשר ליושבי המצודה.

לוחם באינדיאנים

קרסון היה בן תשע עשרה כאשר יצא למסע במשלחת הציד של יואינג יאנג להרי הרוקי ב-1829. בנוסף לפרוות ולחברתם של אנשי ההרים המחוספסים בעלי הרוח החופשית שאף קרסון לפעולות ולהרפתקאות. הוא מצא את שחיפש בהרג וקרקוף אינדיאנים. קרסון הרג וקרקף את האינדיאני הראשון שלו כשהיה בן תשע עשרה במשלחת יואינג יאנג.

ג'ים ברידג'ר

הזיכרונות של קרסון גדושים בסיפורים על מפגשים בין אינדיאנים עוינים לבין כותב הזיכרונות. לדוגמה, בינואר 1833 גנבו לוחמים משבט הקרואו תשעה סוסים ממחנה קרסון. קרסון ושניים נוספים ריססו את מחנה הקרואו באש רובים והרגו כמעט את כל לוחמי הקרואו. קרסון כתב בזיכרונותיו: "במהלך המרדף שלנו אחרי בעלי החיים האובדים, סבלנו מאוד, אבל בשל ההצלחה בהשבת הסוסים שלנו ומשלוח אדומי עור רבים לביתם המרוחק, נשכחו סבלותינו עד מהרה".

קרסון התייחס לאומת הבלאקפוט כשבט עוין, והאמין שהם היוו את האיום הגדול ביותר על פרנסתו, ביטחונו וחייו. הוא שנא את הבלאקפוט, והרג רבים מהם בכל הזדמנות. ההיסטוריון דייוויד רוברטס כתב: "היה זה מובן מאליו שהבלאקפוט היו אינדיאנים רעים; לירות בהם בכל הזדמנות אפשרית היה האינסטינקט של איש ההרים וחובתו".

קרסון נתקל כמה פעמים בבלאקפוט. הקרב האחרון עם הבלאקפוט התרחש באביב 1838. הוא התלווה לכמאה אנשי הרים בהנהגתו של ג'ים ברידג'ר. בטריטוריית מונטנה, נתקלה החבורה בטיפי ובתוכו שלוש גופות של אינדיאנים. השלושה מתו מאבעבועות שחורות. ברידג'ר רצה להמשיך הלאה, אבל קרסון וצעירים נוספים רצו להרוג את הבלאקפוט.

הם איתרו את כפרם של הבלאקפוט, והרגו עשרה לוחמים של הבלאקפוט. הבלאקפוט מצאו מחסה בערימת סלעים, אבל הוברחו משם. לא ידוע כמה מבני הבלאקפוט נהרגו בתקרית זו. ההיסטוריון דייוויד רוברטס כתב: "אם משהו כמו רחמים מילאו את חזהו של קרסון כאשר בשנתו העשרים ותשע, הוא צפה במחנה ההרוס של הבלאקפוט, הוא לא טרח לזכור זאת". קרסון כתב בזיכרונותיו שקרב זה היה "הקרב היפה ביותר שראיתי".

דעותיו של קרסון על האינדיאנים התרככו עם השנים. הוא מצא את עצמו יותר ויותר בחברתם ככל שהתבגר. הוא הבין יותר את דרכם ודעותיו על האינדיאנים הפכו יותר אנושיות. הוא דחק בממשלה להפריש אדמות כשמורות לשימושם. כסוכן לענייני אינדיאנים, הוא דאג לכך שאלה תחת פיקוחו טופלו ביושר ובהגינות, וקיבלו מזון ולבוש כראוי. ההיסטוריון דייוויד רוברטס מאמין שנישואיו הראשונים לאישה משבט אראפהו בשם עשב מזמר "ריככו את הסתגלנות הקשוחה של איש ההרים".

מסעות עם ג'ון צ'ארלס פרימונט (1842–1848)

ג'ון פרימונט, צלם ותאריך אינם ידועים

באפריל 1842 שב קרסון לבית ילדותו במיזורי במטרה להפקיד את בתו אדלין להשגחת קרוביו. בדרכו חזרה פגש קרסון בג'ון פרימונט על סיפונה של ספינת קיטור על נהר המיזורי. פרימונט היה קצין בצבא ארצות הברית בחיל ההנדסה הטופוגרפית (Corps of Topographical Engineers). הוא עתיד היה להוביל משלחת למערב. לאחר שיחה קצרה ביניהם שכר פרימונט את קרסון כמורה דרך בשכר של 100 דולר לחודש. זו הייתה העבודה המכניסה ביותר שקיבל קרסון מימיו. פרימונט כתב "הייתי שבע רצון ממנו ואופן דיבורו בפגישה ראשונה זו. הוא היה גבר בגובה בינוני, רחב כתפיים, חזה רחב, בעל עיניים יציבות בהירות כחולות ואורח דיבור כנה, שקט וצנוע".

המסע הראשון, 1842

ב-1842 הוביל קרסון את פרימונט לאורך שביל אורגון אל המעבר הדרומי בוויומינג. היה זה מסעם הראשון יחד למערב. מטרת מסע זה הייתה למפות ולתאר את שביל אורגון הרחק עד המעבר הדרומי. ספר הדרכה, מפות ואביזרים אחרים הודפסו עבור מהגרים ומתיישבים בדרכם מערבה. המסע הושלם אחרי חמישה חודשים ללא כל תקלות. פרימונט כתב את הדוחות הממשלתיים. דוחות אלו פרסמו את שמו של קרסון ברחבי ארצות הברית, ודרבנו הגירה של מתיישבים מערבה לאורגון דרך שביל אורגון.

המסע השני, 1843

ב-1843 ביקש פרימונט מקרסון להצטרף למסעו השני. קרסון הסכים. הוא הוביל את פרימונט לאורך חלק משביל אורגון עד הנהר קולומביה באורגון. מטרת המסע הייתה למפות ולתאר את שביל אורגון מהמעבר הדרומי בוויומינג עד הנהר קולומביה. בצד מסע זה הם גם סטו מנתיבם אל ימת המלח הגדולה והשתמשו ברפסודות גומי לשוט במימיה. בדרך לקליפורניה סבלה החבורה ממזג אוויר גרוע בהרי הסיירה נבדה, אך ניצלה בשל כושר שיפוטו הטוב של קרסון וכישוריו כמורה דרך. הם מצאו מתיישבים אמריקנים שהאכילו אותם. המשלחת המשיכה אז לקליפורניה. היה זה בלתי חוקי ומסוכן משום שקליפורניה הייתה טריטוריה מקסיקנית. הממשל המקסיקני הורה לפרימונט לעזוב. פרימונט שב בסופו של דבר לבירה וושינגטון. הממשל אהב את הדוחות שהכין, אבל התעלם ממסעו הבלתי חוקי למקסיקו. פרימונט קיבל דרגת קפטן. העיתונים הצמידו לו את הכינוי "מפלס הדרך" ("The Pathfinder").

במהלך המסע הגיעה החבורה של פרימונט למדבר מוהאבי. החבורה פגשה בגבר וילד מקסיקנים. השניים סיפרו לקרסון שאינדיאנים ארבו לחבורת הנוסעים שאליה השתייכו. הגברים נרצחו, הנשים עברו התעללות מינית ואז נרצחו. הרוצחים גנבו את שלושים הסוסים של המקסיקנים. קרסון וחברו איש הרים בשם אלכסיס גודי (Alexis Godey) רדפו אחר הרוצחים. הם נתגלו אחרי יומיים של חיפושים. הם דהרו לתוך המחנה שלהם והרגו וקרקפו שניים מהרוצחים. הסוסים הגנובים הושבו לגבר ולילד המקסיקני. מעשה זה הגדיל את התהילה של קרסון. הוא אישר את הסטטוס שלו כגיבור של המערב בעיני האמריקנים.

מסע שלישי, 1845

ב-1845 הוביל קרסון את פרימונט במסעם השלישי והאחרון. הם הגיעו לקליפורניה ואורגון. פרימונט תכנן מסע מחקר מדעי, אבל המשלחת נראתה יותר פוליטית באופייה. ייתכן שפרימונט פעל על פי הוראות סודיות מממשל ארצות הברית. נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק רצה לספח את הפרובינציה אלטה קליפורניה לארצות הברית. מהרגע שהגיע לקליפורניה החל פרימונט להסית את המתיישבים האמריקנים כנגד הממשל המקסיקני. הממשלה המקסיקנית הורתה לו לעזוב. פרימונט עבר צפונה לאורגון. הוא הקים מחנה בסמוך לאגם קלאמת העליון. המסרים שהגיעו מוושינגטון הבירה הבהירו היטב שהנשיא פולק רוצה את קליפורניה.

באגם קלאמת בדרום אורגון הותקפה החבורה של פרימונט על ידי כעשרים אינדיאנים בלילה של ה-6 במרץ 1846. היסטוריונים מסכימים כי היו אלו קרוב לוודאי בני מודוק. שלושה אנשים במחנה נהרגו. התוקפים נמלטו לאחר מאבק קצר. קרסון כעס על כך שחבריו נהרגו. הוא נטל גרזן ונקם את מות חבריו באמצעות קיצוץ פניו של אינדיאני מת. פרימונט כתב: "הוא הכה את ראשו לחתיכות".

כתגמול על ההתקפה טבחה חבורת פרימונט כמה ימים אחר כך בכפר של בני קלאמת לאורך הנהר ויליאמסון. הכפר כולו נהרס עד היסוד ולפחות 21 גברים, נשים וילדים נרצחו. הקלאמת הם בני שבט שונה מהמודוק.

מרד דגל הדוב

ביוני 1846 השתתפו פרימונט וקרסון במרד בקליפורניה כנגד מקסיקו הקרוי מרד דגל הדוב. מקסיקו הורתה לכל האמריקנים להישבע אמונים או לעזוב והם הגיבו בהכרזה על הקמת רפובליקה. הם היו מעודדים מנוכחות כוחותיו של פרימונט בעורפם. פרימונט הורה לקרסון להוציא להורג מקסיקני זקן בשם ברסייה ושני אחייניו הבוגרים. השלושה נתפסו כאשר עלו בחוף מפרץ סן פרנסיסקו. הם הוצאו להורג במטרה למנוע מהם לדווח למקסיקו על המרד.

פרימונט הפך למושלה הצבאי של קליפורניה. קרסון נשלח לדווח לוושינגטון על התקדמות המרד והוא ערך שני מסעות מהירים לבירה ב-1847 וב-1848. ב-1848 הוא גם דיווח על גילוי הזהב בקליפורניה.

ספרים ורומנים בפרוטה (1847–1859)

תהילתו של קרסון יצאה למרחקים ברחבי ארצות הברית כתוצאה מהדיווחים הממשלתיים, רומנים בפרוטה, כתבות בעיתונים, ושמועות. הרומנים בפרוטה התמקדו בהרפתקאותיו של קרסון כשהם מנפחים את מעלליו. דוויט פטרס (DeWitt C. Peters) ניסה להכין ביוגרפיה המבוססת על עובדות ב-1859, אבל הביקורת כלפי הספר האשימה אותו באי דיוקים והגזמות. קרסון הפך לגיבור ספרות נוער לא רק בארצות הברית, כי אם גם בצרפתית, גרמנית, פורטוגזית, גוג'ראטית, הינדית, סינהלית, ערבית ויפנית.

רומנים בפרוטה

רומן בפרוטה מ-1874 כשתמונתו של קרסון על כריכה

הסיפור הראשון על הרפתקאותיו של קרסון יצא לאור ב-1847. הוא היה קרוי: "הרפתקה של קיט קרסון: סיפור הסקרמנטו". הוא הודפס ב"מגזין הדולר של הולדן". סיפורים אחרים הודפסו כדוגמת: "קיט קרסון: נסיך ציידי הזהב" ו"פרח הערבה". הסופרים חשבו שקרסון הוא איש ההרים והלוחם באינדיאנים המושלם. הרפתקאותיו המרגשות יצאו לאור בסיפור "קאיווה צ'ארלי, המוסטנגר הלבן; או ציד הקרקפת האחרון של קיט בהרי הרוקי". בסיפור זה, קיט מבוגר יותר אמור היה לרכב לתוך המחנות הסו לבדו, ולרכב החוצה, אבל שקרקפות הלוחמים הגדולים ביותר שלהם בחגורתו.

אן ויט השבויה בידי האינדיאנים

ב-1849 הוביל קרסון חיילים בעקבות הגברת אן וייט (Mrs. Ann White) והתינוקת שלה. הם נשבו בידי האפאצ'י. איש לא שם לב לעצות של קרסון על ניסיון להצילה, וגברת וייט נמצאה מתה עם חץ בלבה. היא עברה התעללות מינית מחרידה, וייתכן ששוביה העבירו אותה ביניהם כפרוצת המחנה. בתה נלקחה, ולא נתגלתה מעולם.

חייל במשלחת החילוץ כתב: "גברת וייט הייתה אישה שברירית, עדינה, יפה מאוד, אבל עברה מסכת ייסורים שלא נותר ממנה אלא חורבה. היא הייתה מכוסה בחבורות ושריטות. ארשת פניה גם לאחר מותה הצביעה על יצור חסר תקווה. על גווייתה נדרנו נקמה על מעניה".

במחנה האפאצ'י גילה קרסון ספר שנכתב עליו. הייתה זו הפעם הראשונה שהוא גילה בספר מודפס את עצמו. הוא היה גיבור של סיפורי ההרפתקאות. עד סוף חייו הוא הצטער שגברת וייט נרצחה. הוא כתב בזיכרונותיו: "במחנה גיליתי ספר, הראשון מסוגו שראיתי אי פעם, שבו הפכו אותי לגיבור גדול, טובח במאות אינדיאנים ... חשבתי לעיתים קרובות שגברת וייט קראה ספר זה ... [והתפללה] לבואי על מנת שתינצל".

זיכרונות

ב-1856 סיפר קרסון את תולדות חייו למישהו שרשם אותם. הספר נקרא "זיכרונות" (Memoirs). כתב היד אבד כאשר נלקח מזרחה על מנת למצוא סופר מקצועי שיעבד אותו לספר. וושינגטון אירווינג התבקש לעבד את כתב היד, אך סירב. כתב היד האבוד נתגלה בארגז בפריז ב-1905. הוא הודפס מאוחר. הביוגרפיה של קרסון נכתב על ידי דוויט פטרס ב-1859. הספר נקרא: חייו והרפתקאותיו של קיט קרסון הנסטור של הרי הרוקי, מעובדות שסיפר על עצמו".

מלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848)

מלחמת ארצות הברית–מקסיקו הייתה עימות מזוין בין ארצות הברית למקסיקו בשנים 1846 עד 1848. בסוף המלחמה אולצה מקסיקו למכור את הטריטוריות של אלטה קליפורניה וניו מקסיקו לארצות הברית במסגרת הסכם גואדלופה אידלגו.

אחת מההרפתקאות הידועות ביותר של קרסון התרחשה במהלך מלחמה זו. בדצמבר 1846 נצטווה קרסון על ידי הגנרל סטיבן קירני (Stephen Watts Kearny‏; 1794–1848) לשמש מורה דרך לכוחותיו מסוקורו בניו מקסיקו לסן דייגו בקליפורניה. חיילים מקסיקנים תקפו את קירני ואנשיו סמוך לכפר סן פסקוואל (San Pasqual).

קירני היה בנחיתות מספרית. הוא ידע שלא יוכל לנצח. הוא הורה לפקודיו לתפוס מחסה על גבעה קטנה. בלילה של ה-8 בדצמבר יצאו קרסון, לוטננט ימי בשם ביל וסייר אינדיאני מהמחנה של קירני בדרכם לסן דייגו, במרחק 25 קילומטרים משם, להזעיק עזרה. קרסון והלוטננט הסירו את נעליהם על מנת לשמור על השקט, והלכו יחפים במדבר. קרסון כתב בזיכרונותיו: "הצלחנו להתחמק, אבל לרוע המזל איבדנו את נעלינו. היינו צריכים ללכת יחפים באזור שבו יש צברים וסלעים חדים."

ב-10 בדצמבר כבר חשב קירני שהתגבורות לא יגיעו. הוא תכנן לפרוץ דרך קווי המקסיקנים למחרת בבוקר, אבל כוח של 200 פרשים הגיע לסן פסקוואל מאוחר באותו לילה. הם סרקו את האזור וגרשו את המקסיקנים. קירני הגיע לסן דייגו ב-12 בדצמבר.

קריירה צבאית (1861–1868)

באפריל 1861 פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית. קרסון עזב את עבודתו כסוכן לענייני אינדיאנים והצטרף לצבא האיחוד כלוטננט. הוא הוביל את חיל המתנדבים הרגלי מספר אחד של ניו מקסיקו ואימן את הכוח. באוקטובר 1861 הוא קודם לדרגת קולונל. חיל המתנדבים לחם כנגד צבא הקונפדרציה בתבוסה בקרב ואלוורדה (Battle of Valverde) בפברואר 1862. צבא הקונפדרציה ניצח בקרב זה, אך נוצח בהמשך.

המערכה נגד האפאצ'י

גנרל ג'יימס הנרי קרלטון

מהרגע שצבא הקונפדרציה גורש מניו מקסיקו הפנה ג'יימס הנרי קרלטון (James Henry Carleton‏ 1814–1873), מפקדו הצבאי של קרסון, את תשומת לבו לאינדיאנים. הסופר וההיסטוריון אדווין סבין (Edwin Legrand Sabin‏ 1870–1952) כתב שלקצין זה הייתה "שנאה פסיכופתית כלפי האפאצ'י". קרלטון הוביל את כוחותיו עמוק לתוך הטריטוריה של האפאצ'י מסקלרו. המסקלרוס היו עייפים מלחימה ונכנעו לקרלטון. קרלטון העביר אותם לשמורה רחוקה ומבודדת ליד נהר פקוס. קרסון תיעב את האפאצ'י. הוא כתב בדוח שהאפאצ'י חיקרייה: "היו באמת האינדיאנים הבעייתיים ביותר ובמצב הירוד ביותר שהיו באזורנו... היינו עדים מדי יום לראותם במצב שיכרות בכיכר שלנו". קרסון תמך בתוכניות של קרלטון בחצי פה. הוא סבל מפציעה שנתיים לפני כן שהציקה לו מאוד. הוא התפטר מהצבא בפברואר 1863. קרלטון סירב לקבל את התפטרותו משום שרצה שקרסון יוביל את המערכה כנגד הנאוואחו.

המערכה כנגד הנאוואחו

קרלטון בחר באתר עגום על נהר הפקוס להקמת שמורה. שמורה זו הייתה קרויה בוסקה רדונדו (בספרדית פרדס עגול). הוא בחר באתר זה עבור האפאצ'י והנאוואחו משום שהיה רחוק מיישובים של לבנים. הוא גם רצה שהאפאצ'ים והנאווחו יהווה חיץ כנגד מעשי איבה של הקאיווה והקומאנצ'י, שפעלו ממזרח לבוסקה רדונדו, כנגד היישובים של הלבנים. הוא גם שיער שהריחוק והשממה של השמורה תרחיק לבנים מלנסות להתיישב במקום.

המסקלרו הלכו 210 קילומטרים לשמורה. בהגיע מרץ 1863 התיישבו ארבע מאות אפאצ'י סביב פורט סמנר הסמוכה. האחרים נמלטו מערבה להצטרף לחבורות של אפאצ'ים נמלטים. באמצע הקיץ רבים מהם שתלו יבולים ועסקו בעבודות חקלאות אחרות.

ב-7 ביולי החל קרסון במערכה לריכוז בני הנאוואחו במטרה לשלחם לשמורה כשליבו חצוי. הפקודות שקיבל היו דומות לאלו שקיבל עבור ריכוז האפאצ'י: הוא נצטווה לירות בכל הגברים ולשבות את הנשים והילדים. שום בריתות שלום לא יחתמו עד שכל הנאוואחו יהיו בשמורה.

קרסון ערך חיפוש מדוקדק אחרי הנאוואחו. הוא גילה את בתיהם, שדותיהם, חיות המשק שלהם, והמטעים, אבל הנאוואחו היו מומחים בהיעלמות זריזה ובהסתתרות באדמותיהם הנרחבות. המצוד של הנאוואחו הוכח לקרסון כמתסכל. הוא היה בשנות ה-50 לחייו, עייף וחולה. בסתיו 1863 החל קרסון לשרוף את בתיהם ושדותיהם של הנאוואחו, ולסלק את חיות המשק שלהם. הנאוואחו היו עתידים לגווע ברעב אם ההרס היה נמשך. 188 נאוואחו נכנעו. הם נשלחו לבוסקה רדונדו. החיים בשמורה היו קודרים. היו רציחות, האפאצ'ים והנאוואחו נלחמו ביניהם. המים בנהר פקוס הכילו מינרלים שגרמו לכאבי בטן, והתושבים היו צריכים ללכת 18 קילומטרים על מנת לקושש עצים להסקה.

קניון דה שאיי

הנאוואחו בפורט סמנר, נקודת הסיום של הצעידה הארוכה של הנאוואחו

קרסון רצה ליטול הפסקה בחורף מהמערכה. קרלטון סירב. קרסון נצטווה לפלוש לקניון דה שאיי (Canyon de Chelly). במקום זה מצאו בני נאוואחו רבים מקלט. ההיסטוריון דייוויד רוברטס כתב: " הסריקה של קרסון דרך קניון דה שאיי בחורף 1863–1864 תתגלה כפעולה המכרעת במערכה".

קניון דה שאיי היה מקום קדוש לנאוואחו. הם האמינו כי הוא יהיה מקום המקלט החזק ביותר שלהם. שלוש מאות מבני הנאוואחו מצאו מקלט על גדת הקניון במקום הקרוי סלע המצודה (Fortress Rock). הם הקפידו לשמור על שקט ולא להיחשף. מים הם דלו בעזרת כדים שהורדו לזרם בקרקעית הקניון. שלוש מאות בני נאוואחו אלו שרדו את הפלישה של קרסון. בינואר 1864 סרק קרסון באמצעות כוחותיו את הקניון. אלפי עצי אפרסק שגדלו בקניון נכרתו. מעט בני נאוואחו נהרגו או נשבו. עם זאת, הפלישה של קרסון הוכיחה לנאוואחו שצבא ארצות הברית יכול לפלוש לאדמתם בכל רגע. בני נאוואחו רבים נכנעו בפורט קנבי (Fort Canby).

בהגיע מרץ 1864 היו 3,000 פליטים בפורט קנבי. 5,000 נוספים הגיעו למחנה. הם סבלו מרעב ומהקור העז. קרסון דרש לקבל מזון ובגדים עבורם. אלפי הנאוואחו הובלו לבוסקה רודנדו. רבים מתו לאורך הדרך. נחשלים מאחור נורו ונהרגו. בהיסטוריה של הנאוואחו ידוע מסע זה בשם הצעדה הארוכה של הנאוואחו (Long Walk of the Navajo). ב-1866 ציינו דוחות שבוסקה רדונדו הייתה כישלון מוחלט. קרלטון פוטר. הקונגרס פתח בחקירות. ב-1868 נחתם הסכם, והנאוואחו הורשו לחזור לשטחם. בוסקה רדונדו נסגרה.

הקרב הראשון של אדובי וולס

ב-25 בנובמבר 1864 הוביל קרסון את כוחותיו כנגד שבטי האינדיאנים בפנהנדל של טקסס בקרב הראשון של אדובי וולס (First Battle of Adobe Walls). אדובי וולס הייתה תחנת מסחר נטושה שבעליה פוצץ אותה על מנת למנוע את נפילתה בידי אינדיאנים עוינים. הלוחמים בקרב הראשון היו צבא ארצות הברית וסיירים אינדיאנים מצד אחד כנגד קאיווה, קומאנצ'ים ואפאצ'י של המישורים. הייתה זו אחת מההתנגשויות הצבאיות הגדולות שהתרחשו במישורים הגדולים.

הקרב היה תוצאה מהאמונה של גנרל קרלטון שהאינדיאנים היו אחראיים להתקפות נמשכות על מהגרים לאורך שביל סנטה פה. הוא רצה להעניש אותם והביא את קרסון לעשות את העבודה. מרבית הצבא האמריקני היה עסוק רחוק משם בקרבות של מלחמת האזרחים האמריקנית, ולכן ההגנה שהמתיישבים היו זקוקים לה כמעט שלא הייתה קיימת. קרסון הוביל כוח של 250 פרשים, 75 אנשי חיל רגלים ו-72 סיירים בני יוט ואפאצ'י חיקרייה, כולל נשותיהם. לרשותו עמדו גם שני תותחי הרים.

בבוקר ה-25 בנובמבר, גילה קרסון כפר של קאיווה ובו 176 בקתות ותקף אותו. האינדיאנים שהיו בכפר התגוננו ואז נסוגו להזעיק עזרה. לאחר שהרס את הכפר הוא נע קדימה לאדובי וולס. מאדובי וולס ראה קרסון כפרים נוספים של קומאנצ'ים באזור, והבין כי הוא עומד להיות מותקף על ידי כוח גדול מאוד של אינדיאנים. לוטננט פטיס, שהיה אחראי על התותחים, העריך שהחל להתקבץ כוח בין 1,200 עד 1,400 קומאנצ'י וקאיווה. המספר עלול היה לגדול ל-3,000. מבלי לדעת זאת נכנס הכוח של קרסון לתוך האזור שבו התרכזו שבטי האינדיאנים בחורף. התותחים שבידי הכוח בלמו באופן זמני את ההתקפות של האינדיאנים במשך ארבע עד חמש שעות. כשהחלה התחמושת לתותחים לאזול הוא הורה לאנשיו לסגת בחסות העשן מהאש שבערה בשדה הקרב. הם תחילה נסוגו לכפר הקאיווה, ושם גילו שנשות היוט השחיתו את גוויות האינדיאנים שנהרגו כשהכפר נכבש.

הכוח נסוג בשלום בחזרה לניו מקסיקו. לקרסון היו 6 הרוגים ו-25 פצועים. גנרל קרלטון כתב לקרסון: "האירוע המזהיר מוסיף עלה ירוק נוסף לזר הדפנה שאתה עונד באצילות כה רבה בשירות ארצך".

חייו הפרטיים

תיאורו

ב-1847 פגש הגנרל ויליאם שרמן את קיט קרסון במונטריי בקליפורניה. שרמן כתב: "תהילתו הייתה אז בשיאה,... והייתי להוט לפגוש את האדם שהשיג כל כך הרבה מעללים נועזים בין חיות הפרא של הרי הרוקי, והאינדיאנים של המישורים הפראיים עוד יותר... אני לא מסוגל לבטא את הפתעתי למראה איש קטן, שמוט-כתפיים, ששיערו אדמוני, פניו מנומשים, בעל עיניים כחולות רכות, ושום דבר המצביע על אומץ יוצא דופן או נועז. הוא דיבר מעט וענה על שאלות בתשובות בנות הברה אחת."

קולונל אדוארד ו. ויינקופ (Edward W. Wynkoop) כתב: "גובהו של קיט קרסון היה 166 סנטימטרים, ושקל כ-64 קילוגרם של מזג ברזל חצוף, בנוי רחב, כשרגליו מכופפות מעט, והם קצרות מדי לכאורה לגופו, אבל ראשו ופניו פיצו על הפגמים של יתרת גופו. ראשו היה גדול ומעוצב היטב. שיערו צהוב, ישר וארוך והוא גידל אותו עד כתפיו. פניו היו נאות וחלקות כפני אישה עם עצמות לחיים גבוהות, אף ישר, פה מוצק, אבל בעל הבעה עצובה במקצת, עיניים כחולות רכות נמרצות, שקועות עמוק, אך יפות, שיכלו להפוך לאיומות בתנאים מסוימים, וכמו האזהרה של העכסן מתריעות על התקפה קרבה. ואף שראייתו הייתה חדה, דיבורו היה איטי ורך, וניחן בצניעות טבעית גדולה."

לוטננט ג'ורג' דאגלס ברוארטון (George Douglas Brewerton) ערך מסע מחוף לחוף יחד עם קרסון במטרה להביא דואר לוושינגטון הבירה. ברוארטון כתב: " קיט קרסון של "דמיונותי" היה מעל 180 סנטימטרים – סוג של הרקולס מודרני במבנה גופו – בעל זקן אדיר, וקול כשל שאגת אריה... קיט קרסון האמיתי אותו פגשתי היה אדם רגיל, פשוט. גובהו מתחת לבינוני, שיערו חום מסולסל, נטול זקן, וקול רך ועדין כשל אישה. למעשה, הגיבור של מאות עימותים נואשים, שאת חייו בילה בעיקר באזורי הבר, שבהם האדם הלבן כמעט שלא היה ידוע, היה אחד מהג'נטלמנים של הגברת טבע."

חברות בבונים החופשיים

קרסון הצטרף לאגדות הסתרים של הבונים החופשיים ב-22 באפריל 1954, עלה בהדרגה במעמד עד שהקים ב-1 ביוני 1860 את לשכת בנט (Bent Lodge) במעמד של רב-בנאי. הלשכה רכשה את ביתו ב-1909, והיא עדיין מנהלת את הבית כמוזיאון.

נישואים

חוספה חרמיו, אשתו השלישית והאחרונה של קרסון, היא אוחזת בבנו של קרסון

קרסון נישא שלוש פעמים. שתי נשותיו הראשונות היו אינדיאניות. אשתו השלישית הייתה מקסיקנית. קרסון היה אב לעשרה ילדים. הוא מעולם לא כתב על שני נישואיו הראשונים בזיכרונותיו. ייתכן שחשב כי ייזכר בתור "בעלה של האינדיאנית". גברים כאלו לא התקבלו בברכה בחברה האמריקנית.

ב-1836 פגש קרסון באישה משבט אראפהו ששמה ואניבי ("עשב מזמר") במפגש אנשי ההרים שנערך לאורך הנהר גרין בוויומינג. עשב מזמר הייתה בחורה צעירה נאה, ואנשי הרים רבים היו מאוהבים בה. קרסון נאלץ לצאת לדו-קרב עם צייד פרוות צרפתי בשם שואינר (Chouinard) על הזכות לשאתה לאישה. קרסון זכה, אבל נמלט בעור שיניו. כדורו של הצייד הצרפתי חרך את שערו. הדו-קרב הוא אחד הסיפורים הידועים ביותר על קרסון.

קרסון נישא לעשב מזמר. היא טיפלה בצרכיו וליוותה אותו במסעות הציד. לשניים נולדה בת בשם אדלין (Adaline). עשב מזמר מתה בזמן לידת בתם השנייה. גם בתם השנייה לא הגיעה לבגרות. ב-1843 היא נפלה לסיר של מי סבון רותחים בטאוס.

חייו של קרסון כאיש הרים היו קשים מדי לילדה הקטנה ולכן הוא לקח את אדלין לחיות עם אחותו, מרי אן קרסון רובי (Mary Ann Carson Rubey) בסנט לואיס במיזורי. אדלין התחנכה בבית ספר לנערות. קרסון לקח אותה למערב כשהגיעה לשנות העשרה. היא נישאה לג'ורג' סטילטס מסנט לואיס והתגרשה. ב-1858 היא עקרה לשדות הזהב של קליפורניה. אדלין מתה ב-1860 או אחרי 1862. ככל הנראה במחוז מונו.

ב-1841 נישא קרסון לאישה משבט שאיין ושמה Making-Out-Road. הם היו יחדיו זמן קצר בלבד. Making-Out-Road התגרשה ממנו בדרכם של בני שבטה בכך שהוציאה אל מחוץ לאוהל שלהם את אדלין ואת כל חפציו של קרסון. היא עזבה את קרסון והצטרפה אל בני עמה במערב.

סביב 1842 פגש קרסון בחוספה חרמיו (Josefa Jaramillo). היא הייתה בתם של זוג מקסיקני בולט ועשיר. על מנת להינשא לה עזב קרסון את הכנסייה הפרסביטריאנית והצטרף לכנסייה הקתולית, ונשא לאישה את חוספה בת ה-14 ב-6 בפברואר 1843. לזוג נולדו שמונה ילדים.

אוריינות

קרסון היה אנאלפבית. הוא היה נבוך בשל כך, וניסה להסתיר עובדה זו. ב-1856 הוא הכתיב את זיכרונותיו לאחר והצהיר אז: "הייתי נער צעיר בבניין בית הספר כשהגיעה הקריאה, אינדיאנים! קפצתי לאחוז ברובה שלי והשלכתי את ספר הדקדוק, וזו הסיבה."

קרסון נהנה כשאנשים אחרים קראו עבורו, והעדיף את השירה של לורד ביירון. קרסון חשב שהפואמה גבירת האגם, הפואמה הארוכה של וולטר סקוט, הייתה "ההבעה המשובחת ביותר לחיים בחיק הטבע". קרסון למד בסופו של דבר לכתוב במאמץ רב "ק. קרסון". הוא נהג לחתום על מסמכים רשמיים, וחתימה זו נעשתה במעמד של פקיד או פקיד רשמי.

מותו

התמונה האחרונה הידועה של קיט קרסון. צולמה סביב 1868, במהלך ביקורו בבוסטון יחד עם הצ'יף יוראי והצ'יפים אחרים של היוט, שנתיים לפני מותו. הצלם היה ג'יימס וולאס בלאק והוא חתום בידי קרסון. זו התמונה הגדולה ביותר של קרסון שנותרה

כשמלחמת האזרחים הסתיימה והייתה הפסקה במלחמות עם האינדיאנים קודם קרסון לדרגה ייצוגית של גנרל ומונה למפקד פורט גרלנד (Fort Garland) בקולורדו בלב שטחם של בני היוט. לקרסון היו ידידים רבים מבני היוט באזור והוא סייע בקשרים שבין הממשל לילידים.

לאחר שפרש מהצבא הקים קרסון חווה בבוגסוויל (Boggsville) במחוז בנט בקולורדו. ב-1868, לפי בקשה מוושינגטון והמפקח לענייני אינדיאנים, נסע קרסון לבירה וושינגטון. הוא ליווה כמה מראשי השבטים של היוט שביקשו להיפגש עם נשיא ארצות הברית ולהתחנן לסיוע לשבטיהם.

זמן קצר לאחר ששב מתה אשתו חוספה מסיבוכים שנגרמו מלידת בנם השמיני. מותה היה מכה קשה לקרסון. הוא מת חודש אחר-כך בגיל 58 ב-23 במאי 1868, בנוכחות ד"ר טילטון וחברו תומאס בוגס. מילותיו האחרונות היו: "להתראות חברים, אדיוס קומפדרס". קרסון מת ממפרצת אבי העורקים בבטן במגוריו של הרופא בפורט ליון (Fort Lyon) בקולורדו. הוא קבור בטאוס בניו מקסיקו.

מורשת

פסל ארד של קיט קרסון מאת פרדריק ויליאם מקמוניס, 1906

ביתו של קרסון בטאוס בניו מקסיקו הוא מוזיאון הקרוי "מוזיאון בית קיט קרסון" (Kit Carson Home and Museum). מונומנט לזכרו הוקם בכיכר בסנטה פה על ידי הלשכה המרכזית של הבונים החופשיים. פסל של קיט קרסון רוכב על סוס הוצב בראש האנדרטה לחלוצים שהוקמה על ידי מקמוניס בדנוור. פסל נוסף שלו רוכב על סוס הוצב בעיירה טרינידד בקולורדו. על שמו קרויים יער לאומי בניו מקסיקו, מחוז בקולורדו, הר בקולורדו (Kit Carson Mountain), והר במדינת וושינגטון (Mount Kit Carson), נהר בנבדה והעיר קרסון סיטי, עיר הבירה של המדינה. פורט קרסון, מחנה אימונים צבאי בסמוך לקולורדו ספרינגס, נקרא על שמו במהלך מלחמת העולם השנייה, בהצבעה של החיילים שהתאמנו במקום.

דמותו של קרסון הוצגה בסרטים ובסדרות טלוויזיה רבים. ב-1966 שיחק פיליפ פיין (Phillip Pine) את דמותו של קרסון יחד עם מייקל פייט (Michael Pate) כפרנצ'י גודי, סייר נוסף בשירותו של ג'ון פרימונט, באפיזודה "שומרונים בסגנון ההרים" של סדרת הטלוויזיה ימי עמק המוות (Death Valley Days), כשרוברט טיילור בתפקיד הקריין. בסיפור עצרו קרסון וגודי על מנת לסייע למהגר במצוקה קשה.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 החלו היסטוריונים וחוקרים מודרניים להטיל ספק במעשיו של קרסון והיחס למורשתו ההיסטורית החל להשתנות. התיאורים הקודמים ציירו את קרסון כגיבור אמריקני, אבל אצל החוקרים המודרניים הוא הפך לרשע-על במערכות הצבאיות כנגד האינדיאנים. ב-1992, לדוגמה, הצליח פרופסור צעיר בקולג' קולורדו בדרישה להסיר תמונה תקופתית של קרסון ממשרדי הגיוס לצבא. בשנות ה-70 אמר נאוואחו בתחנת מסחר, "אף אחד כאן לא ידבר על קיט קרסון. הוא היה קצב". ב-1993 אורגן סימפוזיון במטרה להציג את כל הדעות על קרסון, אבל הדוברים מטעם הנאוואחו סירבו להשתתף.

עם השנים הניתוח ההיסטורי של פועלו של קרסון השתנה שוב. דייוויד רוברטס כתב: "קו מסלולו של קרסון, במשך שלושים וחמש שנים, מרוצח חסר נשמה של אפאצ'ים ובלאקפוט למגן ומקדם זכויות היוט, מסמנים אותו כאחד מאנשי הספר הבודדים ששינוי רגשותיהם כלפי האינדיאנים, שנבע לא מתאוריה מיסיונרית, אלא מניסיון ממקור ראשון, יכול לשמש כמופת למדיניות הנאורה שבהדרגה הפכה למקובלת במאה ה-20".

קרסון בביקור בוושינגטון הבירה בתחילת 1868

מוניטין

התרומות של קרסון להיסטוריה של המערב הישן נבחנו מחדש על ידי היסטוריונים, עיתונאים ופעילים אינדיאניים מאז שנות ה-60 של המאה ה-20. ב-1968 הצהיר הרווי ל. קרטר, הביוגרף של קרסון:

עם זאת, בהתייחס למעשיו בפועל ולאופיו בפועל, לא הייתה הפרזה בהערכה של קרסון. אם ההיסטוריה צריכה לציין אדם אחד מבין אנשי ההרים שראוי להערצה של הדורות הבאים, קרסון הוא הבחירה הטובה ביותר. היו בו הרבה יותר תכונות טובות והרבה פחות תכונות רעות מכל אחד מקבוצה מגוונת זו של גברים.

כמה סופרים ועיתונאים הציגו דעה חלופית על קיט קרסון. לדוגמה וירג'יניה הופקינס (Virginia Hopkins) הצהירה ב-1988 ש"קיט קרסון היה אחראי במישרין ובעקיפין למותם של אלפי אינדיאנים".

המפטון סידס (Hampton Sides) כתב שקרסון האמין שהאינדיאנים זקוקים לשמורות כאמצעי פיזי להפרדה והגנה בפני העוינות והתרבות של הלבנים. נאמר כי הוא ראה את הפשיטות על ההתיישבויות של הלבנים כמונעות על ידי ייאוש, "מבוצעות מתוך הכרח מוחלט כשהגיעו לסף רעב". אזורי הציד של האינדיאנים הלכו ונעלמו כשגלים של מתיישבים לבנים מילאו את האזור.

ב-2014 הייתה עצומה לשנות את שמו של "פארק קיט קרסון" בטאוס בניו מקסיקו ל"פארק הערבה האדומה" (Red Willow Park). למרות התמיכה של התושבים מפואבלו דה טאוס והתושבים של עמק טאוס שמו של הפארק לא שונה והוא עדיין נושא את שמו של קיט קרסון.

לקריאה נוספת

• Carter, Harvey Lewis. "Dear Old Kit": The Historical Christopher Carson, Norman: University of Oklahoma Press (August 1990), ISBN 978-0-8061-2253-3
• Cleland, Robert Glass (1950). This Reckless Breed of Men: The Trappers and Fur Traders of the Southwest. New York City: Knopf.
• Guild, Thelma S. and Harvey L. Carter (1988), Kit Carson: A Pattern for Heroes. University of Nebraska Press ISBN 0-8032-7027-5
• Hopkins, Virginia, Pioneers of the Old West, New York, NY: Crown Publishers, Inc., 1988. ISBN 0-517-64930-6.
• Roberts, David (2001), A newer world: Kit Carson, John C. Fremont and the claiming of the American west, New York: Touchstone ISBN 0-684-83482-0.
• Sides, Hampton, Blood and Thunder, Doubleday, 2006. ISBN 0-385-50777-1
• Story of the Wild West and Camp-Fire Chats by Buffalo Bill (Hon. W.F. Cody.) "A Full and Complete History of the Renowned Pioneer Quartette, Boone, Crockett, Carson and Buffalo Bill.", c1888 by HS Smith, published 1889 by Standard Publishing Co., Philadelphia, PA.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קיט קרסון בוויקישיתוף

• אלי אשד על קיט קרסון בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד"
• קיט קרסון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קיט קרסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• "Kit Carson: The Legendary Frontiersman Remains an American Hero"* Guide to the Kit Carson Papers at The Bancroft Library
• Kit Carson Papers – Missouri History Museum
• Narrative of the Exploring Expedition to the Rocky Mountains By John Charles Frémont. Published 1845.
• New York Times book review of Blood and Thunder
• The Daring Adventures of Kit Carson and Fremont, Among Buffaloes, Grizzlies. By John Charles Frémont. Published 1888.
• The First, and a Little-known, 1847 Biography of Kit Carson (אורכב 04.04.2017 בארכיון Wayback Machine)
• The Life and Adventures of Kit Carson, the Nestor of the Rocky Mountains, from Facts Narrated by Himself (1858) by De Witt C. Peters, at Project Gutenberg
• The Life of Kit Carson by Edward S. Ellis (1840–1916)
• 'A West Won by Blood & Thunder' NPR (2006).