קלוב התעופה לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Clubteufa.jpg

קלוב התעופה לישראל הוא מועדון ספורטיבי לצעירים חובבי דאייה וחבר בפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה (FAI), המשתתף באליפויות עולם ובאולימפיאדות תעופה. קלוב התעופה לישראל כולל בתוכו 7 עמותות העוסקות בחלקים שונים של הספורט התעופתי, כגון טיסנאות, דאייה, צניחה, תעופה כללית, תעופה זעירה ועוד. מלבד זאת, לקלוב ישנה חשיבות היסטורית רבה בהקמת התעופה העברית עוד בתקופת המנדט הבריטי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלוב התעופה לישראל נפתח בשנת 1933 בתל אביב, ושמו היה "הגמל המעופף". מימיו הראשונים ועד חזרתו לפעילות אזרחית מלאה בסוף מלחמת העצמאות היה לקלוב אופי ביטחוני. במסגרתו רכשו בני נוער ידע תאורטי באווירונאוטיקה והתנסו בדאייה כשלב מכין לקראת הכשרתם כטייסים בקורסי הטיס של חברת "אוירון", הטייסים שהקימו את שירות האוויר של ההגנה שהיה גלגולו הראשון של חיל האוויר הישראלי.

הגמל המעופף[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוצי התעופה העברית: אנשי השומר ישראל שוחט (מימין) וצבי נדב
חברי מועדון הגלישה "הגמל המעופף" מתאמנים על חוף הים בבת ים, יוני 1939
חברי מועדון הגלישה "הגמל המעופף" בונים דגמים של גלשנים, יולי 1941

ב-1930 נסע צבי נדב, מאנשי השומר, במימונו של ישראל שוחט ללמוד בפריז מכונאות, חשמל ואווירונאוטיקה. במהלך לימודיו התקבל לקלוב לתעופה לסטודנטים והחל לעסוק בדאייה. שם חלחלה בו ההכרה כי הכשרת טייסים עבריים בטווח הזמן הקרוב תהיה בלתי אפשרית, אך הכנה מקדימה (כלומר, הכשרת דואים עבריים שברבות השנים יוכשרו כטייסים) תקצר את הדרך לחזון. נדב התבסס על ניסיונם של הגרמנים שפתחו מאות מועדונים לדאייה כדי לתרגל דואים כטייסים עתידיים (בחוזה ורסאי נאסר על גרמניה לפתח תעופה מנועית). בנוסף, הוא האמין כי יהיה ניתן לאמן כמות גדולה יותר של דואים מאשר טייסים בזכות מחירם הנמוך של הדאונים. יש לציין גם שתנאי האקלים של ארץ ישראל אופטימליים לדאייה (ימים גשומים מעטים, רוח קבועה מהים, גבעות רבות ששיפועיהן בכיוון הרוח).

באביב 1932 חזר צבי נדב לארץ ישראל וביקש להקים "קלוב לתעופה" דוגמת זה שהיה חבר בו בפריז. חזרתו של צבי נדב ארצה היוותה אבן דרך בתולדות התעופה הביטחונית העברית משום שהוא הביא לראשונה ידע תאורטי בהנדסת אווירונים, ידע שהיה חסר בפלשתינה הנחשלת באותו עת. עם חזרתו, הקמת מועדון תעופה שיחזיק מעמד הפכה להיות בגדר האפשר. מיד החל נדב בהקמת ועד יוזם, אשר במרץ 1933 ניסח את תקנון הקלוב לתעופה 'הגמל המעופף' (שם שהוצע על ידי ישראל שוחט, ככל הנראה בהשראת סמל יריד המזרח מ-1932), שהוגש לממשלת המנדט. הוחלט להקים את הקלוב כגוף עצמאי, ולא כסקציה בארגון כלשהו, כדי שימשוך אליו גם חובבי תעופה לא יהודיים שיפחיתו את חשדם של השלטונות שהיישוב בונה כוח אווירי. מאיר דיזנגוף שימש בתפקיד נשיא המועדון עד למותו ב-1936. במרץ 1934 נפתח קורס הדאייה הראשון של הקלוב, שכלל לימודים תאורטיים ואימונים מעשיים בהדרכתו של צבי הלברשטט, מהנדס מטוסים שעלה ארצה מפולין בשנת 1933.

באירועי המכביה השנייה באפריל 1935 ארגן הקלוב הדגמה של הטסת טיסנים ותערוכת תמונות ושרטוטים של הלברשטט. במקביל, הגיעה קבוצה של חמישה דואים יהודיים שעלו ארצה מגרמניה עם שני דאונים לדאייה מתקדמת. החמישה ביקשו להשתתף באירועי 'המכבייה' בתחום התמחותם והציגו את הדאונים לקהל הרחב. נדב הבין כי מדובר באנשים עתירי-ידע בתחומי הדאייה, הטיס ואף הנדסה אווירונאוטית : "החלטנו להפעיל את כל האמצעים, כדי לרכוש את הקבוצה על דאוניה, לקלוב.", כך אמר, ואכן בסופו של משא-ומתן הצטרפו חמשת הדואים לקלוב.

השחף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1935, הקימו חברי קיבוצים בעמק הירדן ועובדי תחנת הכוח בנהריים את מועדון 'השחף'. מועדון 'השחף' קם בהשראת קלוב 'הגמל המעופף' התל אביבי, וכמוהו ראה בדאייה לא רק שעשוע ספורטיבי אלא תהליך הכשרה לקראת טיסה. הוועד היוזם של מועדון 'השחף' הורכב מאנשי 'ההגנה', שדרכם מימן הארגון את פעילות 'השחף', ומאישים נכבדים שהיו מוכרים לשלטונות ויכלו להסוות את הדאייה כשעשוע ספורטיבי. בנוסח הבקשה שהוגשה לממשלת המנדט ניסו היוזמים להשיג אישור לא רק להקמת המועדון, אלא גם לייצור דאונים ומטוסים, לבניית בתי מלאכה, בתי חרושת ושדות תעופה, לייסוד בית ספר לטיסה ולסלילת כבישים ומסילות ברזל שישמשו את המפעלים הללו, כלומר, ליצור - יש מאין - תעופה עברית. הבקשה שהוגשה אושרה כלשונה.

למועדון בעמק הירדן הגיע מדי שבוע מייג'ור קמפר, יהודי מאנגליה שניהל את שדה התעופה רמלה, כדי להרצות על אווירודינמיקה. מחמת המאורעות שהחלו בשנת 1936 (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) הוחלף המרצה על ידי אמיל פוהורילה (אחד מחמשת הדואים שעלו ארצה מגרמניה והצטרפו לקלוב 'הגמל המעופף'), שגם הרכיב דאון עבור הקלוב ששימש את חבריו לדאיות רבות.

בוועד היוזם של 'השחף' לא היו מומחים לתעופה. בנוסף, בוודאי לא הייתה למועדון היכולת להקים את כל מה שהכילה הבקשה שהוגשה לשלטונות. ניתן להסיק מכך שיוזמי מועדון 'השחף' אכן התעניינו בדאייה לא כתחביב, אלא כהגשמת חזון - חזון יצירת תעופה עברית למטרות ביטחון.

הקלוב הארצישראלי לתעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשי חיל האוויר הישראלי
Tayas48.jpg

בשלהי 1935 שינה קלוב התעופה 'הגמל המעופף' את שמו ל'קלוב הארצישראלי לתעופה' וצירף אליו את מועדון 'השחף' כסניף הקלוב בעמק הירדן. הסיפוח נעשה בחסות הסוכנות היהודית, שביקשה לרכז את נושא התעופה תחת ארגון-גג אחד. למן התקופה הזו פרסו המוסדות הלאומיים (ההסתדרות הכללית והסוכנות היהודית) וארגון 'ההגנה' את חסותם על פעילות מועדון הדאייה. הקלוב הארצישראלי לתעופה הלך וגדל ונפתחו סניפים נוספים בחיפה, בתל יוסף (עמק יזרעאל), בפרדס חנה (צפון השרון) וברמתיים (דרום השרון).

בשנת 1936 נפתחו חוגי אווירונאוטיקה ובניית טיסנים בבית הספר הריאלי 'מונטיפיורי' ובגימנסיה הרצליה, נעשה שימוש בדאונים של חמישיית הדואים שעלו מגרמניה לזינוקים מזדמנים בשבתות ונפתח מחנה הדאייה הראשון בארץ ישראל שנערך בגבעת ברנר שבו השתתפו 15 בני נוער. כמו כן נקנו עוד שני דאונים מתוצרת פולין, וביולי 1937 נערך מחנה דאייה למתקדמים ליד עפולה (הרחק ממרכז הארץ, שלא לעורר את חשדם של השלטונות) שבו השתתפו כמעט 40 בני נוער. חרף המאורעות של אותן שנים (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) נערכו מחנות דאייה נוספים בגבעת המורה שבעמק יזרעאל גם באפריל 1938 וביולי 1939.

בסוף שנות השלושים הקלוב הארצישראלי לתעופה החל לקבל בסיס ציבורי רחב יותר ומנהיגות היישוב החלה לממנו ולהציבו בסדר העדיפויות של חלוקת המשאבים. כאמור, הוועד היוזם של הקלוב ניסח בתקנונו שהמועדון לא יוקם כסקציה בארגון כלשהו ולא יהיה משויך מפלגתית. יתרה מזאת, חברי ארגונים פוליטיים לא הורשו להירשם למועדון כקבוצה אלא כיחידים - וכך, למשל, לא הורשו חברי תנועת בית"ר להגיע לפעילות המועדון במדי התנועה.

עם זאת, צבי נדב, מרכז הוועדה הטכנית של הקלוב, ניסה פעם אחר פעם לעניין את אליהו גולומב ודב הוז, מראשי ארגון 'ההגנה', בפעילות המועדון. הוא הדגיש בפניהם את חשיבות הקלוב, שיתף אותם ברעיונותיו ובבעיות הקלוב תוך שהוא מבקש סיוע בפתרונן ומנסה למשוך את 'ההגנה' לעומק פעילות המועדון כדי להגדיל את מימונו. נדב חש שגולומב לא התעניין בענייני הקלוב, אולם הוז דווקא היה נלהב לרעיון התעופה העברית.

'ההגנה' החלה להתערב בענייני הקלוב, והדבר בא לידי ביטוי באופן בולט במחנה הדאייה הראשון בעמק יזרעאל באביב 1938, כאשר גולומב ביקש מנדב למנות את יצחק בן יעקב, חבר קבוצת דגניה א' ופעיל בארגון 'ההגנה', למנהל המשק של המחנה. המינוי אושר בוועדה הטכנית של הקלוב, בהתנגדותו של חבר הוועדה צבי הלברשטט שנזף בצבי נדב על שתדלנותו אצל ראשי 'ההגנה': "מי הוא זה בן יעקב שלך? [...] בוודאי מאנשי אליהו [גולומב; אנשי 'ההגנה']! מה הוא מבין במשק דאונים? [...] רואה אני היטב לאן הדברים מתגלגלים. גם אותך ירחיקו [אנשי 'ההגנה'] בקרוב מכל העבודות!" נדב לא נשאר חייב והסביר את פשר הדבר: "בלי תמיכת 'ההגנה', הווה אומר - הסוכנות וההסתדרות [המוסדות הלאומיים של היישוב היהודי בארץ] אין לנו אפשרות לקיים פעולה רחבה." בשלהי 1939 אכן התגשם חזונו של הלברשטט, וצבי נדב נושל מתפקידו כמרכז הוועדה הטכנית של הקלוב הארצישראלי לתעופה בלחץ ארגון 'ההגנה' שפרס את חסותו על המועדון.

הקלוב הארצישראלי לתעופה זכה להתעניינות רבה בקרב הציבור, אך לא היה די בכך. הוא החל לפעול ברמה ארצית ולארגן פעילויות כמו מחנות דאייה ולימודי אווירונאוטיקה רק כאשר זכה לעידודה של הנהגת היישוב (המוסדות הלאומיים - הסוכנות וההסתדרות - וארגון ההגנה). ניתן לראות שצבי נדב, שפעל רבות לחיזוק הקשר בין הקלוב לבין ראשי ההגנה גולומב והוז, הצליח להגשים את שאיפתו. כלומר, נדב נושל מתפקידו דווקא בגלל הצלחתו - בשיחותיו עם ראשי 'ההגנה' הוא הצליח להחדיר בהם את ההכרה בחשיבות פעילות מועדוני התעופה. הצלחתו הביאה להשתלטות 'ההגנה' על המועדון, והדבר עלה לו בתפקידו.

בין המדריכים בקלוב התעופה היו:

  • ארנסט רפפורט (כינויו היה רפי), משפטן שעלה ארצה מגרמניה ב-1935 והיה במחלקת הטייס של הפלמ"ח. ב-1959 חזר לגרמניה והיה לשופט מחוזי בעיר מינסטר. הוא נפטר בשנת 1976.
  • אורי בראייר, שעלה ארצה מגרמניה ב-1933, היה מדריך בחברת אוירון ושירת בחיל האוויר הבריטי. לאחר המלחמה חזר לחברת אוירון כסגן מדריך יחד עם רפפורט ועמנואל צוקרברג. לימים נתמנה כמדריך ראשי באווירון. במלחמת העצמאות השתתף בראייר בהפצצות והצנחת ציוד בכפר עציון וירושלים העתיקה וכן בקיבוץ חניתה. לאחר קום המדינה היה מפקד בית הספר לטיסה של חיל האוויר.[דרוש מקור] ב-1951 עבר לאל-על.
  • אדמונד וילהלם ברילנט שעלה מפולין ב-1936 ולמד טייס בקלוב התעופה בירוסלב.
  • ד"ר אמיל פוהירילה (פורן) עלה ארצה מגרמניה ב-1935, היה בשנות ה-50 המנהל הטכני של קלוב התעופה ועסק בשיפוץ ותיקון מטוסים של הקלוב. שימש אחראי תחזוקת גף הפיפרים של משטרת ישראל ביום הקמתו. ב-1958 הצטרף לתעשייה האווירית והיה אחד ממתכנני מטוס הערבה. בשנת 1968 פעל במנהלת התעופה האזרחית בפיקוח על רישוי מטוסי ערבה וקומודור ג'ט. פרש לגמלאות ב-1981. נפטר ב-1986 בגיל 83 .

חשיבותו של הקלוב בתולדות היישוב טמונה בהכשרה הראשונית שהוא סיפק לנוער העברי בשטח התעופה - פעילות ביטחונית גרידא, שבה דבק מהקמתו עד סוף מלחמת העצמאות. הקלוב שימש אבן דרך בתהליך קידום התעופה העברית הביטחונית בהכשירו דואים עבריים לקורסי הטיס של חברת "אוירון", שלימים היו טייסי שירות האוויר של ההגנה שהיה גלגולו הראשון של חיל האוויר הישראלי.

לאחר מלחמת העצמאות, חזר הקלוב לתפקד במתכונתו המקורית תחת השם "קלוב התעופה לישראל". עם זאת, הקשרים בין חיל האוויר לקלוב נמשכו במשך שנים רבות, במיוחד במסגרת גדנ"ע אוויר.

בשנת 1951 התקבל קלוב התעופה כחבר בפדרציה הבינלאומית לאווירונאוטיקה (FAI).

ב-29 ביולי 1954 אירע אסון מעגן: מטוס מסוג פייפר קב של קלוב התעופה לישראל נפל לתוך הקהל שנכח בטקס זיכרון לצנחני היישוב בקיבוץ מעגן. באסון נהרגו 17 איש ונפצעו 25.

הישגים ספורטיביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליפויות עולם, אליפויות אירופה, ואולימפיאדות תעופה:
    • מדליות זהב: 9
    • מדליות כסף: 11
    • מדליות ארד: 13
    • מקומות: 30 מקומות, 4 עד 6
  • אליפויות בינלאומיות וגביע העולם:
    • מדליות זהב: 5
    • מדליות כסף: 7
    • מדליות ארד: 7
    • מקומות: 21 מקומות, 4 עד 6

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הגמל המעופף בוויקישיתוף