קלואזוניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קלואזוניזם היא טכניקה וסגנון ציור מהזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי, שהתפתחה בסוף המאה ה-19. המושג נתבע על ידי מבקר האמנות אדואר דוז'רדן (Édouard Dujardin) במהלך תערוכת סלון הדחויים במארס 1888 והתייחס ליצירתם של אמיל ברנאר (אנ')‏ (Émile Henri Bernard,‏ 1941-1868), פול גוגן ופול סרוזייה (Paul Sérusier)‏ (1927-1864). סגנונם של אמנים אלו מתאפיין בשימוש בצורות דו-ממדיות, המוקפות בקו מתאר שחור עבה, וצבועות בצבעים לוקאליים. אמנים אלו דחו את מוסכמות העבר, הן במישור האישי והן במישור האמנותי. במישור האישי, חיפשו תחליף לחיים בחברה העירונית, כמו גוגן שחיפש "גן עדן פרטי" באיי הדרום של צרפת, במרטיניק וסיים את חייו בטהיטי.

שמו של הסגנון מתייחס לטכניקה ליצירת חלונות ויטראז' צבעוניים מימי הביניים הקרויה קלואזונה (cloisonné) בה חיברו זכוכיות צבעוניות באמצעות אמייל פורצלן, שיצר לאחר כמה ימים פס חיבור שחור בין הזכוכיות, בדומה לקווים השחורים המקיפים את הצורות בתמונות. מבחינת השפה האמנותית, דחו האמנים את התיאור של המציאות כפי שהיא נראית, וניסו לתאר את תחושותיהם ואת התחושות של הדמויות בציורים במקביל למציאות. רעיון זה כונה סינתטיזם, סינתזה בין מציאות חיצונית ופנימית.

דוגמה לסגנון זה ניתן לראות ביצירה "עצים כחולים", 1888 של פול גוגן. ביצירה הזאת יש שימוש בצבעים לוקלים שאינם מציאותיים - למשל העצים שהגזעים שלהם מתוארים בצבע כחול ועננים כתומים. העצים, הילדים והנוף, כולם מתוארים בצורות שטוחות, המוקפות בקו מתאר שחור. יצירות נוספות בסגנון זה הן "קציר חיטה בפונט אוון", 1888, של אמיל ברנאר, ו"מסירות למר הרבוט (הסליחה)", 1893 של פול סרוזייה. המאפיינים הסגנוניים החוזרים בכולן הם צבע לוקלי, מוקף בקונטור שחור עבה, וכולן עוסקות בחיים פשוטים כתחליף לתעשייה וחיי העיר המתפתחים.

דוגמאות ליצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


P culture.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.