קירק דאגלס

קירק דאגלס
Kirk Douglas
	קירק דאגלס, 1969
לידה	9 בדצמבר 1916; אמסטרדם, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	5 בפברואר 2020 (בגיל 103); בוורלי הילס, ארצות הברית
מקום קבורה	בית הקברות ווסטווד וילג'
שם לידה	איסר דניאלאָוויטש
סוגה מועדפת	מערבון, נאו סול
מדינה	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1946–2008 (כ־62 שנים)
מקום לימודים	האקדמיה האמריקאית לאמנויות הדרמה (1941); אוניברסיטת סיינט לורנס ;
בן או בת זוג	דיאנה דאגלס (2 בנובמבר 1943–23 בפברואר 1951); אן ביידנס (29 במאי 1954–5 בפברואר 2020) ;
צאצאים	מייקל דאגלס, פיטר דאגלס, ג'ואל דאגלס, אריק דאגלס
מספר צאצאים	4
פרסים והוקרה	צדפת הכסף לשחקן הטוב ביותר (1958); כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד (2 באוגוסט 1960); פרס אוסקר לשם כבוד (1995); פרס דב הזהב (2001); פרס גילדת שחקני המסך (1999); פרס מרכז קנדי (1994); פרס גילדת שחקני המסך למפעל חיים (1999); מדליית החירות הנשיאותית (16 בינואר 1981); פרס מכון הסרטים האמריקאי על מפעל חיים (1991); גלובוס הזהב על שם ססיל ב. דה-מיל (1967); פרס סזאר של כבוד (1980); פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - סרט דרמה (1956); מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה; מדליית המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט; אביר בלגיון הכבוד; פרס סזאר; מדליית המערכה האמריקנית; המדליה הלאומית לאומנויות ;
	http://www.kirkdouglas.com/
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

קירק דאגלס (באנגלית: Kirk Douglas;‏ 9 בדצמבר 1916 – 5 בפברואר 2020) היה שחקן קולנוע, מפיק, במאי, פילנתרופ וסופר יהודי-אמריקאי עטור פרסים.

כשחקן וכפילנתרופ קיבל שלוש מועמדויות לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר, אוסקר על מפעל חיים ומדליית החירות הנשיאותית. כסופר כתב עשרה רומנים וספרי זכרונות. הוא היה אחד הכוכבים האחרונים ששרדו מתור הזהב של תעשיית הקולנוע בהווליווד, והוא ממוקם במקום ה-17 ברשימת האישים המשפיעים ביותר על תעשיית הקולנוע בהוליווד.

תחילת החיים ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשם איסר דניאלוביץ' (יידיש: איסר דניאלאָוויטש) באמסטרדם, ניו יורק שבארצות הברית. הוא בנם של ברינה "ברטה" (1884–1958) והרשל "הארי" דניאלוביץ' (1884–1950). הוריו היו מהגרים יהודים מצ'אווסי מחוז מוגילב, באימפריה הרוסית, (כיום בבלארוס).

דודו ,אחי אביו, שהיגר מוקדם יותר, השתמש בשם המשפחה דמסקי, אותו אימצה משפחתו של דאגלס בארצות הברית. דאגלס שינה את שמו לקירק דאגלס לקראת כניסתו לצי ארצות הברית, במלחמת העולם השנייה.

באוטוביוגרפיה שלו, שיצאה לאור ב-1988, מציין דאגלס את התלאות אשר חווה לצד שש אחיותיו והוריו בילדותו:

"אבי שהיה סוחר סוסים ברוסיה, קיבל לעצמו סוס ועגלה קטנה, והפך לסמרטוטר, מכר סמרטוטים ישנים, חתיכות מתכת וגרוטאות בעבור כמה פרוטות... אפילו ברחוב העני ביותר בניו יורק בו אנשים נלחמים על חייהם, הוא היה הסמרטוטר בקצה התחתון של הסולם. והייתי הבן של הסמרטוטרים."

אביו היה אלכוהוליסט ומתעלל. כשהתבגר, נאלץ דאגלס לעבוד כדי לתמוך במשפחתו. הוא מכר חטיפים לעובדים ועוברים ושבים, כדי להרוויח כסף לקנית מצרכים בסיסיים כמו חלב ולחם. ומאוחר יותר היה מחלק עיתונים. במהלך נעוריו עבד דאגלס ב-40 משרות שונות לפני שהיה שחקן. לאחר שהופיע במספר מחזות בבית הספר התיכון באמסטרדם ניו יורק, הוא ידע שרצונו להיות שחקן מקצועי.

דאגלס לא יכול היה להרשות לעצמו את שכר הלימוד, לכן הציג בפני מנהל האוניברסיטה של סנט לורנס את הופעותיו בתיכון. דאגלס התקבל וסיים את לימודיו בשנת 1939, הוא קיבל מלגה אותה החזיר בעבודה חלקית כגנן וכשרת.

באקדמיה האמריקאית לאומנויות בעיר ניו יורק הבחינו בכישרונות המשחק של דאגלס והוא זכה במלגת לימודים מיוחדת. אחת מחברותיו לכיתה הייתה בטי ג'ואן (לימים נודעה בשם לורן באקול). חברה אחרת לכיתה וידידה של באקול הייתה השחקנית דיאנה דיל, לימים אשתו של דאגלס.

במהלך שהותו ביחד עם לורן באקול ודיאנה דיל, נודע להן כי לדאגלס אין כסף וכי בילה פעם אחת את הלילה בכלא משום שלא היה לו מקום לישון. הבנות דאגו לדאגלס למזון ולחימום בתקווה שיום אחד הוא ישתף אותן בחייו האישיים והבימתיים דבר אשר זכה לעשות רק עם דיאנה דיל.

קריירת משחק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס ערך את הופעת הבכורה שלו בסרט "אהבתה המוזרה של מרתה אייברס" בשנת 1946, לצד ברברה סטנוויק. הוא התפתח במהרה לכוכב קופות מוביל לאורך שנות ה-50, בהיותו ידוע מסרטי דרמה, מערבונים וסרטי מלחמה. במהלך הקריירה שלו, הופיע ביותר מ-90 סרטי קולנוע. הפך לכוכב בינלאומי לאחר תפקידו בסרט "אלוף" משנת 1949, בו גילם מתאגרף חסר מצפון. דאגלס זכה לביקורות מצוינות ותפקיד זה אף הביא לו את המועמדות הראשונה לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר. עבור תפקידו בסרט "סיפור בלשי" משנת 1951 זכה דאגלס בפרס גלובוס הזהב. דאגלס זכה למועמדותו השנייה לפרס אוסקר לאחר ששיחק בסרט "הרע והיפה" משנת 1952, לצד השחקנית לנה טרנר, ומועמדותו השלישית הגיעה לאחר שכיכב בסרט "תאווה לחיים" אשר יצא בשנת 1956, תפקיד זה גם העניק לו מועמדות נוספת לפרס גלובוס הזהב.

בשנת 1955, הקים דאגלס חברה הפקה, "בראיינה תעשיות", אשר הפיקה בין היתר סרטים בהם שיחק, "דרך הזהב" 1957, ו"ספרטקוס" 1960. בשני הסרטים שיתף פעולה עם הבמאי סטנלי קובריק, שביים את הסרטים. דאגלס הפיק וכיכב בנוסף בקלאסיקה "הבודד הוא הגאה" 1962, ובסרט "שבעה ימים במאי" 1964, סרט בו שיתף פעולה עם הבמאי ברט לנקסטר איתו יצר שבעה סרטים נוספים.

שנות ה-40[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 הצטרף דאגלס לחיל הים האמריקאי, זמן קצר לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. הוא שימש כקצין תקשורת בלוחמה נגד צוללות. הוא שוחרר בשנת 1944, עקב פציעות שנגרמו ממטען שהתפוצץ בשוגג.

לאחר המלחמה חזר לעיר ניו יורק ומצא עבודה כשדרן רדיו, שחקן תיאטרון והשתפות בפרסומות. הופעתו הראשונה על בימת התיאטרון הייתה כאשר גילם את ריצ'רד ווידמרק בהצגה "נשק ותדבר" בשנת 1943, תפקיד אשר הוביל אותו לתפקידים נוספים.

דאגלס תכנן להישאר שחקן במה, עד שחברתו לורן באקול, עזרה לו לקבל את תפקידו הקולנועי הראשון בכך שהמליצה עליו למפיק האל ואליס שחיפש באותו הזמן שחקן גברי עם כישרון רב. סרטו של ואליס, "אהבתה המוזרה של מרתה אייברס" 1946, היה להופעתו הראשונה בקולנוע. דאגלס שיחק לצידה של השחקנית ברברה סטנוויק, וגילם את דמותו של גבר צעיר וחסר ביטחון עקוץ מקנאה, שחייו נשלטים על ידי אשתו חסרת הרחמים. זו הפעם הראשונה והאחרונה בה דאגלס גילם דמות גברית חלשה. רבים מהמבקרים אמרו כי כבר עם הופעתו הראשונה בקולנוע הוא הציג יכולות של "שחקן קולנוע טבעי". זוהי יכולת נדירה בקרב שחקנים אפילו הטובים ביותר.

בשנת 1947, כיכב דאגלס בסרט "מהעבר", לצד השחקנים רוברט מיצ'ם וג'יין גריר. דאגלס ערך את הופעתו הראשונה בברודוויי בשנת 1949, בהצגה "שלוש אחיות" שהופקה על ידי קתרין קורנל. דמותו של דאגלס כבחור הקשוח של הקולנוע האמריקאי התייצבה ונוצרה בסרט "אלוף" משנת 1949, בו גילם את דמותו של מתאגרף אנוכי, תפקיד אשר הותיר רושם רב בעיני המבקרים והקהל, שהיה צמא להופעות נוספות של דאגלס על מסך הקולנוע. הסרט זכה לשבחי הביקורת ואף היה מועמד ל-6 פרסי אוסקר. דאגלס זכה למועמדותו הראשונה לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.

מאותו סרט ואילך החליט דאגלס שכדי להצליח בכוכבות הוא צריך להגביר את האינטנסיביות שלו, להתגבר על הביישנות הטבעית שלו ולבחור בתפקידים יותר דרמטיים גדולים וחזקים. מאוחר יותר הצהיר, "אני לא חושב שאני שחקן גדול ללא יהירות, ואני לא מעוניין להיות 'שחקן צנוע'". כבר בתחילת הקריירה ההוליוודית שלו הפגין את הדרך העצמאית שלו להצלחה, שבר את חוזי האולפנים הגדולים ששלטו אז בהוליווד, והקים חברת הפקות משלו כדי להשיג שליטה מוחלטת על היצירות והפרויקטים שלו.

שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-50 וה-60 היו שנותיו של דאגלס בקולנוע. הוא היה הכוכב הגדול ביותר בהוליווד של אותה תקופה, ושיחק לצד כמה מהשחקניות המובילות.

בשנת 1951, שיחק במערבון הראשון שלו, "הפרש הגדול", שבו גילם קצין שלום. מהר מאוד התחבר לקטגוריית סרטי המערבונים, רכיבה על סוסים, שימוש בכלי נשק, מה שהוביל אותו להשתתף בסרטים רבים כאלו אשר מהווים אבן דרך בקריירה שלו. בשנת 1962 שיחק בסרט "הבודד הוא האמיץ" בו גילם דמותו של קאובוי המנסה לחיות לפי הקוד ודרך החיים שלו. הסרט שנכתב על ידי דלטון טרמבו זכה לביקורות חיוביות מצד המבקרים אך לא הצליח בקופות בעקבות שיווק כושל.

בשנת 1950, גילם דאגלס את ריק מרטים בסרט "איש צעיר עם חצוצרה", המבוסס על רומן באותו השם שנכתב על ידי דורותי בייקר בהשראת חייו של ביקס ביידרבק, נגן ג'אז מפורסם. הסרט, נתכוון והצליח להיות ריאליסטי , בין השאר בזכות העובדה שדאגלס עצמו היה חבר קרוב של ביידרבק. בסרט שיחק דאגלס לצידן של השחקנית דוריס דיי, שגילמה צעירה המתאהבת בנגן ג'אז והשחקנית לורן באקול.

בשנת 1951 כיכב דאגלס ככתב עיתון בחיפושיו אחר סיפור בעולם הגדול, בסרט "הקרנבל הגדול", הסרט הזה היה לסרטו הראשון של הבמאי והמפיק בילי ויילדר. הסרט לא זכה לביקורות חיוביות מצד הקהל, אך למרות זאת זכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר בפסטיבל ונציה, ועיתונאים רבים מציבים אותו ברשימת 500 הסרטים המובילים בתולדות הקולנוע. וודי אלן מחשיב סרט זה כאחד מהאהובים עליו. ככוכב הסרט והגיבור הראשי זכה דאגלס לביקורת חיובית בזכות עוצמת המשחק שלו. רוג'ר איברט תיאר אותו כ"המיקוד והאנרגיה של דאגלס כמעט מפחידים. אין שום דבר דמיוני בביצועיו. זה ממש כמו סכין מחודדת". עוד באותה השנה שיחק דאגלס בסרט בלשי נוסף אשר זכה ל-4 מועמדויות לאוסקר כולל אחת ללי גרנט בסרט הבכורה שלה.

בשנת 1952 כיכב דאגלס בסרט "הרע והיפה" בו גילם את דמותו של מפיק קשוח, אשר השתמש בשחקניו לצרכיו האישיים. תפקיד זה זיכה את דאגלס במועמדות לפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר בפעם השנייה.

ב-1953 שיחק בסרט "סיפור שלוש אהבות לצידה של פייר אנג'לי".

בשנת 1954, כיכב דאגלס בסרט "אודיסאה", אשר מבוסס על היצירה היוונית לצד השחקנים סילבנה מנגנו ואנתוני קווין.

בסרט "20,000 מיל מתחת לים" שיצא באותה השנה, דאגלס הראה כי בנוסף לדמויות רציניות, הוא מיומן גם בתפקידים הדורשים מגע קליל יותר ואף קומי. בעיבוד זה של הרומן של ז'ול ורן הוא גילם ספן שמח ובר מזל שהיה ההפך הגמור לקפטן שלו נמו שגולם על ידי ג'יימס מייסון. הסרט היה אחד הסרטים המצליחים ביותר של חברת וולט דיסני באותה התקופה. דאגלס שיחק תפקיד קומי דומה בסרט "איש המערב ללא כוכב" 1955, וב"בשביל אהבה או כסף".

בשנת 1955, הקים דאגלס את חברת ההפקות שלו "בריינה הפקות", על שם אמו. לשם כך הוא נאלץ להפר חוזים עם אולפני קולנוע רבים, בהם MGM. הסרט הראשון אותו הפיק וכיכב בו היה "הלוחם היהודי" שיצא באותה השנה. באמצעות "בריינה הפקות" זכה דאגלס לחופש מוחלט ביצירתו, דבר שהוביל אותו ליצור סרטים מצליחים כמו "שבילי התהילה" (1957), "הוויקינגים" (1958), "ספרטקוס" (1960), "שבעה ימים במאי" (1964) ועוד.

אמנם סרטו הראשון "שבילי התהילה" לא זכה בשעתו להצלחה נרחבת בקופות, אך כיום הוא נחשב לאחד מן הסרטים הגדולים ביותר העוסקים במלחמה. בסרט זה גילם דאגלס קצין צרפתי אשר מנסה להציל שלושה חיילים מלהתייצב מול כיתת יורים. הסרט הוא אחד הסרטים הראשונים של הבמאי המוערך סטנלי קובריק אשר זכה ליצור עם דאגלס מספר סרטים נוספים. הסרט נאסר לשידור בצרפת עד לשנת 1976.קובריק שינה את התסריט מבלי ליידע את דאגלס, והדבר הוביל לוויכוח העיקרי הראשון שלהם.

דאגלס גילם אנשי צבא בסרטים רבים, בעלי ניואנסים משתנים, בהם "פרשת הסוד הגדול" (1957), "עיר ללא רחמים" (1961), "גיבורי טלמרק" (1965), "הטל צל ענק" (1966) ועוד. משחקו האייקוני וסגנונו היוו השראה לשחקנים רבים ברחבי העולם בין היתר לפרנק גורשין, ריצ' ליטל ודייוויד פראי.

תפקידו של דאגלס כוינסנט ואן גוך ב"תאווה לחיים" משנת 1956, הוביל לביקורות חיוביות על יכולות המשחק שלו. דאגלס צוין לא רק בגלל הריאליזם אותו העביר אל הצופה כוואן גוך אלא בגלל האופן בו העביר את הסערה הפנימית של האמן. חלק מהמבקרים רואים בכך את הדוגמה המפורסמת ביותר ל"אמן מעונה, המבקש נחמה מכאבי החיים באמצעות יצירתו". דאגלס זכה למועמדות לאוסקר על התפקיד אך לא זכה לבסוף בפרס, אם כי זכה בפרס גלובוס הזהב על תפקידו. חברו לסט הצילומים אנתוני קווין זכה בפרס אוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר. בין נימוקי חבר שופטי גלובוס הזהב היו כאלה שאמרו כי "הוא השיג דיוקן מרגש ובלתי נשכח של האמן - אדם בעל כוח יצירתי מסיבי, המופעל על ידי לחץ רגשי קשה, פחד והאימה של הטירוף". דאגלס עצמו כינה את המשחק שלו כוואן גוך כחוויה כואבת: "לא רק שנראיתי כמו ואן גוך, הייתי באותו הגיל בו הוא התאבד". אשתו של דאגלס העידה כי תפקיד זה נותר בדאגלס כל חייו ואף נדבק לאופיו "כשהיה מצליח בסרטיו ועושה חיים משוגעים, הוא היה חוזר הביתה בזקן אדום כזה של ואן גוך, נועל את המגפיים הגדולות האלה ורץ סביב הבית - זה היה מפחיד", סיפרה.

שנות ה-60[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות 1960 גילם דאגלס את דמות הגלדיאטור התראקי המורד ספרטקוס בסרט "ספרטקוס", תפקיד שבעיני רבים נחשב לטוב והזכור ביותר שלו. הסרט "ספרטקוס" שיצא ב-1960 בבימויו של סטנלי קובריק, היה לשני אותו יצרו השניים יחד. זה הסרט הראשון של דאגלס בו היה גם המפיק הבכיר, דאגלס עצמו גייס 12 מיליון דולר להפקת הסרט והפך אותו לאחד הסרטים היקרים ביותר עד אז. עם צאת הסרט דאגלס נתן קרדיט מלא לתסריטאי שלו, דלטון טרמבו שהיה ב"רשימה השחורה" של הוליווד באותה התקופה ובכך למעשה הצליח לשקם את הקריירה של התסריטאי הצעיר. הסרט היה מועמד לפרס אוסקר בשש קטגוריות וגרף ארבעה פרסים: הצילום, הניהול האמנותי, עיצוב התלבושות ושחקן המשנה.

דאגלס קנה את הזכויות לרומן "מעל קן הקוקיה" מחברו קן קיזי, ועיבד אותו למחזה בו כיכב בשנת 1963. מחזה זה רץ בברודוויי במשך חמישה חודשים והביקורות עליו היו מעורבות. דאגלס שמר על הזכויות הללו ובשנת 1975 הופקה גרסת הסרט על ידי בנו מייקל דאגלס ובו כיכב ג'ק ניקולסון מכיוון שדאגלס נחשב אז למבוגר. הסרט "קן הקוקייה" נחשב עד היום לאחד מהסרטים הטובים בהיסטוריה, הוא זכה בכל חמשת פרסי אוסקר הגדולים והוא השני בלבד שהצליח בכך. בין היתר זכה ניקולסון בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.

דאגלס יצר שבעה סרטים עם ברט לנקסטר: "קרב יריות" (1948), "אני צועד לבד" (1957), "שבעה ימים במאי" (1964) "ניצחון באנטבה" (1976) ועוד. הצמד הזה היה ידוע בכל רחבי הוליווד, השניים אשר הגיעו בערך באותה התקופה להוליווד והופיעו יחד בסרט הרביעי של כל אחד, הפכו לשחקנים-מפיקים שחיפשו קריירות הוליוודיות עצמאיות והתנגדו לאולפנים הגדולים. ג'ון פרנקהיימר, שביים את המותחן הפוליטי "שבעה ימים במאי" בשנת 1964, לא עבד עם לנקסטר בעבר ובמקור כלל לא רצה אותו בסרט. דאגלס חשב שלנקסטר יתאים לתפקיד בסרט ו"התחנן שישקול מחדש", לבסוף פרנקהיימר אכן קיבל את לנקסטר לתפקיד והופתע לטובה לאור יכולת המשחק שלו.

ב-1963 כיכב בסרט רשימתו של אדריאן מסנג'ר בבימויו של ג'ון יוסטון.

בשנת 1967 כיכב דאגלס לצד ג'ון ויין במערבון "עגלת המלחמה" שביים ברנט קנדי. בשנת 1966 כיכב דאגלס בסרט "הטל צל ענק" שצולם ברובו בישראל ומספר את סיפורו של דוד מרכוס, קולונל בצבא ארצות הברית שהיה הראשון שהוענקה לו דרגת אלוף בצה"ל. בסרט כיכב דאגלס לצד השחקנים ג'ון ויין, יול ברינר, פרנק סינטרה ועוד. הסרט צולם באתרים שבהם התרחשו האירועים המקוריים.

בסרט "הסידור" משנת 1969, אשר בוים על ידי איליה קאזאן כיכב דאגלס כמנהל פרסום מיוסר כשפיי דאנאוויי שיחקה לצדו. הסרט לא הצליח בקופות וספג ביקורות שליליות ברובו.

שנות ה-70 - 2020[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1970 ל-2008 השתתף דאגלס בכמעט 40 סרטים והופיע בעשרות תוכניות טלוויזיה. הוא כיכב במערבון "היה איש עקום" בשנת 1970, לצד השחקן הנרי פונדה. בשנת 1972 התארח דאגלס בסרט הטלוויזיה "ספיישל גשר לונדון" בכיכובו של טום ג'ונס.

בשנת 1973 ביים דאגלס את סרטו הראשון "סקאלוואג", הוא גם כיכב בסרט וגילם את דמותו של פג, שיחק לצד שחקנים כמו מארק לסטר ונוויל בראנד. עוד באותה השנה התאחד דאגלס עם הבמאי דייוויד וינטרס וביחד הם יצרו את הגרסה המוזיקלית לסיפור "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד", אשר הופיעה בתור תוכנית טלוויזיה ואף הועמדה לשלושה פרסי אמי.

דאגלס שב לתפקיד הבמאי בשנת 1975, כדי לביים את הסרט "פוזה" - מערבון בו כיכב דאגלס לצד ברוס דרן, דייוויד צ'רני ועוד. בשנת 1978 שיחק דאגלס בסרט האימה "הזעם" בבימויו של בריאן דה פלמה. בשנת 1980, הוא כיכב בסרט "ספירה לאחור" כששיחק את מפקד נושאת המטוסים USS Nimitz, העוברת בזמן לים לפני המתקפה על פרל הארבור ב-1941. סרט זה הופק על ידי בנו של דאגלס, פיטר דאגלס. בשנת 1982 כיכב בסרט "האיש מהנהר המושלג", סרט אוסטרלי בבימוי של ג'ורג טי מילר, שזכה לביקורות משבחות ופרסים רבים. בשנת 1986 התאחד דאגלס עם חברו הוותיק ברט לנקסטר, ושניהם הופיעו יחד בקומדיית הפשע "בחורים רעים", עם צוות שחקנים שכלל בין היתר את צ'ארלס דרנינג ואלי וולך. סרט זה היה לשיתוף הפעולה האחרון בין השניים, אשר סיכם שותפות של יותר מ-40 שנה של יצירת קולנוע משובח.

בשנת 1986 אירח דאגלס יחד עם אנג'לה לאנסברי את האירוע לרגל 100 שנים לפסל החירות, בו השתתפו המקהלה הפילהרמונית של ניו יורק אותה ניהל באותה התקופה זובין מהטה.

בשנת 1988 כיכב דאגלס בעיבוד הטלוויזיוני של הסיפור "משפט הקופים", לצד ג'ייסון רוברדס וז'אן סימונס. הסדרה זכתה בשני פרסי אמי. בשנות התשעים המשיך דאגלס להשתתף בתוכניות טלוויזיה שונות. בהם היה סרט הטלוויזיה "הסוד" משנת 1992, המספר את סיפורם של סבא ונכד אשר נאבקים בדיסלקסיה. בסרט שיחק דאגלס לצד ברוס בוקסלייטנר. עוד באותה שנה גילם דאגלס את דודו של מייקל ג'יי פוקס בקומדיה "תאוות בצע". דאגלס השתתף בסרטון לשיר של דון הנלי "גן לאללה" בתור שטן.

בשנת 1995 הוענק לדאגלס פרס אוסקר לשם כבוד, הפרס הוענק לו על ידי הבמאי והמפיק סטיבן ספילברג במהלך טקס האוסקר ה-67.

בשנת 1996, לאחר שסבל משבץ מוחי שפגע ביכולתו לדבר, דאגלס לא חדל מעשית סרטים . הוא עבר טיפולי קול במשך שנים ובשנת 1999 השתתף בסרט "יהלומים", בו גילם לוחם זקן אשר מחלים משבץ מוחי. בסרט זה שיתף פעולה עם חברתו הוותיקה משנות לימודי המשחק שלו, לורן באקול.

בשנת 2003, יצרו מייקל וג'ואל דאגלס בניו של קירק דאגלס את הסרט "הכל עובר במשפחה". בני משפחה שונים כמו קירק ואשתו ,אמם של הבנים, דיאנה דיל, כיכבו כמשפחה בסרט. הופעתו האחרונה של דאגלס בסרט עלילתי הייתה בסרט "אשליה" משנת 2004, בבימויו של מייקל גורז'אן. הסרט עוסק באחרית חייו של במאי קולנוע גוסס שנאלץ לצפות בפרקים מחייו של בן אותו סירב להכיר. הופעת המסך האחרונה של דאגלס הייתה בסרט טלוויזיה "הרציחות בבניין האמפייר סטייט" אשר יצא בשנת 2008. במרץ 2009 ערך דאגלס מופע יחיד אוטוביוגרפי אותו העלה בקבוצת התיאטרון במרכז קולבר סיטי קליפורניה. ארבע מן ההופעות אותן ערך צולמו והפכו לסרט תיעודי עליו אשר הוקרן לראשונה בינואר 2010, כעשור טרם פטירתו.

דאגלס הופיע בטקס גלובוס הזהב של שנת 2018, בגיל 101 יחד עם כלתו קתרין זיטה-ג'ונס. הופעה זו הייתה נדירה שכן הוא לא הרבה להיראות בפומבי בעשור האחרון בחייו. הוא העניק בטקס את פרס התסריט הטוב ביותר.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהשתתף בסרט "העסקה" משנת 1988, תיאר דאגלס את עצמו : "אני כנראה השחקן הכי לא אהוב בהוליווד. ואני מרגיש די נוח עם זה. כי זה אני. נולדתי אגרסיבי, אני מניח שאמות אגרסיבי". עמיתים לעבודה ומקורבים לדאגלס ציינו תכונות דומות, חברו הטוב ברט לנקסטר אמר פעם, "קירק יהיה הראשון שיגיד לך שהוא אדם קשה מאוד. ואני אהיה השני". אישיותו הסוערת של דאגלס מיוחסת לילדותו שעברה יחד עם אב אלכוהוליסט ותוקפני, ילדות קשה מוזנחת וענייה לצד 6 אחיות. לדברי דאגלס, "היה הרבה זעם נורא בתוכי, זעם שפחדתי לחשוף מכיוון שהיה כל כך הרבה יותר מזה, וכל כך חזק יותר, באבא שלי". עם כל האגרסיביות של דאגלס הוא היה אדם שנון וחוש ההומור שלו ניכר לעיתים קרובות.

נישואים וילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס ואשתו הראשונה, דיאנה דיל, נישאו ב-2 בנובמבר 1943. לזוג נולדו שני בנים, השחקן מייקל דאגלס והמפיק ג'ואל דאגלס. הזוג התגרש לאחר 8 שנות נישואים בשנת 1951. לאחר שהתגרש פגש דאגלס בפריז את המפיקה אן ביידנס. היא ברחה מהנאצים אשר הגיעו לביתה שבגרמניה, ושרדה בכך שהעמידה את כישוריה הרב לשוניים בעבודה באולפני הקולנוע, היא עסקה בתרגומי סרטים ובין היתר גם לעברית. דאגלס שהגיע לפריז עקב צילומי הסרט "תאווה לחיים", התחבב על המפיקה הצעירה והשניים נישאו ב-29 במאי 1954. בשנת 2014 חגגו בני הזוג 60 שנה לנישואיהם באחוזת גרייסטון בבוורלי הילס. לשניים נולדו שני בנים, פיטר מפיק קולנוע ואריק שחקן קולנוע אשר נפטר ממנת יתר ב-6 ביולי 2004. בשנת 2017 הוציאו בני הזוג ספר ששמו "קירק ואנה: מכתבי אהבה, צחוק וחיים בהוליווד", אשר חשף מכתבים אינטימיים אותם חלקו במהלך השנים. לאורך נישואיהם היו לדאגלס מערכות יחסים שונות עם נשים אחרות כולל כמה מכוכבות הקולנוע הגדולות בהוליווד, אם כי לעולם לא הסתיר את בגידותיו מאשתו שקיבלה אותן והסבירה, "כאירופית הבנתי שזה לא מציאותי לצפות לנאמנות מוחלטת בנישואים". אן דאגלס-ביידנס נפטרה ב-29 באפריל 2021 בביתה בבוורלי הילס^[1].

יחסו ליהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפברואר 1991 עבר דאגלס תאונת מסוק ונפצע באורח קשה כשהמסוק התנגש במטוס מעל לשדה התעופה של סנטה פאולה בקליפורניה. שני אנשים נוספים נפצעו ושניים נהרגו. חוויה זו של חיים ומוות עוררה בדאגלס את חיפוש היהדות בה גדל וההתקרבות אליה. מה שהוביל אותו לאחר מחקר רב, לחבק את היהדות בה גדל ולהוקיר אותה. הוא תיעד את המסע הרוחני הזה בספרו, "טיפוס על ההר: חיפושיי אחר משמעות" שיצא לאור בשנת 1997. באוטוביוגרפיה הקודמת שלו, נזכר כי "שנים אחורה ניסיתי לשכוח שאני יהודי, אך בהמשך הקריירה התחלתי להתמודד על המשמעות של להיות יהודי" נושא זה נהפך לנושא משמעותי בחייו. בראיון שנתן בשנת 2000, הסביר דאגלס את השינוי שחווה:

"היהדות ואני נפרדנו מזמן מזמן, כשהייתי ילד מסכן שגדלתי באמסטרדם, ניו יורק. אז הייתי תלמיד די טוב, אז יהודי הקהילה שלנו חשבו שהם יעשו דבר נפלא אם יקבלו מספיק כסף כדי לשלח אותי לישיבה כדי להיות רב. משה הקדוש! זה הפחיד אותי לעזאזל. לא רציתי להיות רב. רציתי להיות שחקן. האמינו לי שבני ישראל היו מתמידים. היו לי סיוטים - ללכת עם פאות ארוכות וכובע שחור. הייתי צריך לעבוד קשה מאוד כדי לצאת מזה. אבל לקח לי הרבה זמן ללמוד שאתה לא צריך להיות רב כדי להיות יהודי".

דאגלס ציין כי הנושא העומד בבסיסם של חלק מסרטיו, כולל "הלהטוטן" (1953), "הטל צל ענק" (1966) ו"זיכרון אהבה" (1982), הוא על יהודי שלא חושב על עצמו כאחד אך בסופו של דבר מוצא את יהדותו, בדיוק כמו סיפורו של דאגלס עצמו. הסרט "הלהטוטן" הוא הסרט ההוליוודי הראשון שצולם בישראל. מדינת ישראל שקמה כ-5 שנים לפני צילומי הסרט הייתה מדינה ענייה וחסרת משאבים באותו התקופה ועל זה דאגלס מספר בספרו: "העוני היה קיצוני, ואוכל כמעט שלא היה", אך הוא סיפר שבסופו של דבר נפלא להיות ברוב כיהודי בין יהודים.

אף על פי שלילדיו לא היו אמהות יהודיות, דאגלס הצהיר כי הם "היו מודעים תרבותית" למורשתם היהודית וכי הוא מעולם לא ניסה להשפיע על החלטותיהם הדתיות. אשתו של דאגלס, אן ביידנס, התגיירה בשנת 2004, רגע לפני שהשניים חידשו את נדר הנישואין שלהם. דאגלס עצמו חגג את טקס בר המצווה שלו בשנת 1999, בגיל 83.

פילנתרופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס ואשתו תרמו במהלך השנים לאוכלוסיות רבות סכומי כסף שהגיעו עד לכדי 80 מיליון דולר לאורך השנים. ביניהן תרם לבית הספר התיכון בו למד . בספטמבר 2001, הוא סייע לממן את המחזמר של בית הספר התיכון בו למד, אמטוריו באמסטרדם ניו יורק. בשנת 2012 הוא תרם כ-5 מיליון דולרים למכללת סנט לורנס, בה למד את שיעורי המשחק שלו. המכללה השתמשה בתרומה לקרן המלגות שלה.

במהלך השנים תרם דאגלס לבתי ספר, למוסדות רפואיים ולעמותות בדרום קליפורניה. בין היתר תרם למעלה מ-400 גני שעשועים המפוזרים ברחבי לוס אנג'לס. הזוג הקים את מרכז אן דאגלס לנשים חסרות בית בלוס אנג'לס אשר עזר למאות נשים לשפר את חייהן . בקולבר סיטי הם פתחו את תיאטרון קירק דאגלס בשנת 2004. השניים הקימו את מרכז היולדות על שם אן דאגלס במרכז היהדות הקונסרבטיבית בווסטווד. במרץ 2015 תרמו קירק ואשתו 2.3 מיליון דולר לבית החולים לילדים בלוס אנג'לס.

מאז תחילת שנות התשעים, קירק ואן דאגלס תרמו באופן קבוע למכון מחקר אשר מפתח תרופות ואמצעי עזר לחולים במחלת אלצהיימר בוודלנד הילס, בדצמבר 2015, לקראת חגיגות ה-99 של קירק, תרמו השניים כ-15 מיליון דולר נוספים למקום, כדי לעזור ולהרחיב את המקום עם ביתן חדש הנקרא על שם דאגלס. לאורך השנים תרמו השניים למכון למעלה מ-50 מיליון דולרים.

דאגלס תרם כמה גני שעשועים ברחבי ירושלים, ותרם את אודיטוריום דאגלס במוסד "אש התורה" השוכן מול הכותל המערבי.

לאחר שנפטר הוריש דאגלס את כל הונו העומד על כ-61 מיליון דולר לצדקה, בין היתר כ-50 מיליון הועברו למרכז הצדקה אשר הקים עם אשתו ושאר הכסף חולק בין אוניברסיטת סנט לורנס, בית כנסת סיני, בית חולים לילדים בלוס אנג'לס ועוד^[2].

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך חייהם של הזוג דאגלס, השניים ביקרו בלמעלה מ-40 מדינות על חשבונם, כדי לשמש שגרירים של רצון טוב עבור סוכנות המידע של ארצות הברית. בשנת 1980 ביקר דאגלס במצרים, שם ניפגש עם נשיא מצרים אנואר סאדאת. בזכות פעולתו הוענקה לדאגלס בשנת 1981 מדליית החירות הנשיאותית, שהיא האות הגבוה ביותר בחברה האמריקאית. בטקס אמר הנשיא ג'ימי קרטר, שהעניק לדאגלס את המדליה, כי דאגלס "עשה זאת בדרך של הקרבה, כמעט ללא תרועה ומבלי שתבע לעצמו קרדיט אישי או שבחים."

דאגלס היה חבר כל חייו במפלגה הדמוקרטית. לאורך השנים כתב מכתבים לפוליטיקאים אשר היו לו לחברים, אותם מכתבים פורסמו לבסוף בספר זיכרונותיו שיצא לאור בשנת 2007, ובו כתב לנשיא ג'ימי קרטר כי "ישראל היא הדמוקרטיה היחידה המצליחה במזרח התיכון, והייתה צריכה לסבול מלחמות רבות, כנגד כל הסיכויים היא הצליחה באופן אדיר. אם ישראל מפסידה במלחמה אחת, אין יותר ישראל".

תחביבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגלס נהג לערוך בלוג אינטרנטי מעת לעת. במקור התארח בתוכנית "המרחב שלי", בה הציג פוסטים משלו. נכון לשנת 2018, דאגלס היה הבלוגר המבוגר ביותר בעולם.

סוגיות בריאותיות ופטירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 בינואר 1996 לקה דאגלס בשבץ מוחי שפגע ביכולת הדיבור שלו. הרופאים אמרו לאשתו כי אלא אם כן יחול שיפור משמעותי, אובדן יכולת הדיבור שלו ככל הנראה קבוע. לאחר משטר טיפולים יומיומי בדיבור שנמשך לאורך מספר חודשים, יכולת הדיבור שלו חזרה לאט לאט, אף על פי שנותרה מוגבלת. חודשיים לאחר המקרה זכה דאגלס בפרס אוסקר לשם כבוד בו הודה לקהל בשפתו. על חוויה זו כתב בספרו "משבר המזל שלי" משנת 2002, בו קיווה שיהיה "מדריך הפעלה" עבור אחרים כיצד להתמודד עם שבץ.

ב-5 בפברואר 2020, בגיל 103, קירק דאגלס נפטר בביתו שבבוורלי הילס, קליפורניה מוקף במשפחתו^[3]. הלווייתו נערכה בבית העלמין בפארק הזיכרון ווסטווד וילג' ב-7 בפברואר 2020.

הוקרות ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1949, הועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "אלוף"
ב-1951, הועמד לפרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק, על תפקידו בסרט "סיפור בלשי"
ב-1952, הועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "הרע והיפה"
ב-1952, הועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "הרע והיפה"
ב-1956, הועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "בתאווה לחיים"
ב-1956, זכה בפרס חוג מבקרי הקולנוע של ניו יורק, על תפקידו בסרט "בתאווה לחיים"
ב-1957, זכה בפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר, על תפקידו בסרט "בתאווה לחיים"
ב-1957, זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל סאן סאביטין הבינלאומי לסרטים, על תפקידו בסרט "ויקינגים"
ב-1963, הועמד לפרס באפט"א לקולנוע, על תפקידו בסרט "הבודד הוא הגאה"
ב-1968, זכה בפרס גלובוס הזהב לשם כבוד, על תרומתו לעלום הקולנוע
ב-1958, זכה לתואר כבוד לאומנות מאונברסיטת לוארנס
ב-1975, הועמד לפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, על תפקידו בסרט "פוזה"
ב-1980, זכה בפרס סזאר לשם כבוד, על פועלו בעולם הסרטים ותרומתו לקולנוע
ב-1981, זכה במדליית החירות הנשיאותית, שהיא האות הגבוה ביותר בחברה האמריקאית, מהנשיא ג'ימי קרטר
ב-1983, זכה בפרס ג'פרסון לשירות הציבור
ב-1984, נכנס דאגלס להיכל התהילה של סרטי המערבונים במוזיאון הקאובוי והמורשת המערבית, באוקלהומה
ב-1986, הועמד לפרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר בסרט טלוויזיה "עמוס"
ב-1986, הועמד לפרס אמי על השחקן הטוב ביותר בסרט טלוויזיה "עמוס"
ב-1988, זכה בפרס על מפעל חיים של מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית
ב-1990, זכה בפרס ליגון הכבוד הצרפתי עבור יצירת אמנות משובחת לאורך השנים
ב-1991, זכה בפרס על מפעל חיים של ה-AFI
ב-1992, הועמד לפרס אמי על השחקן הטוב ביותר בסדרת דרמה, "סיפורי הקריפטה"
ב-1994, זכה בפרס הכבוד השנתי של מרכז קנדי, על פועלו באומנויות הבמה בוושינגטון ובאמריקה
ב-1996, זכה בפרס אוסקר לשם כבוד, על 50 שנות קריירה קולנועית ותרומתו לעולם הקולנוע
ב-1997, זכה בפרס על מפעל חיים של פסטיבל הסרטים של הוליווד
ב-1998, זכה בפרס על מפעל חיים של גלידת שחקני המסך
ב-2001, זכה בפרס דוב הזהב לשם כבוד, של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין
ב-2002, זכה במדליה הלאומית לאומנויות, שהיא האות הגבוה ביותר לאומנים בארצות הברית, מהנשיא בוש
ב-2002, הועמד לפרס אמי על שחקן המשנה הטוב ביותר בסדרת דרמה, "ננגע על ידי מלאך"
ב-2004, נחנך "רחוב קירק דאגלס" הנמצא בקליפורניה.
ב-2009, זכה בפרס על מפעל חיים של באפט"א

דאגלס זכה לאות כבוד משלל מדינות שונות הכוללת את, צפרת איטליה, פורטוגל, גרמניה וישראל. בעקבות תרומתו הרבה של דאגלס לקולנוע ההוליוודי, זכה לכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, דאגלס הוא בין האנשים הבודדים שכוכבם נגנב ואחר כך הוחלף מחדש.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנו של ראגמן^[4], 1988
ריקוד עם השטן^[5], 1990
המתנה^[6], 1992
הטנגו האחרון בברוקלין^[7], 1994
המראה השחורה: הנובלה^[8], 1999
הגיבורים הצעירים של התנ"ך^[9], 1999
טיפוס על ההר: חיפושיי אחר משמעות^[10], 2001
משבר המזל שלי^[11], 2003
בואו נודה בזה: 90 שנות חיים, אהבה ולמידה^[12], 2007
אני ספרטקוס!: יצירת סרטים ושבירת הרשימה השוחרה^[13], 2012
החיים עשויים להיות פסוקים: הרהורים על אהבה, אובדן ועל מה שבאמת חשוב^[14], 2014

מסרטיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קירק דאגלס, בנו של סמרטוטר, מאנגלית: עדי גינצבורג, תל אביב: דביר, תשנ"ג 1992.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר האינטרנט הרשמי של קירק דאגלס
קירק דאגלס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
קירק דאגלס, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
קירק דאגלס, באתר AllMovie (באנגלית)
קירק דאגלס, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
קירק דאגלס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
קירק דאגלס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
קירק דאגלס, באתר Discogs (באנגלית)
קירק דאגלס, באתר Songkick (באנגלית)
עירית שמגר, קירק גאגלאס: ראיון מיוחד ל"מעריב" - לעבוד עם אדם בראשית דרכו, מעריב, 18 בנובמבר 1980
אבנר שביט‏, איש הנצח: יום הולדת מאה לקירק דאגלס, באתר וואלה!‏, 8 בדצמבר 2016
אמנון לורד, 100 שנה בשבילי התהילה: חוגגים לקירק דאגלס, באתר מידה, 11 בדצמבר 2016
ynet, נפרדים מקירק דאגלס: "אגדה הוליוודית אמיתית", באתר ynet, 6 בפברואר 2020
קירק דאגלס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
קירק דאגלס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
קירק דגלס (1916-2020), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Pedersen, Erik. Anne Douglas Dies: Kirk Douglas’ Widow & Longtime Philanthropist Was 102. Deadline Hollywood, April 29, 2021
^ קירק דאגלס הוריש את כל הונו לצדקה, ולא הותיר דבר לבנו מייקל, באתר וואלה! תרבות, ‏24 בפברואר 2020
^ שחקן הקולנוע קירק דאגלס הלך לעולמו בגיל 103, באתר www.maariv.co.il
^ Kirk Douglas, RAGMAN'S SON, Simon & Schuster, 1988-08-15, ISBN 978-0-671-63717-0. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, Dance with the Devil, Grand Central Publishing, 1991-09, ISBN 978-0-446-36191-0. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, The Gift, Grand Central Publishing, 1992-09-25, ISBN 978-0-446-51694-5. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, Last Tango in Brooklyn, Century, 1994, ISBN 978-0-7126-4852-3. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, The Broken Mirror: A Novella, Simon & Schuster Books for Young Readers, 1997, ISBN 978-0-689-81493-8. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, Young Heroes of the Bible: A Book for Family Sharing, Simon & Schuster Books for Young Readers, 1999, ISBN 978-0-689-81491-4. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, Climbing the Mountain: My Search for Meaning, Simon and Schuster, 2001-10-27, ISBN 978-0-7432-1438-4. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, My Stroke of Luck, Harper Collins, 2003-01-07, ISBN 978-0-06-001404-9. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, Let's Face It: 90 Years of Living, Loving, and Learning, John Wiley & Sons, 2007-03-16, ISBN 978-0-470-08469-4. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, I Am Spartacus!: Making a Film, Breaking the Blacklist, Open Road Media, 2012-06-12, ISBN 978-1-4532-3937-7. (באנגלית)
^ Kirk Douglas, Life Could Be Verse: Reflections on Love, Loss, and What Really Matters, Health Communications, Inc., 2014-12-02, ISBN 978-0-7573-1847-4. (באנגלית)

[1] Pedersen, Erik. Anne Douglas Dies: Kirk Douglas’ Widow & Longtime Philanthropist Was 102. Deadline Hollywood, April 29, 2021

[2] קירק דאגלס הוריש את כל הונו לצדקה, ולא הותיר דבר לבנו מייקל, באתר וואלה! תרבות, ‏24 בפברואר 2020

[3] שחקן הקולנוע קירק דאגלס הלך לעולמו בגיל 103, באתר www.maariv.co.il

[4] Kirk Douglas, RAGMAN'S SON, Simon & Schuster, 1988-08-15, ISBN 978-0-671-63717-0. (באנגלית)

[5] Kirk Douglas, Dance with the Devil, Grand Central Publishing, 1991-09, ISBN 978-0-446-36191-0. (באנגלית)

[6] Kirk Douglas, The Gift, Grand Central Publishing, 1992-09-25, ISBN 978-0-446-51694-5. (באנגלית)

[7] Kirk Douglas, Last Tango in Brooklyn, Century, 1994, ISBN 978-0-7126-4852-3. (באנגלית)

[8] Kirk Douglas, The Broken Mirror: A Novella, Simon & Schuster Books for Young Readers, 1997, ISBN 978-0-689-81493-8. (באנגלית)

[9] Kirk Douglas, Young Heroes of the Bible: A Book for Family Sharing, Simon & Schuster Books for Young Readers, 1999, ISBN 978-0-689-81491-4. (באנגלית)

[10] Kirk Douglas, Climbing the Mountain: My Search for Meaning, Simon and Schuster, 2001-10-27, ISBN 978-0-7432-1438-4. (באנגלית)

[11] Kirk Douglas, My Stroke of Luck, Harper Collins, 2003-01-07, ISBN 978-0-06-001404-9. (באנגלית)

[12] Kirk Douglas, Let's Face It: 90 Years of Living, Loving, and Learning, John Wiley & Sons, 2007-03-16, ISBN 978-0-470-08469-4. (באנגלית)

[13] Kirk Douglas, I Am Spartacus!: Making a Film, Breaking the Blacklist, Open Road Media, 2012-06-12, ISBN 978-1-4532-3937-7. (באנגלית)

[14] Kirk Douglas, Life Could Be Verse: Reflections on Love, Loss, and What Really Matters, Health Communications, Inc., 2014-12-02, ISBN 978-0-7573-1847-4. (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

פרס אוסקר לשם כבוד
1928–1950	האחים וורנר / צ'ארלי צ'פלין (1928) ‏•‏‏ וולט דיסני (1932) ‏•‏‏ שירלי טמפל (1934) ‏•‏‏ ד. וו. גריפית' (1935) ‏•‏‏ סדרת הסרטים March of Time / הווארד גרין והרולד רוסון (1936) ‏•‏‏ אדגר ברגן / הווארד גרין / המוזיאון לאמנות מודרנית / מאק סנט (1937) ‏•‏‏ ארתור בול / וולט דיסני / דינה דורבין ומיקי רוני / גורדון ג'נינגס, יאן דומלה, דברו ג'נינגס, אירמין רוברטס, ארט סמית', פרסיוט אדוארט, לויאל גריגס, לורן ריידר, הארי מילס, לואיס מסנקופ, וולטר אוברסט / אוליבר מארש ואלן דייבי / הארי וורנר (1938) ‏•‏‏ דאגלס פיירבנקס / ג'ודי גרלנד / ויליאם קמרון מנזיס / הקרן לקולנוע וטלוויזיה (ז'אן הרשולט, ראלף מורגן, ראלף בלוק, קונרד נגל)/ חברת טכניקולור (1939) ‏•‏‏ בוב הופ / ניית'ן לוינסון (1940) ‏•‏‏ וולט דיסני, ויליאם גארטי, ג'ון נ. א. הוקינס וחברת RCA / לאופולד סטוקובסקי ושותפיו / ריי סקוט / משרד המודיעין הבריטי (1941) ‏•‏‏ שארל בואייה / נואל קאוורד / מטרו גולדווין מאייר (1942) ‏•‏‏ ג'ורג' פאל (1943) ‏•‏‏ בוב הופ / מרגרט אובראיין (1944) ‏•‏‏ אולפני רפבליק ודניאל בלומברג / וולטר וגנר / הבית בו אני גר / פגי אן גארנר (1945) ‏•‏‏ הרולד ראסל / לורנס אוליבייה / ארנסט לוביטש / קלוד ג'רמן ג'וניור (1946) ‏•‏‏ ג'יימס באסקט / תומאס ארמט / ויליאם ניקולס זליג / אלברט סמית' / ג'ורג' קירק ספור / מצחצחי הנעליים (1947) ‏•‏‏ וולטר וגנר / הסרט‏ Monsieur Vincent / סיד גראומן / אדולף צוקור (1948) ‏•‏‏ ז'אן הרשולט / פרד אסטר / ססיל ב. דה-מיל / גונבי האופניים (1949) ‏•‏‏ לואי ב. מאייר / ג'ורג' מרפי / הסרט‏ Le mura di Malapaga (1950)
1951–1975	ג'ין קלי / רשומון (1951) ‏•‏‏ מריאן קופר / בוב הופ / הרולד לויד / ג'ורג' מיצ'ל / ג'וזף שנק (1952) ‏•‏‏ אולפני המאה ה-20 / חברת Bell & Howell / ג'וזף ברין / פיט סמית' (1953) ‏•‏‏ חברת Bausch & Lomb / דני קיי / קמפ ניבר / גרטה גרבו / ג'ון וייטלי / וינסנט וינטר / הסרט Jigokumon ‏(1954) ‏•‏‏ הסרט Miyamoto Musashi‏ (1955) ‏•‏‏ אדי קנטור (1956) ‏•‏‏ איגוד מהנדסי הקולנוע והטלוויזיה / ברונקו בילי אנדרסון / צ'ארלס בראקט / בי. בי. קהן (1957) ‏•‏‏ מוריס שבלייה (1958) ‏•‏‏ באסטר קיטון / לי דה פורסט (1959) ‏•‏‏ גרי קופר / סטן לורל / היילי מילס (1960) ‏•‏‏ ויליאם הנדריקס / פרד מטזלר / ג'רום רובינס (1961) ‏•‏‏ ויליאם טאטל (1964) ‏•‏‏ בוב הופ (1965) ‏•‏‏ יאקימה קאנוט / פרנק פרימן (1966) ‏•‏‏ ארתור פריד (1967) ‏•‏‏ ג'ון צ'יימברס / אונה וייט (1968) ‏•‏‏ קרי גרנט (1969) ‏•‏‏ ליליאן גיש / אורסון ולס (1970) ‏•‏‏ צ'ארלי צ'פלין (1971) ‏•‏‏ צ'ארלס בורן / אדוארד ג'י רובינסון (1972) ‏•‏‏ הנרי לנגוליס / גראוצ'ו מרקס (1973) ‏•‏‏ הווארד הוקס / ז'אן רנואר (1974) ‏•‏‏ מרי פיקפורד (1975)
1976–2000	מרגרט בות' (1977) ‏•‏‏ וולטר לאנץ / לורנס אוליבייה / קינג וידור / המוזיאון לאמנות מודרנית (1978) ‏•‏‏ האל אליאס / אלק גינס (1979) ‏•‏‏ הנרי פונדה (1980) ‏•‏‏ ברברה סטנוויק (1981) ‏•‏‏ מיקי רוני (1982) ‏•‏‏ האל רוץ' (1983)צ‏•‏‏ ג'יימס סטיוארט / הקרן הלאומית לאמנויות (1984) ‏•‏‏ פול ניומן / אלכס נורת' (1985) ‏•‏‏ ראלף בלאמי (1986) ‏•‏‏ חברת קודאק / הועד הלאומי לסרטים בקנדה (1988) ‏•‏‏ אקירה קורוסאווה (1989) ‏•‏‏ סופיה לורן / מירנה לוי (1990) ‏•‏‏ סטיאג'יט ריי (1991) ‏•‏‏ פדריקו פליני (1992) ‏•‏‏ דברה קר (1993) ‏•‏‏ מיכלאנג'לו אנטוניוני (1994) ‏•‏‏ קירק דאגלס / צ'אק ג'ונס (1995) ‏•‏‏ מייקל קיד (1996) ‏•‏‏ סטנלי דונן (1997) ‏•‏‏ איליה קאזאן (1998) ‏•‏‏ אנדז'יי ויידה (1999) ‏•‏‏ ג'ק קארדיף / ארנסט להמן (2000)
2001–הווה	סידני פואטייה / רוברט רדפורד (2001) ‏•‏‏ פיטר או'טול (2002) ‏•‏‏ בלייק אדוארדס (2003) ‏•‏‏ סידני לומט (2004) ‏•‏‏ רוברט אלטמן (2005) ‏•‏‏ אניו מוריקונה (2006) ‏•‏‏ רוברט בויל (2007) ‏•‏‏ לורן באקול / רוג'ר קורמן / גורדון וויליס (2009) ‏•‏‏ קווין בראונלו / ז'אן-לוק גודאר / אלי וולך (2010) ‏•‏‏ ג'יימס ארל ג'ונס / דיק סמית' (2011) ‏•‏‏ ד. א. פניבייקר / האל נידהם / ג'ורג' סטיבנס ג'וניור (2012) ‏•‏‏ אנג'לה לאנסברי / סטיב מרטין / פיירו טוסי (2013) ‏•‏‏ ז'אן-קלוד קרייר / הייאו מיאזאקי / מורין או'הרה (2014) ‏•‏‏ ספייק לי / ג'ינה רולנדס (2015) ‏•‏‏ ג'קי צ'אן / לין סטלמאסטר / אן וי. קואטס / פרדריק ווייזמן (2016) ‏•‏‏ צ'ארלס ברנט / אוון רויזמן / דונלד סאת'רלנד / אנייס ורדה (2017) ‏•‏‏ מרווין לוי / לאלו שיפרין / סיסלי טייסון (2018) ‏•‏‏ דייוויד לינץ' / וס סטודי / לינה ורטמילר (2019) ‏•‏‏ סמואל ל. ג'קסון / איליין מאי / ליב אולמן (2021) ‏•‏‏ אוזאן פלסי / דיאן וורן / פיטר ויר (2022) ‏•‏‏ אנג'לה באסט / מל ברוקס / קרול ליטלטון (2023)

פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר - סרט דרמה
1943‏-1960	פול לוקאס (1943) • אלכסנדר נוקס (1944) • ריי מילאנד (1945) • גרגורי פק (1946) • רונלד קולמן (1947) • לורנס אוליבייה (1948) • ברודריק קרופורד (1949) • חוזה פרר (1950) • פרדריק מארץ' (1951) • גרי קופר (1952) • ספנסר טרייסי (1953) • מרלון ברנדו (1954) • ארנסט בורגניין (1955) • קירק דאגלס (1956) • אלק גינס (1957) • דייוויד ניבן (1958) • אנתוני פרנציוזה (1959) • ברט לנקסטר (1960)
1961‏-1980	מקסימיליאן של (1961) • גרגורי פק (1962) • סידני פואטייה (1963) • פיטר או'טול (1964) • עומר שריף (1965) • פול סקופילד (1966) • רוד סטייגר (1967) • פיטר או'טול (1968) • ג'ון ויין (1969) • ג'ורג' סי. סקוט (1970) • ג'ין הקמן (1971) • מרלון ברנדו (1972) • אל פצ'ינו (1973) • ג'ק ניקולסון (1974) • ג'ק ניקולסון (1975) • פיטר פינץ' (1976) • ריצ'רד ברטון (1977) • ג'ון ווייט (1978) • דסטין הופמן (1979) • רוברט דה נירו (1980)
1981‏-2000	הנרי פונדה (1981) • בן קינגסלי (1982) • רוברט דובאל (1983) • פ. מארי אברהם (1984) • ג'ון ווייט (1985) • בוב הוסקינס (1986) • מייקל דאגלס (1987) • דסטין הופמן (1988) • טום קרוז (1989) • ג'רמי איירונס (1990) • ניק נולטי (1991) • אל פצ'ינו (1992) • טום הנקס (1993) • טום הנקס (1994) • ניקולס קייג' (1995) • ג'פרי ראש (1996) • פיטר פונדה (1997) • ג'ים קארי (1998) • דנזל וושינגטון (1999) • טום הנקס (2000)
2001-היום	ראסל קרואו (2001) • ג'ק ניקולסון (2002) • שון פן (2003) • לאונרדו דיקפריו (2004) • פיליפ סימור הופמן (2005) פורסט ויטאקר (2006) • דניאל דיי-לואיס (2007) • מיקי רורק (2008) • ג'ף ברידג'ס (2009) • קולין פירת' (2010) • ג'ורג' קלוני (2011) • דניאל דיי-לואיס (2012) • מתיו מקונוהיי (2013) • אדי רדמיין (2014) • לאונרדו דיקפריו (2015) • קייסי אפלק (2016) • גארי אולדמן (2017) • ראמי מאלק (2018) • חואקין פיניקס (2019) • צ'דוויק בוזמן (2020) • ויל סמית' (2021) • אוסטין באטלר (2022) • קיליאן מרפי (2023)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: קירק דאגלס
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קירק דאגלס