קינו (להקה)

**קינו**
מקום הקמה	סנקט פטרבורג
מוקד פעילות	לנינגרד, ברית המועצות
תקופת הפעילות	1982–1990 (כ־8 שנים)
סוגה	רוק; פוסט-פאנק; גל חדש
חברת תקליטים	Moroz Records, AnTrop, מלודיה
	http://www.kinoman.net
חברים לשעבר
	ויקטור צוי; אלכסיי ריבין; אולג וולינסקי; יורי קספריאן; אלכסנדר טיטוב; ג'ורג' גוריאנוב; איגור טיכומירוב

קינו (ברוסית: Кино; בעברית: קולנוע) היא אחת מלהקות רוק סובייטיות הפופולריות ביותר של שנות השמונים. ויקטור צוי נשאר ללא הפסקה המנהיג והמחבר של כמעט כל הטקסטים והמוזיקה. לאחר מותו, הקולקטיב שהוציא בסך הכל יותר ממאה שירים באלבומי אולפן בתשע שנים, כמה אוספים והקלטות קונצרט, כמו גם מספר גדול של יצירות בוטלג לא רשמיות, חדל להתקיים^[1].

מבחינה סגנונית, הלהקה השאירה רבים מהאלמנטים המסורתיים של הרוק הרוסי - בפרט, במקום ערכות התופים הרגילות, נוצרו לרוב מגוון אפקטים הניתנים לתכנות באמצעות מכונת תופים, שלפעמים נתנו לצליל נגיעה של דיסקו או מוזיקת פופ. המרכיב התימטי של המילים בשלב מוקדם של היצירות משקף את השגרה בגיל העשרה ואת הרגשות הדרמטיים כלפי אהבה, שבזכותם הוענק למוזיקאים תואר "רומנטיקים חדשים"; בטקסטים מאוחרים יותר, גבורה ומחאה משולבים בטרגדיה של היחס.

הפופולריות של "קינו" גדלה בהתמדה עם השנים, ואם בתחילה הנגנים ניגנו רק בבנייני דירות ונחשפו לביקורת קשה מצד העיתונות הרשמית והבלתי רשמית, אז בסוף העשור התקליטים של הלהקה הופצו במיליוני עותקים, ואצטדיונים שלמים של מעריצים התכנסו להופעות. הלהקה ילדה את תופעת "קינומאניה", שהתעצמה לאחר מותו הטרגי של ויקטור צוי ונמשכת עד היום - מקום העבודה של המוזיקאי נהיה מושא עלייה לרגל עבור מעריצים רבים מכל רחבי המרחב הפוסט-סובייטי; במרכז מוסקבה הופיע מה שנקרא "חומת צוי", המעריצים רשמו ציטוטים משירים והצהרות אהבה ליצירות הלהקה. לעיתים קרובות "קינו" בא לידי ביטוי בתרבות פופולרית, המורשת שהשאירו קיבלה הערכה גבוהה בעיני המבקרים והמוזיקולוגים של ימינו^[2].