קלוד פארר
| קלוד פארר ב-1923 | |
| לידה |
27 באפריל 1876 הרובע השישי של ליון, צרפת |
|---|---|
| פטירה |
21 ביוני 1957 (בגיל 81) הרובע החמישי של פריז, צרפת |
| שם לידה |
Frédéric Charles Pierre Édouard Bargone |
| מדינה |
צרפת |
| סוגה |
merveilleux scientifique |
| יצירות בולטות |
Les Civilisés |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| השכלה |
אקול נאוואל |
| בת זוג |
Henriette Roggers |
| פרסים והוקרה |
|
קְלוֹד פָארֵר (בצרפתית: Claude Farrère; 27 באפריל 1876 – 21 ביוני 1957) הוא שם העט של פרדריק-שארל ברגון (Frédéric-Charles Bargone), שהיה קצין בצי הצרפתי וסופר צרפתי. רבים מהרומנים שלו מתרחשים במקומות אקזוטיים כגון איסטנבול, סייגון או נגסאקי. אחד מהרומנים שלו, "Les Civilisés" (המתורבתים), העוסק בחיים בהודו-סין הצרפתית הקולוניאלית, זכה בפרס גונקור השלישי בשנת 1905. הוא נבחר למקום באקדמיה הצרפתית ב-26 במרץ 1935, בתחרות מול פול קלודל, בין השאר הודות למאמצי שדלנות של הסופר פייר בנואה (אנג').
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילה, הלך קלוד פארר בעקבות אביו, קולונל בחיל רגלים ששירת במושבות הצרפתיות: הוא החל את לימודיו באקול נאוואל בשנת 1894; קודם לדרגת לוטננט בשנת 1906; והועלה לדרגת קפטן בשנת 1918. הוא התפטר בשנה שלאחר מכן כדי להתרכז בקריירה הספרותית שלו.
קלוד פארר היה חבר, ונעזר חלקית בהדרכתם של שני סופרים צרפתים מפורסמים אחרים מתקופה זו, דהיינו פייר לואי ופייר לוטי, כאשר האחרון היה אף הוא קצין בצי הצרפתי לשעבר ומחבר ספרים המבוססים על מדינות ותרבויות שמעבר לים. פארר היה סופר פורה, ורבים מספריו מבוססים על נסיעותיו מעבר לים ועל תרבויות אקזוטיות, במיוחד באסיה, במזרח הקרוב ובצפון אפריקה, וזאת בחלקם על בסיס מסעותיו בהיותו קצין בצי הצרפתי. מספר רומנים של פארר תורגמו ויצאו לאור תחת שמו האמיתי, פרדריק-שארל ברגון. יצירותיו איבדו במידה רבה מהפופולריות שלהן, אפילו בקרב קוראים צרפתים, אף על פי שכמה מספריו המפורסמים ביותר, כגון "Fumée d'opium" (עשן האופיום), "Les Civilisés" (המתורבתים), "La Bataille" (הקרב) או "Les hommes nouveaux" (האנשים החדשים) יצאו לאור מחדש בצרפת בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21.
ב-6 במאי 1932, בפתיחת יריד ספרים בפריז באוטל סלומון דה רוטשילד (אנג'), שוחח פארר עם נשיא צרפת פול דומר כאשר מספר יריות נורו על ידי פבל גורגולוף, מהגר רוסי. דומר נפצע באורח אנוש. פארר נאבק במתנקש עד שהמשטרה הגיעה.
כאינטלקטואל שמרן ומסורתי, הוא הזדהה עם סיעת המורדים והדיקטטורה הפרנקואיסטית בספרד, והוא גם היה אחד מחברי אקדמיה הצרפתית שתמכו באופן פעיל במשטר וישי ששיתף פעולה עם הנאצים, וסייעו לתת לגיטימציה לסמכותו של המרשל פטן. פארר גינה את "הרועים הרעים" שלדבריו הובילו את החברה הצרפתית שלפני המלחמה ל"ניוון".[1]
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אזכור אנקדוטלי ועקיף לקלוד פארר הוא הבושם "Mitsouko" (מיצוקו) שיצר הבַּשָּׂם ז'אק גרלן (אנג'), שקלוד פארר היה חבר שלו. סיפורה של מיצוקו מופיע ברומן של פארר "La Bataille" (הקרב, 1909), שהוא רומן רומנטי המבוסס על המודרניזציה וההתמערבות של יפן במהלך תקופת מייג'י ועל הקרב הימי בצושימה ב-1905, שבו הצי הקיסרי היפני הביס את הצי הרוסי הקיסרי. מיצוקו הייתה אישה יפנית יפהפייה ששמה פירושו הן "חלת דבש" והן "מסתורין", אשר הייתה נשואה לקצין אציל בצי היפני וניהלה פרשת אהבים טראגית עם קצין אנגלי.
שמו של פארר הוענק גם ל-"Klod Farer Caddesi" (כפי שהוא מאוית בטורקית), רחוב בעיר העתיקה של איסטנבול, בשל תיאורו החיובי את התרבות הטורקית והטורקים. ההוצאה לאור של ספרי אורהאן פאמוק, הוצאת אילטישים, ממוקמת ברחוב זה.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Le Cyclone (הציקלון) (1902)
- Fumée d'opium (עשן אופיום) (1904), ISBN 2-909052-13-3
- Les Civilisés (המתורבתים) (1905), ISBN 2-909052-16-8
- L'homme qui assassina (האיש שרצח) (1906)
- Pour vaincre la mer (כדי לגבור על הים) (1906)
- Mademoiselle Dax, jeune fille (עלמה דאקס, נערה צעירה) (1907)
- Trois hommes et deux femmes (שלושה גברים ושתי נשים) (1909)
- La Bataille (הקרב) (1909)
- Les Petites Alliées (בנות הברית הקטנות) (1910), ISBN 2-86276-039-0
- Thomas l'Agnelet (תומא הטלה) (1911), ISBN 2-86959-551-4
- La maison des hommes vivants (בית האנשים החיים) (1911), ISBN 2-277-30092-6
- Fin de Turquie (סופה של טורקיה) (1913)
- Dix-sept histoires de marins (שבעה-עשר סיפורי מלחים) (1914)
- Quatorze histoires de soldats (ארבעה-עשר סיפורי חיילים) (1916)
- La veille d'armes (ערב הקרב) (מחזה, 1917, עם לוסיאן נפוטי)
- La dernière déesse (האלה האחרונה) (1920)
- Les condamnés à mort (הנידונים למוות) (1920)
- Roxelane (רוקסלנה) (1920)
- La vieille histoire (הסיפור הישן) (1920)
- Bêtes et gens qui s'aimèrent (חיות ואנשים שאהבו זה את זה) (1920)
- Croquis d'Extrême-Orient (רישומים מהמזרח הרחוק) (1921)
- L'extraordinaire aventure d'Achmet Pacha Djemaleddine (ההרפתקה יוצאת הדופן של אהמט פאשא ג'מאלדין) (1921)
- Contes d'Outre-Mer et d'autres mondes (סיפורים מעבר לים ומעולמות אחרים) (1921)
- Les Hommes nouveaux (האנשים החדשים) (1922)
- Stamboul (סטמבול) (1922)
- Lyautey l'Africain (ליאוטי האפריקאי) (1922)
- Histoires de très loin et d'assez près (סיפורים מרחוק מאוד ומקרוב למדי) (1923)
- Trois histoires d'ailleurs (שלושה סיפורים ממקומות אחרים) (1923)
- Mes voyages: La promenade d'Extrême-Orient (מסעותיי: הטיול במזרח הרחוק) (כרך 1, 1924), ISBN 2-909052-15-X
- Combats et batailles sur mer (קרבות ומערכות בים) (1925, עם הקומנדנט פול שק (אנג'))
- Une aventure amoureuse de Monsieur de Tourville (הרפתקת אהבים של אדון דה טורוויל) (1925)
- Une jeune fille voyagea (נערה צעירה נסעה) (1925)
- L'Afrique du Nord (צפון אפריקה) (1925)
- Mes voyages: En Méditerranée (מסעותיי: בים התיכון) (כרך 2, 1926)
- Le dernier dieu (האל האחרון) (1926)
- Cent millions d'or (מאה מיליון בזהב) (1927)
- Princesses créoles (נסיכות קראוליות) (1927, עם אוגוסט נמור)
- La nuit en mer (הלילה בים) (הוצאת ארנסט פלמריון, פריז, 1928)
- L'autre côté (הצד האחר) (1928)
- La porte dérobée (הדלת הנסתרת) (1929)
- La marche funèbre (מארש האבל) (1929)
- Loti (לוטי) (1929)
- Loti et le chef (לוטי והמפקד) (1930)
- Shahrâ sultane et la mer (הסולטאנה שהרא והים) (1931)
- L'Atlantique en rond (סביב האוקיינוס האטלנטי) (1932)
- Deux combats navals, 1914 (שני קרבות ימיים, 1914) (1932)
- Sur mer, 1914 (בים, 1914) (1933)
- Les quatre dames d'Angora (ארבע הגבירות מאנגורה) (1933)
- La quadrille des mers de Chine (הקאדריל של ימי סין) (1933)
- Histoire de la Marine française (היסטוריה של הצי הצרפתי) (1934)
- L'Inde perdue (הודו האבודה) (1935), ISBN 2-909052-11-7
- Sillages, Méditerranée et navires (שבלים, הים התיכון וספינות) (1936)
- L'homme qui était trop grand (האיש שהיה גדול מדי) (1936, עם פ. בנואה)
- Visite aux Espagnols (ביקור אצל הספרדים) (1937)
- Les forces spirituelles de l'Orient (הכוחות הרוחניים של המזרח) (1937)
- Le grand drame de l'Asie (הדרמה הגדולה של אסיה) (1938)
- Les Imaginaires (הדמיוניים) (1938)
- La onzième heure (השעה האחת-עשרה) (1940)
- L'homme seul (האיש הבודד) (1942)
- Fern-Errol (פרן-ארול) (1943)
- La seconde porte (הדלת השנייה) (1945)
- La gueule du lion (לוע הארי) (1946)
- La garde aux portes de l'Asie (המשמר בשערי אסיה) (1946)
- La sonate héroïque (הסונאטה ההרואית) (1947)
- Escales d'Asie (עצירות ביניים באסיה) (1947)
- Job, siècle XX (איוב, המאה ה-20) (1949)
- La sonate tragique (הסונאטה הטרגית) (1950)
- Je suis marin (אני מלח) (1951)
- La dernière porte (הדלת האחרונה) (1951)
- Le Traître (הבוגד) (1952)
- La sonate à la mer (סונאטה לים) (1952)
- L'élection sentimentale (הבחירה הסנטימנטלית) (1952)
- Les petites cousines (בנות הדוד הקטנות) (1953)
- Mon ami Pierre Louïs (חברי פייר לואי) (1953)
- Jean-Baptise Colbert (ז'אן-בטיסט קולבר) (1954)
- Le juge assassin (השופט הרוצח) (1954)
- Lyautey créateur (ליאוטי היוצר) (1955)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Jacques d’Adelswärd-Fersen: Claude Farrère. In: Akadémos. Bd. 1 (1909).
- Patrick Beillevaire: Aprés „La Bataille“. L’egarement japonophile de Claude Farrère. In: Dany Savelli (Hrsg.): Faits et imaginaires de la guerre russo-japonaise. 1904–1905. (Les carnets de L’exotisme; Bd. 5). Éditions Kailash, Paris 2005, ISBN 2-84268-126-6, S. 223–246.
- Mee-Jeon Lee: Force et faiblesse chez les écrivains français en Asie. Paul Claudel, Saint-John Perse, Victor Segalen, Pierre Loti, Claude Farrère, Henri Michaux, André Malraux. Dissertation. Paris 1994.
- Alain Quella-Villéger: Le cas Farrère. Du Goncourt à la disgrâce. Presses de la Renaissance, Paris 1989, ISBN 2-85616-498-6.
- Maxime Revon: Claude Farrère. Son œuvre (Collection critique, célébrités d’aujourd’hui/2, Bd. 1). Le Nouvelle Revue critique, Paris 1924.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כתבי קלוד פארר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- Works by and about Claude Farrère in the German Digital Library
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Sapiro, Gisèle (2014). "The Sense of Duty: The French Academy". The French Writers' War, 1940-1953. Duke University Press. doi:10.1215/9780822395126-006. ISBN 978-0-8223-9512-6.