דאוגואנג, קיסר סין
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה, תרגמת.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה, תרגמת. | |
 | |||||||
| לידה |
16 בספטמבר 1782 העיר האסורה, אימפריית צ'ינג הגדולה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
25 בפברואר 1850 (בגיל 67) אימפריית צ'ינג הגדולה | ||||||
| שם לידה |
ᠮᡳᠨ ᠨᡳᠩ | ||||||
| מדינה |
שושלת צ'ינג | ||||||
| מקום קבורה |
| ||||||
| בן או בת זוג |
Empress Xiaomucheng Consort He Noble Consort Cheng Consort Xiang Consort Chang Imperial Concubine Zhen Noble Consort Jia Imperial Noble Consort Zhuangshun Empress Xiaoshencheng Noble Consort Tong Empress Xiaoquancheng Empress Xiaojingcheng Imperial Concubine Tian | ||||||
| שושלת House of Aisin-Gioro | |||||||
| |||||||
| |||||||
  | |||||||
דאו-גואנג, קיסר סין (16 בספטמבר 1782 – 26 בפברואר 1850) הוא הקיסר השביעי בשושלת צ'ינג ומבית האייסין גיורו. הוא כיהן בין השנים 1850-1820. תקופתו מסמלת את תחילת נפילת השושלת, והחלשות השלטון הקיסרי בסין. החלשות האימפריה הסינית הומחשה במלחמת האופיום הראשונה, ובמרידות שפרצו בעקבותיה. היסטוריונים כדוגמת ג'ונתן ספנס מתארים את הקיסר בתור ”איש טוב אבל חסר יכולת”, אשר תמך בפקידי ממשל שהציגו ”תמונה של סין חזקה ואמידה בלי להתייחס לכלל הבעיות המדיניות פנים או חוץ של המדינה הסינית של צ'ינג”[1]
שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקיסר דאו-גואנג נולד בעיר האסורה, בייג'ינג, בשנת 1782 בשם מיאן-נינג (绵宁). שמו שונה למין-נינג (旻宁) לאחר הכתרתו לקיסר. הסימנית הראשונה בשמו הפרטי שונתה ממיאן (绵) למין (旻) כדי להימנע משימוש בהברה נפוצה בשפה. זהו חידוש בו החל סבו, הקיסר שיאנלונג המכהן, שסבר שאין זה ראוי לשלב סימניות נפוצות בשמו של הקיסר, ולהימנע מסימניות שיש עליהן טאבו במסורת הסינית.
מיאנינג היה בנו השני של הנסיך יונגיאן, בנו ה-15 ויורשו של קיסר שיאנלונג. אף על פי שהיה בנו השני של יונגיאן, הוא היה הראשון בתור אחרי הנסיך יונגיאן לרשת את כס הקיסרות. זאת משום שעל-פי "שיטת הדישו", אמו, היטארה, נחשבה כבת זוגו הראשית של יונגיאן, ואילו אחיו הגדול נולד לפילגש של יונגיאן. מיאנינג הועדף על ידי סבו הקיסר שיאנלונג . לעיתים קרובות הוא ליווה את סבו בטיולי ציד. באחד הטיולים, בגיל תשע, הצליח מיאן-נינג הקטן לצוד איילים. הצלחתו זו גרמה נחת רבה לקיסר המבוגר. 5 שנים לאחר-מכן, בשנת 1796, כאשר מיאן-נינג היה בן 14, ירד מכס המלכות הקיסר הסב. אביו של מיאן-נינג, הנסיך יונג-יאן, הוכתר כקיסר בשם ג'יא-צ'ינג, ועשה את היטארה (אמו של מיאן-נינג) לפילגש הקיסרית שלו. שיאנלונג הקשיש, חי שלוש שנים נוספות בפרישה, נפטר בשנת 1799 בגיל 89, כשמיאן-נינג היה בן 17.
בשנת 1813, כשהיה עדיין נסיך, מילא מין-נינג תפקיד מרכזי בהדיפת הסתערות "שמונת הטריגרמות" על העיר האסורה, והריגתם.
שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרד קונגסא בשינג'יאנג[עריכת קוד מקור | עריכה]
בספטמבר 1820, בגיל 38, ירש מיאנינג את כס המלוכה לאחר שקיסר ג'ינצ'ינג נפטר לפתע מסיבות לא ידועות. הוא הפך לקיסר צ'ינג הראשון שהיה בנו הלגיטימי הבכור לאביו. כיום, הוא ידוע כקיסר דאוגואנג, הוא ירש אימפריה בירידה עם השפעה של מעצמות המערביות הגוברת בגבולות סין. דאוגואנג שלט כבר שש שנים כשהיורש הגולה של החוג'ות, ג'האנגיר חג'ה, תקף את שינג'יאנג מקוקנד במרידות אפאקי חוג'ה. בסוף שנת 1826, ערי צ'ינג לשעבר קשגאר, ירקנד, חותן ויאנג'יסאר נפלו כולם לידי המורדים. לאחר שחבר בגד בו במרץ 1827, נשלח חוג'ה לבייג'ינג במלטה ברזל ובהמשך הוצא להורג, בזמן שהאימפריה של צ'ינג קיבלה את השליטה מחדש בשטחן האבוד.
מלחמת האופיום הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת האופיום הראשונה
בתקופת הקיסר דאוגואנג, סין חוותה בעיות משמעותיות הקשורות לאופיום, שהובא לסין על ידי סוחרים בריטים. אופיום החל לטפטף לסין בתקופת שלטונו של קיסר יונגג'נג, אך הוגבל לכ-200 שדות בשנה. בתקופת יונגג'נג עלתה כמות זו ל-1,000 שדות, ל-4,000 שדות בעידן הג'יאקינג ולמעלה מ-30,000 שדות בתקופת דאוגואנג. הקיסר דאוגואנג פרסם צווים אימפריאלים רבים האוסרים על מסחר באופיום בשנות העשרים והשמונים של התשע עשרה. הוא מינה את לין זקסו כמפקח קיסרי ליישום הצווים שביצועם הוביל למלחמת האופיום הראשונה. כאשר נראה היה שסין מפסידה במלחמה לין זקסו הפך שעיר לעזאזל והקיסר דאוגואנג הסיר את סמכותו וגירש אותו לעיר יילי. ההפסד במלחמה חשף את נחיתותה הטכנולוגית והצבאית של סין לעומת המעצמות האירופיות ובעקבותיה נאלצה סין להעביר את הונג קונג לבריטים בחוזה נאנג'ינג באוגוסט 1842.
אנטי-נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1811 נוספה לחוקה סעיף גזר דין על אירופים למוות בגין הפצת הקתוליות בחוק הנקרא "איסורים על מכשפים ומכשפים" (禁止 師 巫 邪術) בחוק המשפטי של צ'ינג הגדול.[2] הפרוטסטנטים קיוו שממשלת צ'ינג תבחין באפליה בין פרוטסטנטיות וקתוליות, מכיוון שהחוק הזכיר את האחרונים בשמם, אך לאחר שמיסיונרים פרוטסטנטיים מסרו ספרים נוצריים לסינים בשנת 1835 ו-1836, דרש קיסר דאוגואנג לדעת מי הם "הילידים הבוגדים" שבגואנגג'ואו שסיפקה להם ספרים נוצרים.
מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקיסר דאוגואנג נפטר ב-26 בפברואר 1850 בארמון הקיץ הישן, 8 ק"מ מצפון-מערב לבייג'ינג. הוא היה קיסר צ'ינג האחרון שהלך לעולמו בארמון הזה,לפני שנשרף על ידי חיילים אנגלים וצרפתים במהלך מלחמת האופיום השנייה, עשור אחר כך. דאוגואנג הוחלף על ידי בנו הבכור שנשאר בחיים, יהזו, שלבסוף נקרא קיסר שיאנפנג. הקיסר דאוגואנג לא הצליח להבין את כוונתם או נחישותם של האירופאים, או את הכלכלה הבסיסית של מלחמה בסמים. אף על פי שהאירופאים היו מרוחקים מספר אלפי קילומטרים מארצות מולדתם, הם יכלו להביא כוח אש עדיף בהרבה בכל נקודת עימות לאורך החוף הסיני. ממשלת צ'ינג הייתה תלויה מאוד בהמשך זרם המיסים מדרום סין דרך התעלה הגדולה, שכוח המשלוח הבריטי ניתק בקלות בג'נג'יאנג. לקיסר דאוגואנג הייתה בסופו של דבר הבנה לקויה של הבריטים והמהפכה התעשייתית שעברו בריטניה ומערב אירופה, והעדיף להעלים עין משאר העולם, אם כי ככל הנראה המרחק מסין לאירופה שיחק תפקיד. נאמר כי הקיסר כלל לא ידע היכן נמצאת בריטניה בעולם. שלטונו של 30 שנה הציג את ההתקפה הראשונית של האימפריאליזם המערבי ואת הפלישות הזרות שיעסיקו את סין, בצורה כלשהי, במשך מאה השנים הבאות.
קיסר דאוגואנג נקבר במתחם המאוזוליאום של מו (慕; מואר "געגוע" או "אדמירציה"), המהווה חלק מקברי צ'ינג המערביים, 120 ק"מ דרומית-מערבית לבייג'ינג. קיסר דאוגואנג היה קיסר צ'ינג האחרון שהצליח לבחור יורש בין בניו שכן לממשיכי דרכו היה רק בן אחד שנותר בחיים או לא היו להם צאצאים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דאוגואנג, קיסר סין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ John B. Vickery, Kingsley Amis, London: Palgrave Macmillan UK, 1990, עמ' 149–166, ISBN 978-1-349-20847-0
- ^ Green rose, Notes and Queries s2-XII, 1861-10-26, עמ' 336–337 doi: 10.1093/nq/s2-xii.304.336k