קלמן כצנלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

קלמן כצנלסון (18 באוקטובר 19072 בפברואר 2000) היה עיתונאי, סופר, מתרגם ופעיל רוויזיוניסטי אשר בשנת 1964 עורר סערה ציבורית בישראל עם פרסום ספרו "המהפכה האשכנזית" בו הכריז על האשכנזים כאומה נפרדת והפגין גזענות קשה כלפי המזרחים. כצנלסון הכריז שהוא "לא ציוני, אלא לאומן אשכנזי."

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימין לשמאל: ניסן כצנלסון, אביו שאול כצנלסון, קלמן כצנלסון, ושמואל כצנלסון. 1911.

קלמן כצנלסון נולד בשנת 1907 בעיר בוברויסק שברוסיה הלבנה (כיום בלארוס), אחד מחמשת ילדיהם של רודה לבית ברקוביץ, מורה בבית ספר תיכוני לבנות, ושמואל כצנלסון, סוחר, בוגר בית ספר גבוה למסחר בלייפציג.[1] מצד אביו היה כצנלסון אחיינם של אשת הציבור רחל כצנלסון-שזר (רעייתו של זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל); ד"ר אברהם קצנלסון, רופא ועסקן ציוני, ראש מחלקות הבריאות של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, חבר הוועד הפועל הציוני, ההנהלה הציונית, אספת הנבחרים ומועצת המדינה הזמנית, מחותמי מגילת העצמאות; ד"ר ראובן כצנלסון, ממניחי היסוד לרפואה הציבורית ולעבודה הסוציאלית בארץ (אשתו בת-שבע כצנלסון הייתה אשת ציבור וחברת הכנסת; בתו שולמית כצנלסון הייתה מייסדת ומנהלת אולפן עקיבא, כלת פרס ישראל למפעל חיים בחינוך; בנו שמואל תמיר היה עורך דין, חבר הכנסת ושר המשפטים); ויוסף כצנלסון, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות ה-30.

ב-1918, בימי מלחמת האזרחים ברוסיה, נפטר אביו מטיפוס הבהרות. בשנת 1921, בעקבות המלחמה, ברחו בני משפחתו לפולין, וב-1924 עלו ארץ ישראל. כצנלסון למד שלוש שנים בבית הספר החקלאי מקוה ישראל, ולאחר סיום לימודיו עבד כפועל חקלאי במושבות עמק הירדן ובבנימינה. בשנת 1927 הצטרף למפלגה הרוויזיוניסטית וחבר לפלג המקסימליסטי הקיצוני שבהנהגת אב"א אחימאיר. בשנת 1929 פנה למקצוע העיתונות והשתתף בכתיבה בעיתוני הימין "דואר היום", "הירדן", "חזית העם" ו"המשקיף". הוא כתב מאמרים פובליציסטיים ובהם הביע איבה עזה לתנועת העבודה ולתנועה הקיבוצית. כך למשל כתב ב"דואר היום" ב-1930 על הצטרפותם של בני נוער לקיבוצים:

גדודים חדשים מתגייסים, איפוא, לכיבוש המצודה ללא כיבוש, שעלתה לציונות בקרבנות כה רבים ויקרים. בראש המחנה החדש המתעתד לדרך נצבים הגנרלים הוותיקים של תנועות חיי השיתוף הקיבוץ והקבוצה, ש"תפארת" מפלות העבר מעטרת את שמותיהם. אך גם פני אנשים חדשים מתבלטים פה ושם. ותחת דגל תכלת-לבן ואדום המשמשים בערבוביה ולקול פזמוני הבל ישנים, שחידשו נעוריהם בנפשות צעירות, צועד הנוער העברי במחנות חדשים בדרך הסבל של הקיבוץ והקבוצה. הכישלון המוחלט של הקבוצה (הקבוצה והקיבוץ הנם בעצם היינו הך, לדעתי) בתור צורת חיים אינו מוטל כבר בשום ספק. התקוות הנפרזות, שמחוללי הרעיון הזה תלו בו – להוות מסגרת להתיישבות העברית בארץ ולשמש נזר ליצירה הציונית – נתבדו חיש מהר.[2]

פעילותו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד פעילותו העיתונאית נטל כצנלסון חלק בפעולות הפלגים המקסימליסטיים של התנועה הרוויזיוניסטית כדוגמת סיעת "הקטרוג והאמונה",[3] סיעת "התנערות" וסיעת "שחרור העם". בשנת 1945 נמנה עם הוועד הפועל של תנועת העם למדינה עברית[4].

הוא נאסר על ידי שלטונות המנדט הבריטי ב 1933 למשך חודש, ובשנת 1944 נכלא למשך שנה במחנה המעצר בלטרון. בשנת 1946, לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, נעצר לתקופה של חודש ימים. באוגוסט 1947 נמנה עם עשרות ממנהיגי היישוב, בהם ראש העיר רמת גן אברהם קריניצי ראש העיר נתניה עובד בן עמי ואחרים, שנעצרו על ידי הבריטים, לאחר שבעקבות הוצאתם להורג של שלושת הנאשמים בפריצת האצ"ל לכלא עכו, יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר, האצ"ל הוציא להורג שני סרג'נטים בריטים. הוא שוחרר מן המעצר ערב קום מדינת ישראל. לאחר הקמת המדינה המשיך בפעילותו העיתונאית בעיתון "חרות", ביטאונה של תנועת החרות, בו כתב מאמרים תחת שם העט "ק. מסתכל".

במרוצת הזמן הפכה תנועת ז'בוטינסקי בהנהגתו של מנחם בגין למתונה מדי לטעמו, והוא ביקר את מה שכינה אובדן הדרך של הימין בספריו "שקיעת התנועה הז’בוטינסקאית" ו"כובשים במצוקה". בהמשך במסגרת ספרו "אנטומיה של תנועת החרות: יצחק שמיר כונס נכסים, שמאלנים" מתח ביקורת חריפה הן על הסכם השלום עם מצרים והן על ההתנחלות בלב אוכלוסייה ערבית עוינת והביע תמיכה ברעיון הטרנספר של רחבעם זאבי, אף על-פי זאת הוא שיבח את יצחק שמיר בו ראה את רה"מ הטוב ביותר שהיה לישראל מעולם והוסיף שאם הנ"ל יפסיד בבחירות יהיה זה מאורע הרה אסון.

סופר ומתרגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות החמישים פרסם כצנלסון מספר ספרים מפרי עטו ואת פרנסתו מצא בתרגום ספרים רבים לעברית, בעיקר ספרים בלשיים של סופרים כאגאתה כריסטי וארל סטנלי גרדנר לצד רומנים של צ'ארלס דיקנס ודפנה דה מוריאה. עיקר פרסומו יגיע כשיוציא לאור את ספרו "המהפכה האשכנזית".

סערת "המהפכה האשכנזית"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המהפכה האשכנזית (ספר)

בשנת 1964 חולל כצנלסון סערה ציבורית ותקשורתית בישראל, שההדים שעוררה הגיעו גם לכנסת, לראש הממשלה ולבית המשפט. היה זה עת הוציא לאור את ספרו "המהפכה האשכנזית", בהוצאת "אנך", שהייתה הוצאתו הפרטית של כצנלסון שהוציאה לאור רק את ספריו, במימונו העצמי. בספר הביע כצנלסון בגלוי השקפה גזענית, שהיוותה דעה חריגה וקיצונית ועמדה בסתירה לאתוס של מיזוג הגלויות של שנות המדינה הראשונות. התזה של כצנלסון בספר זה הייתה כי בישראל שוכנים שני עמים נפרדים, "האשכנזים" ו"הספרדים", כאשר האשכנזים הם העליונים והספרדים נחותים. לדבריו, האשכנזים הם היהודים האמיתיים, והשפה שהמדינה צריכה לאמץ היא שפתם, היידיש, שעל הספרדים ללמוד אותה כדי להתעלות.

העיתון "מעריב" פרסם ראיון נרחב עם כצנלסון, ובו חזר כצנלסון ביתר שאת על דעותיו בהשתמשו בביטויים קיצוניים:

אני כתבתי ספר-שטנה? מה פתאום אומרים, שאני כתבתי ספר-שטנה? שטויות! אני כתבתי רק את האמת, את כל האמת ואך ורק את האמת! אסור כבר במדינה הזאת לכתוב את האמת?! אני פובליציסט, שיש לו דעות עצמאיות, אז אני מחויב לגנוז אותן לעצמי ולחוגי הקרוב?! זאת היא התפישׂה כאן?! אני בן העם האשכנזי! בני העם הספרדי לא יגידו לי מה לכתוב ומה לא! הם בכלל עם אחר! אם אני הולך לכתוב משהו – אני נועץ לפני-כן בבני-עמים אחרים? אני שואל, למשל, לדעתם של הפולנים? או של היפאנים? מה זה בכלל חשוב מה הם חושבים?! אז מדוע אני אנוס לחשוב, אם דברי מוצאים חן או אינם מוצאים חן בעיני בני העם הספרדי?![5]

לשאלת המראיין מה יקרה אם בנו או בתו ירצו להתחתן עם יוצאי ארצות האסלאם, השיב: "ישנם ספרדים, שמותר להתחתן בם. אלה הם ה'לאדינו', הספרדים האירופיים, כמו הבולגרים, היוונים. וגם העילית של הספרדים-המזרחיים... אבל עם האחרים?... מה פתאום?! זה ברמה שלהם? אתה חושב, שאהבה היא לגמרי עיוורת?"[5] לדברי המראיין כי "הרי בכל אופן חיים "שני העמים" במדינה אחת וקשורים קשרי-מסחר, לימודים, נשואין", הגיב: שיפסיקו ללמד אותם תנ"ך ועברית. זו שפה מלאכותית! שפה דלה! צריך ללמד את בני העם הספרדי יידיש. יידיש זו שפת-עולם! זו שפת-תרבות!".[5]

הנושא הגיע גם אל היועץ המשפטי לממשלה משה בן זאב, שהחליט בדצמבר 1964 לא להעמיד את כצנלסון לדין, אם כי מבחינה משפטית ראה כי יש יסוד להאשימו בעבירה על-פי הדין שחל אז, פקודת החוק הפלילי, 1936. על החלטת היועץ המשפטי הודיע לכנסת שר המשפטים ד"ר דב יוסף, שאמר כי הספר נתקבל על ידי כל החוגים בישראל "תוך יחס של בוז גלוי ודחיה מוחלטת של הרעיונות המובעים בו. דבר זה בא לידי ביטוי בהצהרותיהם של ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ובמאמרים שפורסמו בעתונים. לפיכך... מצא היועץ המשפטי, כי מוטב להימנע מהעמדתו של ק. כצנלסון לדין, מאחר ש"הבירור המשפטי היה גורם לליבוי יצרים ולחיטוט מחדש בעניין נואל זה".[6]

הסערה שחולל לא גרמה לכצנלסון לחזור בו או להתנצל. 25 שנים לאחר מכן, זמן רב לאחר שהסערה שככה, המשיך לפרסם את משנתו בספר המשך בשם "החשבון האשכנזי: 1880–1990" שיצא לאור בשנת 1989, בו קרא להחייאת התרבות האשכנזית כתרבות של אומה העומדת בפני עצמה ודוברת בלשון משלה – היידיש, ולשחרורה ממה שקרא לו "הדיכוי המזרחי". שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1992 יצא לאור ספרו "אשכנזי זקן מסכם" בו חזר על תורתו.

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמן כצנלסון היה נשוי לפנינה (1907–1983) ואב לשניים: יוסף כצנלסון ושרה מרקס.

נפטר בשנת 2000, בגיל 92. נקבר בבית עלמין הדרום.[7]

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל אחרי מבצע סיני, 1957.
  • משבר העברית המודרנית, ‬1960.
  • שקיעת התנועה הז'בוטינסקאית, 1961.
  • המהפכה האשכנזית, 1964.
  • החשבון האשכנזי, 1989.
  • אנטומיה של תנועת החרות :יצחק שמיר כונס נכסים, שמאלנים, 1991.
  • אשכנזי זקן מסכם, 1992.
  • מדריך פוליטי לאליטה צעירה, 1998.

מתרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צ’ארלס דיקנס, תקוות גדולות.
  • דפנה די מורייה, ‫גבעת הרעב. ‬
  • מקס קרי, ‬ דברי ימי רומא.
  • ארל סטנלי גרדנר, תעלומת האלמנה הזוממת.
  • ז’ורז’ סימנון, ‫אקספרס לגרדום.
  • ג'ון דיקסון קר, חופשה עם המוות.
  • אגאתה ‫ כריסטי, דרמה ב-3 מערכות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על אביו ומשפחתו ראו: רחל כצנלסון-שזר, 'שמואל בן ניסן כצנלסון (1880–1918)', בתוך: יהודה סלוצקי (עורך), באָברויסק: ספר הזיכרון לקהילת בוברויסק ובנותיה, תל אביב: תרבות וחינוך; הוצא על ידי יוצאי בוברויסק במדינת ישראל ובארצות הברית, תשכ"ז, עמ' 327–330 (ספר יזכור לקהילת בוברויסק, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 332 ואילך).
  2. ^ קלמן כצנלסון, ואין מתריע, דואר היום, 29 באפריל 1930.
  3. ^ שנקראה על שם ספר שיריו של אורי צבי גרינברג משנת 1937 "ספר הקטרוג והאמונה"
  4. ^ כנוס ארצי לתנועת העם, דבר, 1 ביולי 1945
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 דב גולדשטין, מה מריץ את קלמן?, מעריב, 2 באפריל 1964.
  6. ^ היועץ המשפטי לא יתבע לדין את מחבר "המהפכה האשכנזית": "הבירור המשפטי עלול לגרום לליבוי יצרים", דבר, 22 בדצמבר 1964.
  7. ^ קלמן כצנלסון באתר חברה קדישא ת"א–יפו.