קיפצ'קים בגאורגיה

קומן-קיפצ'קים (אנ') היו עם נוודים טורקי עתיק, שישבו במרחב גדול שהשתרע ממרכז אסיה למערב אירופה. הם מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של אומות רבות במרחב זה, ביניהן גאורגיה. בשיא כוחם בקווקז, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה, גייסו מלכי גאורגיה אלפי שכירי חרב קיפצ'קים, וניצלו בהצלחה את שירותיהם כנגד הממלכות המוסלמיות השכנות.

היסטוריה

התקופה המוקדמת

ההיסטוריון הגאורגי לאונטי מרובלי, שחי במאה ה-11, מתאר את העמים האכזריים שישבו על גדות נהר הקורה לפני הגעת אלכסנדר מוקדון, ומציין שבאותם ימים (כלומר, במאה ה-11) הם נקראו "בּוּנתוּרכִּים" (גאו') ו"קיפצ'קים". בכתב יד מהמאה ה-18 של כארתליס צחוברבה, ישנה תוספת מאוחרת המציינת כי וחטנג גורגסלי (המאה ה-5) כבש את האוסטים והקיפצ'קים. אולם חוקרים מודרניים טוענים כי בשני המקרים הללו, השימוש במונח "קיפצ'אק" אינו מדויק היסטורית לתקופות המתוארות והוא למעשה אנכרוניזם, שימוש במונח מתקופה מאוחרת לתיאור אירועים קדומים יותר.^[1]

הזמנת הקיפצ'קים לגאורגיה על ידי המלך דוד הבנאי

בראשית המאה ה-12, המלך דוד הבנאי (1089–1125) פעל לאיחוד גאורגיה ולגירוש הסלג'וקים, שהתיישבו באזורי החורף של המדינה והיוו איום מתמיד. דוד נזקק לכוח צבאי גדול ואיכותי כדי להשיג את מטרותיו. הקיפצ'קים, שהיו עם נוודים-לוחמים, נתפסו ככוח אידיאלי למטרה זו בזכות תכונותיהם: "אומץ בקרב, קלות תנועה, מהירות בהתקפה, יכולת להסתגל בקלות לתנאים קשים ונכונות למלא פקודות". באותה תקופה, הקיפצ'קים ספגו תבוסות קשות מהרוסים, ואחד ממנהיגיהם, אוטרוק (אנ'), עבר עם אנשיו מזרחה, מה שקירב אותם לגאורגיה ואיפשר את יצירת הקשר. בסביבות שנת 1116, יצא דוד הבנאי בראש משלחת רמת-דרג, לרבות יועצו הראשי גיאורגי מצ'קונדידי (אנ'), למפקדה הקיפצ'קית, ונשא המלך דוד לאישה את גוּרָנדוּחט (גאו') בתו של אוטרוק, מנהיג הקיפצ'קים. ההיסטוריונים מתארכים את הגעתם הקבוצה המרכזית של הקיפצ'קים לגאורגיה לשנת 1118. המלך דוד בעצמו נסע אליהם, הבטיח את מעברם הבטוח דרך שטחי האוסטים (על ידי כיבוש מבצר דריאל (גאו') במעבר דריאל). הוא הזמין את מחותניו, קרוביהם וחייליהם, להתיישב בגאורגיה. דוד תיווך בהשגת הסכם השלום בין הקיפצ'קים לאלאנים, וכנראה השיג את הסכמתו של ולדימיר מונומך, הנסיך הגדול של קייב, למעבר חופשי של הקיפצ'קים לגאורגיה. קודם לכן הנסיך ולדימיר נלחם בחאן אוטרק והביסו (1109).

על פי הרשומות הגאורגיות, הובאו 40,000 לוחמים קיפצ'קים "מובחרים ומוכנים לקרב" יחד עם משפחותיהם. ישנם חוקרים המעריכים כי המספר הכולל של המתיישבים הגיע ל-200,000–250,000 איש. מצד שני, חוקרים אחרים מטילים ספק במספר 40,000 ורואים בו מספר סמלי ומוגזם, הנפוץ במקורות היסטוריים לתיאור צבאות גדולים של עמים טורקיים. על פי ההסכם הייתה כל משפחה הייתה מחויבת לספק חייל על ציודו המלא לצבא גאורגיה. הקיפצ'קים מצדם קיבלו אדמות מרעה, חומשו מחדש והפכו לחלק מהצבא הסדיר של ממלכת גאורגיה, תחת פיקודו הישיר של המלך הגאורגי. כ- 5000 חיילים נבחרים הוכנסו למשמר המלך. הם יושבו בעיקר באזורי הגבול הדרומיים והדרום-מערביים שבגבול בין גאורגיה לסלג'וקים, שהתאימו לאורח חייהם כרועי צאן וגם שימשו כחיץ הגנתי. הקיפצ'קים הפכו לכוח הצבאי המרכזי של דוד הבנאי וסייעו לו בניצחונותיו הגדולים, כולל בקרב דידגורי (1121), שם לחמו לצד הגאורגים כנגד הסלג'וקים. הם שימשו לעיתים קרובות כחלוץ של הצבא הגאורגי. עקב אופיים הנוודי, התגוררו הקיפצ'קים בחורף בשפלות כארתלי שבמרכז הממלכה, ובקיץ רעו את צאנם במדרונות הרי הקווקז. בשנת 1117 עברו הקיפצ'קים בראשות אוטרק למרגלות ההרים בצפון הקווקז, ואילו אחיו של אוטרק החאן סירצ'אן חלש על ערבות נהר הדון צפונה יותר. בדרכם הרסו הקיפצ'קים את העיר (אנ') שהייתה מיושבת באוע'וזים ופצ'נגים. האחרונים נפוצו לנסיכויות הרוסיות באותו אזור. למרות תרומתם, השתלבותם לא הייתה חלקה. המלך דוד פעל לנצר אותם, וחלקם אכן התנצרו. עם זאת, היו מקרים של בגידות, מרידות וקנוניות נגד המלך מצדם. לעיתים הם גם בזזו אוכלוסייה מקומית, והמלך נאלץ לפדות את השבויים מידיהם.

על פי מקורות רוסיים ופרשנויות של חוקרים מודרניים, רוב הקיפצ'קים עזבו את גאורגיה לאחר מותו של דוד הבנאי (1125), כאשר מנהיגם אוטרוק נענה לקריאת בני עמו וחזר למולדתו. ייתכן שהסיבה לעזיבתם קשורה גם למאבקי הירושה בגאורגיה לאחר מות דוד, שבהם הקיפצ'קים תמכו כנראה בווחטנג (אנ'), בנו הצעיר של דוד מבת אוטרוק, נגד יורש העצר דמטרה הראשון.^[1]

תקצירי הרשומות של הסלאבים במזרח הידועות בשם הקודקס ההיפאטי, מציינים כי לאחר מותו של ולדימיר מונומך בשנת 1125, שלח חאן סירצ'אן, אחיו של חאן אוטרק, מהקיפצ'קים שישבו על נהר הדון את המשורר אור' לאוטרק, סיפר לו על מותו של מונומך וביקש ממנו שיחזור הביתה. האגדה מספרת, כי כאשר שמע אוטרק את אור' שר שיר קיפצ'קי עתיק, והריח את ריח הערבה, הוא נתקף געגועים, ועזב את גאורגיה.^[2] חלק משכירי החרב הקיפצ'קים התיישבו בגאורגיה באופן קבוע, המירו את דתם לנצרות אורתודוקסית, ובסופו של דבר נטמעו באוכלוסייה המקומית.^[3]

התקופה המאוחרת

אף על פי שרוב הקיפצ'קים עזבו, חלקם נשארו והשתלבו באצולה הגאורגית. הדוגמה הבולטת ביותר היא קוּבּאסאר (גאו'), שהיה ממוצא קיפצ'קי ושימש בתפקידים בכירים של אמירספסלר (המפקד העליון של הצבא) ומצִיגנוֹבַּארתוּחוּצֶסִי (אנ')^[4] בתקופת המלך גיאורגי השלישי. הקצינים הקיפצ'קים שהתנצרו והיו כבר גאורגים לכל דבר, הידועים לגאורגים כקיפצ'קים לשעבר (ნაყივჩაყარი,"נאקיבצ'אקארי"), מילאו תפקיד מכריע בדיכוי מרידות האצילים של אותה תקופה.

בתקופות מאוחרות יותר, מלכי גאורגיה המשיכו להשתמש בקיפצ'קים כשכירי חרב, אך אלה לא היו תושבי קבע בגאורגיה. בתקופת שירותם הנאמן לכתר הגאורגי הם צברו השפעה ויוקרה, והופיעו במהלך שלטונו של גיאורגי השלישי (1156-1184), כאריסטוקרטיה חדשה בניגוד חד לאצולה הפיאודלית הישנה חורשת מרידות. לכן אין זה מפתיע, שמעמדם של הקיפצ'קים גרם לאי-שביעות-רצון רבה בקרב האופוזיציה האריסטוקרטית, שהכריחה את היורשת תמר המלכה (1184-1213) לפטר את כל הקצונה הקיפצ'קית הבכירה, במיוחד את קוּבּאסאר, אָפּרִידוֹן (אנ') וקותלו ארסלן, שדגל ברעיון של בית מחוקקים אריסטוקרטי אשר יגביל את כוחה של המלוכה. לפי השקפת קותלו ותומכיו, השלטון היצוגי אמור היה להתבסס על שני גופים: "דרבזי" (מילולית: "אולם") או אספה שתתכנס מדי פעם, לפי התפתחויות בממלכה, ו"קרבי" (מילולית: "מחנה").^[5] הבית שיתכנס באופן קבוע. הוויכוח בין "מפלגת קרבי" ואלה שדגלו במתן כוח אולטימטיבי למלך, נסתיים במאסרו של קותלו ארסלן.

למרות זאת, המשיכו תמר, מלכת גאורגיה ויורשה גיאורגי הרביעי לאשה (1213-1223) להשתמש בעשרות אלפי שכירי החרב הקיפצ'קים, שכונו על ידי הגאורגים "הקיפצ'קים החדשים", שהיו ככל הנראה שכירי חרב שהגיעו לתקופות שירות מוגבלות. בתקופת שלטונו של לאשה סירבו הגאורגים לבקשת קבוצת קיפצ'אקים להתיישב בארצם, מה שהוביל לעימות צבאי ביניהם. חלק מ"הקיפצ'קים החדשים" עברו לגנג'ה ולאראן (آران) (כיום באזרבייג'ן) שהיו בשלטון טורקי-סלג'וקי והצטרפו לכנופיות השודדים שם.^[6] מאוחר יותר הביסו הגאורגים את כנופיות השודדים ופיזרו אותן. למרות שהקיפצ'קים המשיכו לשאת דרגות של צבא גאורגיה, הצטרפו חלק מהם ליחידות הקיפצ'קים של הנסיך החווארזמי ג'לאל א-דין מנכּוברני (אנ'), במשלחת שלו כנגד הממלכה הגאורגית, בשנת 1225, כשהוא מבטיח להם את ניצחונו. הקיפצ'קים נלחמו בשני צידי הלחימה בזמן הפלישה המונגולית לגאורגיה. בשנת 1228 בקרב בולניסי כוח קיפצ'קי גדול, שהיה חלק מהצבא הגאורגי, נטש את שדה הקרב לאחר שקיבל מסר מהסולטן שהזכיר להם חסד שעשה אביו עמם בעבר. נסיגתם הובילה ככל הנראה לתבוסה גאורגית באותו קרב. בשנות השלושים המאוחרות של המאה השלוש עשרה. בסופו של דבר התמזגו רובם בטטרים של אורדת הזהב.

מורשת

הקיפצ'אקים מילאו תפקיד מכריע בהיסטוריה הצבאית של גאורגיה בתקופת דוד הבנאי, אך נוכחותם הקבועה בממלכה הייתה קצרת מועד יחסית, והשפעתם הישירה לאחר מכן הייתה מוגבלת יותר. על פי היסטוריונים טורקיים מודרניים, מופיעים עקבות הקיפצ'קים בגאורגיה באזורי הספר בגבול עם טורקיה, במיוחד באזור פרובינציית ריזה (אנ'). הם מייחסים חלק משמות המשפחה של משפחות באזור לשבטים קיפצ'קים ששירתו בצבא הגאורגי. הקובּאסארים, שמתיימרים להיות צאצאי קוּבּאסאר (גאו'), הם דוגמה לכך.^[7] הטורקים המסחתים, קהילה מוסלמית גדולה שגורשה בשנת 1944 מגאורגיה הסובייטית בהוראת סטלין, טוענת אף היא כי ייתכן והקיפצ'קים של ימי הביניים בגאורגיה היו מאבותיהם הקדמונים.^[8]

לקריאה נוספת

רונלד גריגור סאני (אנ') (1994), יצירת האומה הגאורגית, עמ' 35-36, מסת"ב 0-253-20915-3, (באנגלית)
טַרִיאֶל פּוּטקָרַאדזֶה (גאו') (2020), "ბუნ-თურქები", თურქები და ყივჩაყები უძველეს ქართულ წყაროებში (בון-טורקים, טורקים וקיפצקים במקורות גאורגיים עתיקים), (בגאורגית)
נִינוֹ קָקָלַאשׁווִילִי^[9], ყივჩაღები, ბიზანტიადასაქართველო (קיפצ'קים, ביזנטיון וגאורגיה), 2024, (בגאורגית)

קישורים חיצוניים

גִיוּלִי אַלָסַנִיָה (אנ') (2008), ქართველები და ისლამამდელი თურქები (גאורגים וטורקים פרה-איסלאמיים), מסת"ב 978-9941-406-41-6

הערות שוליים

^ ¹ ² גִיוּלִי אַלָסַנִיָה (אנ') (2008), ქართველები და ისლამამდელი თურქები (גאורגים וטורקים פרה-איסלאמיים), מסת"ב 978-9941-406-41-6, (בגאורגית). מופיע גם בCaucasus Journal of Social Sciences, מעמוד 8 באנגלית
^ הקיפצ'קים ב-История Дона и Северного Кавказа с древнейших времен до 1917 года, (ברוסית).
^ רונלד גריגור סאני (אנ') (1994), יצירת האומה הגאורגית, עמ' 350, מסת"ב 0-253-20915-3, (באנגלית)
^ מצִיגנוֹבַּארתוּחוּצֶסִי (אנ') - פקיד, ראש מזכירות החצר המלכותית בגאורגיה הפיאודלית (אנ')
^ רולנד גריגור סאניי, יצירת האומה הגאורגית, עמ'39, באנגלית, מסת"ב 0253209153
^ אראן (آران) - אזור גאוגרפי המשתרע במשולש שבין נהר הקורה ונהר האראס וממערב הרי הקווקז הקטן (ראו גם אנציקלופדיה איראניקה)
^ אתר משרד התרבות הטורקי
^ Yunusov, Arif. The Akhiska (Meskhetian Turks): Twice Deported People. "Central Asia and Caucasus" (Lulea, Sweden), 1999 # 1(2), p. 162-165, (ברוסית)
^ ‏Nino Kakalashvili‏ (Q136341312)

[גיולי-1] ¹ ² גִיוּלִי אַלָסַנִיָה (אנ') (2008), ქართველები და ისლამამდელი თურქები (גאורגים וטורקים פרה-איסלאמיים), מסת"ב 978-9941-406-41-6, (בגאורגית). מופיע גם בCaucasus Journal of Social Sciences, מעמוד 8 באנגלית

[2] הקיפצ'קים ב-История Дона и Северного Кавказа с древнейших времен до 1917 года, (ברוסית).

[3] רונלד גריגור סאני (אנ') (1994), יצירת האומה הגאורגית, עמ' 350, מסת"ב 0-253-20915-3, (באנגלית)

[4] מצִיגנוֹבַּארתוּחוּצֶסִי (אנ') - פקיד, ראש מזכירות החצר המלכותית בגאורגיה הפיאודלית (אנ')

[5] רולנד גריגור סאניי, יצירת האומה הגאורגית, עמ'39, באנגלית, מסת"ב 0253209153

[6] אראן (آران) - אזור גאוגרפי המשתרע במשולש שבין נהר הקורה ונהר האראס וממערב הרי הקווקז הקטן (ראו גם אנציקלופדיה איראניקה)

[7] אתר משרד התרבות הטורקי

[8] Yunusov, Arif. The Akhiska (Meskhetian Turks): Twice Deported People. "Central Asia and Caucasus" (Lulea, Sweden), 1999 # 1(2), p. 162-165, (ברוסית)

[9] ‏Nino Kakalashvili‏ (Q136341312)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]