קלונימוס קלמיש שפירא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה

רבי קלונימוס קלמיש שפירא - האדמו"ר מפיאסצנה (י"ט באייר ה'תרמ"ט - ד' בחשון ה'תש"ד; 20 במאי 1889 - 2 בנובמבר 1943) היה אדמו"ר שפעל בפולין בין שתי מלחמות העולם. נודע כהוגה חסידי דגול והתפרסם בזכות חיבוריו החדשניים בתחום החינוך החסידי, בהם "חובת התלמידים". בתקופת הכיבוש הגרמני שהה בגטו ורשה והמשיך לדרוש לקהל חסידיו. את דרשותיו העלה על הכתב והן נמצאו לאחר המלחמה והתפרסמו בספר "אש קודש".

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשנת 1889 בגרודזיסק מזובייצקי שבפולין, לחנה ברכה (בתו של האדמו"ר חיים שמואל מחנצ'ין) ולרבי אלימלך שפירא מגרודזיסק, מצאצאי המגיד מקוז'ניץ ורבי אלימלך מליז'נסק. נקרא "קלונימוס קלמיש" על שם סבו מצד אמו (בעל המאור ושמש). התייתם מאביו בגיל 3 וגדל אצל סבו, רבי חיים שמואל מחנצ'ין ובהמשך אצל אחיינו, רבי ירחמיאל משה הופשטיין האדמו"ר מקוז'ניץ, בן אחותו (למחצה) הגדולה, שרה דבורה, וצאצא מצד אביו למגיד מקוז'ניץ. בגיל 16, בשנת 1905, נישא לחיה רחל הופשטיין, בתו של רבי ירחמיאל משה. לאחר נישואיו המשיך לגור אצל חמיו, ממנו למד את תורת החסידות, ובפרט את דרך חסידות קוז'ניץ וחסידות קרלין (שחותנו הושפע ממנה, דרך אביו החורג, רבי אשר מסטולין). רבי קלונימוס השתלם בחוכמות חיצוניות, הוא דיבר באופן שוטף מספר שפות, וידע לנגן בכינור.

בשנת 1909 (20) נפטר חמיו והוא החל לכהן באדמו"רות בפיאסצנה, עיירה קטנה מדרום לוורשה, כשמצטרפים אליו מחסידי אביו וחותנו. לאחר מספר שנים, בשנת 1913, הוכתר גם לכהן ברבנות פיאסצנה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, לנוכח המשבר הגדול ביהדות החרדית, כשרבים מבני הנוער נמשכו אחרי תנועות לאומיות ועזבו את הדת, הוא החליט להירתם לנושא חינוך הנוער ובשנת 1923 (בגיל 34) ייסד את ישיבת דעת משה (על שם חמיו) בוורשה, ושימש בה כראש ישיבה ובמקביל המשך לכהן באדמו"רות בפיאסצנה, בה ביקר בעיקר בימות הקיץ ובימים הנוראים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נלכד הרב שפירא בוורשה, המכותרת על ידי הגרמנים. בהפגזות נהרגו בנו, כלתו ודודתו, וזמן קצר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני מתה גם אמו. למרות האסון האישי, ולמרות הצרה הכללית, סירב האדמו"ר להצעות בריחה שונות שהופנו אליו והעדיף להישאר עם חסידיו בגטו ורשה עד הסוף.

האדמו"ר עשה מאמצים רבים בגטו לשמור על מסגרת החיים הדתיים. כך, למשל, עשה מאמץ עליון לאפשר גישה של נשים למקווה טהרה, לקיים את מסגרת החגים - אפיית מצה בפסח, וכדומה, קיום ברית מילה, ועוד. יחד עם זאת, הרב שפירא כמעט שאינו מוזכר ביומנים השונים שנכתבו בגטו[1]. הדרשות שאמר בפני חסידיו קובצו על ידו לספרו הידוע ביותר - אש קודש.

כמו רבנים אחרים בגטו גם הרב שפירא עבד בבית החרושת "שולץ", שנוהל על ידי אברהם הנדל.[2] האדמו"ר ניצל מן הגירוש הגדול למחנה ההשמדה טרבלינקה ביולי 1942, בשל היותו עובד חיוני (בגירוש נספתה בתו של האדמו"ר). לאחר מרד גטו ורשה, באפריל 1943, גורש הרבי עם היהודים שנותרו בחיים למחנה הריכוז טרווניקי, ליד לובלין. האדמו"ר נרצח בנובמבר 1943, יחד עם שאר יהודי המחנה, במסגרת מבצע "חג הקציר" (Erntefest) שערך האס אס.

אחיו הצעיר היה הרב ישעיהו שפירא, "האדמו"ר החלוץ", ממייסדי "הפועל המזרחי", ואביהם של השר יוסף שפירא ושל האדמו"ר רבי אלימלך שפירא.

הגותו ושיטתו החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי קלונימוס בלט בהגותו ומשנתו החסידית. דברי תורתו היו מעין דרשות, המבארות את משנת חסידות והגות חסידית אקטואלית. הוא חיבר מספר ספרים, אשר בשונה מספרי החסידות המקובלים, הם מחוברים כתבנית, פרק אחר פרק, כחיבור הדרכה בדרכי החסידות. רבי קלונימוס, התמקד במיוחד בחינוך בני הנוער, ובספריו הוא פיתח שיטת חינוך בראי החסידות, בה הוא מנסה להנחיל בין היתר, את עבודת החסידות, המורכבת מחשיבה ורגשות עמוקים, לבני נוער צעירים. במשנתו החסידות הוא שילב בין תורות חסידות קוז'ניץ, חסידות קרלין וחסידות חב"ד.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חובת התלמידים

בספרו "חובת התלמידים", היחיד שיצא בחייו, פונה רבי קלונימוס אל נפש התלמיד, ומשכנעו ללמוד ולהתמיד ולהתפלל. הוא פותח את ספרו באגרת למורים ולהורים בה מסביר את הצורך הגדול בחינוך. בספר עצמו מדבר בלשון נוכח לתלמיד הצעיר מתוך הרגשת רוממות של התלמיד ולא מתוך כפיה. דרישתו מהתלמיד איננה לפעול כמבוגר אלא ליצור מודעות למעשים ונטילת אחריות עליהם.

בספרו "הכשרת האברכים" מוסיף רבי קלונימוס שעל הלומד לדמיין את הסיפור המקראי על מנת "לחיות אותו" וכך להפיק ממנו יותר תועלת. בספר זה הוא מבהיר את משנת החסידות וחידושיה ומנסה לתת כלים לקורא כיצד להתחבר למשנת החסידות, ולהגיע לרמה הרוחנית שהיא דורשת.

ספרו "מבוא השערים" הוא הקדמה לספרו האבוד "חובת האברכים", בו הוא ממשיך לפתח את משנתו החינוכית ברמה גבוהה יותר.

ספרו "בני מחשבה טובה" הוא ספר לאלו שסיימו את ספריו הקודמים, ומעוניינים להתעלות יותר. הוא קורא לאברכים ליצור חבורות עם תנאי קבלה נוקשים, בהן יעבדו בצוותא על נושאים בעבודת ה', ויעזרו אחד לשני בהתמודדות עם יצר הרע.

ספרו "צו וזירוז" הוא לקט של הגיגים קצרים שרשם בפנקסו. הגיגים אלו כוללים רגשות, רעיונות חסידיים, רעיונות הדרכה, ותיאור לבטי נפש עצמיים. גם ספר זה שחובר כנספח ל"הכשרת האברכים", מיועד למעשה למי שרכש את משנתו, וכך יכול להתחבר לרגשותיו והלך מחשבתו.

הספר "דרך המלך" הוא ספר שנכתב על ידי חסידיו אך אושר על ידו. בספר זה נקבצו דרשותיו בין שתי המלחמות. למעשה בספר זה נמצאת תורתו העמקנית ביותר, לאחר שבשאר הספרים הוא יורד לרמת הקורא, ומדריכו שלב אחר שלב, ואילו בספר זה, נמצאות דרשותיו אשר אמר בתפקידו כאדמו"ר, ובהן ביטא את רגשותיו והלך מחשבתו. בדרשותיו משתמש רבי קלונימוס בתובנותיו ורגישותו הפסיכולוגית, לשם הדרכה רוחנית, שנועדה להביא את האדם לקרבה רבה ככל האפשר לאל. השפה שלו בהירה וניכר בכתיבה שלו שהוא הכיר לעומק את התפיסות הפילוסופיות והפסיכולוגיות בנות הזמן, בצד ההיכרות, המובנת מאליה עם העולם הקבלי והחסידי. לרבי קלונימוס היה קו אכסיסטנציאלי חזק, שבא אצלו לידי ביטוי תמיד בלבוש יהודי, אך יכול גם לעמוד כחיפוש אוניברסלי. כך, למשל, בתורה שלו לפסח, מתאר רבי קלונימוס את מצבו השכיח של האדם בחיים כ"אסקופה הנדרסת למאורעות העולם", כשמצב הרוח שלו (תרתי משמע) הוא ראי למה שבא אליו מבחוץ. המילה החוזרת ונשנית אצלו היא "העצמות", המהות הפנימית של האדם, והיכולת שלו להיות מרכז כובד בעולמו. העצמות הזאת כרוכה אצל רבי קלונימוס בהתגלות ובלימוד, כשהיא לא יכולה להיות מנותקת מהאל, באותה מידה בה ההתגלות והלימוד לא יכולים להיות מנותקים ממנה.

בספר זה מגלה רבי קלונימוס מצב נפשי שהוא מכנה "ההשקטה" ,שהוא למעשה תהליך לריקון השכל ממחשבות. התהליך שהוא מתאר דומה לתהליך מקובל מאוד בתרגול שיטות מדיטציה שונות, בעיקר בדתות המזרח הרחוק.

לאחרונה נחלקו לשם והרשקוביץ באשר לשאלת היסוד המיסטי במשנתו של רבי קלונימוס. בעוד לפי לשם הרבי הוא מיסטיקן, בדומה למודלים של הקבלה הנבואית מימי הביניים, תוך התאמה תוכנית למשנת החסידות ולמודרנה, הרי שלפי הרשקוביץ הוא מתאפיין באקזיסטנציאליזם מיואש, ובתפיסה פאן-אנתיאיסטית שאיננה מותירה מקום לחוויה מיסטית אותנטית.[3]

על אף התמקדותו בענייני בין אדם למקום כמו לימוד תורה ועבודת התפילה, הוא גם הדגיש את ענייני בין אדם לחבירו. רבי שלמה קרליבך סיפר שאחד המשפטים שהיו שגורים בפיו והיה אומר אותו בכל הזדמנות הוא: "תזכרו דבר אחד, הדבר הכי חשוב בחיים זה לעשות טובה ליהודי" ("...צוּ טוּהְן אַ יִיד אַ טוֹיבֶ'ע").[4]

בשנת תשע"ז (2017) התפרסמה מהדורה מדעית של דרשותיו משנות השואה בשם "דרשות משנות הזעם" בשני כרכים. מהדורה זו נערכה על פי כתב היד המקורי הנמצא בארכיון רינגלבלום, במכון היהודי ההיסטורי בפולין. הכרך הראשון כולל את הדרשות המתוקנות בתוספת ציוני מקורות וביאורים. הכרך השני כולל מהדורת פקסימליה שבה לצד צילום צבעוני של כתב היד מופיע תיעתוק מדויק בארבעה צבעים (שחור, אדום כחול וירוק), אשר מבחינים בין שכבות שונות של הגהות שכתב המחבר.

חסידות פיאסצנה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום חסידות פיאסצנה אינה פעילה כקהילה. לאחר פטירת האדמו"ר רבי אלימלך שפירא מתל אביב הוכתר בנו הרב מנחם שפירא המתגורר בבית שמש, כממשיך השושלת, במעמד הרב הראשי הרב ישראל מאיר לאו ונציגי המשפחה ונציגי חסידות פיאסצנה. הרב מנחם מדפיס את ספרי החסידות ומנהל קהילה בבית הכנסת בבית שמש. בשבתות ובתאריכים חשובים מנהל "טיש" ומעביר בשבתות שיחות מתורת פיאסצנה.

מורשתה של חסידות פיאסצנה הועברה גם על ידי הרב נתנאל רדזינר, תלמידו של הרב קלונימוס, שהקים את הארגון "מרכז אש קודש" לזכרו של רבי קלונימוס. הארגון מקיים שיעורי חסידות לבחורים ואברכים. הארגון הוקם בבני ברק, ובהמשך הוקמו סניפים גם באלעד, בביתר עילית ובבית שמש. בין רבני הארגון, הרב יצחק משה ארלנגר, הרב יחזקאל טויסיג, הרב יוסף יואל קאהן והרב אלימלך בידרמן. כמו כן רדזינר הקים קרן להדפסת ספרי בית קוז'ניץ.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בנו הרב אלימלך בן ציון חתן האדמו"ר רבי שלמה חיים מבולחוב, נהרג בשואה.ׁ פטירתו הייתה בחג סוכות,והעידו אנשים שהיו עם האדמו"ר בהיוודע לו דבר פטירת בנו, שהוא לא הזיל דמעה ואמר: "חג היום, צריך לשמוח".[5]
  • בתו רעכיל יהודית אשת הרב יחזקאל הכהן רבינוביץ בן רבי שלמה אלימלך אב"ד זאבירצה (בן רבי נתן נחום הכהן רבינוביץ מקרימלוב וחתן רבי יחזקאל מרדומסק). שניהם נהרגו בשואה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו

אודותיו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב מוזכר פעמים ספורות ביומניו של הרב שמעון הוברבנד, קרובו של עמנואל רינגלבלום ודמותו מופיעה בכמה ספרי זיכרון שנכתבו לאחר השואה, כמו בספרו של שמחה רותם, קאז'יק. כמו כן האדמו"ר מוזכר במכתבו של עמנואל רינגנבלום (בספר בשם זה בעריכת ישראל גוטמן, יד ושם, עמ' 33) "קלמן שרפינסקי (דמות ידועה, הרב מפיאסצ'נו, אדם מצוין ודמות אצילית)".
  2. ^ אודות אברהם הנדל ובית החרושת שלו ראו: אברהם הנדל, באתר יד ושם
    הנתיב האחרון של גדולי התורה בגיטו ווארשה, בית יעקב, גיליון 47, ניסן תשכ"ג (1963), עמ' 9-6, באתר HebrewBooks
  3. ^ פולמוס על אודות אופיים המיסטי של כתבי האדמו"ר מפיאסצ'נה, סמינר מחלקתי, המחלקה למחשבת ישראל, אוניברסיטת בר-אילן, 28/10/2013.
  4. ^ הגיבן הקדוש
  5. ^ יש תיעוד לזה ביוטיוב בסרט על הרב'ה מפיו של ר' חיים קנר זצ"ל
  6. ^ יואל יעקובי, ‏אש קודש בסינמטק, באתר בשבע - ערוץ 7, 1 בינואר 2009, ה' בטבת תשס"ט