קלסוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוריגנס, נגד קלסוס (מהדורת 1676).

קלסוס (ביוונית: Κέλσος) היה פילוסוף יווני בן המאה ה-2 לספירה ויריב לנצרות הקדומה. הוא ידוע בשל עבודתו הספרותית, היחידה הידועה לנו, "על הדוקטרינה האמיתית" (אנ') (ביוונית: Λόγος Ἀληθής, לוגוס אלתס; או לחלופין: "הדיון האמיתי", "השיחה", "התיאור", "המילה"), ששרדה רק בציטוטים מתוכה בנגד קלסוס (אנ'), חיבור הפרכה שנכתב בשנת 248 על ידי אוריגנס מאלכסנדריה. חיבורו של קלסוס מהווה את הביקורת המקיפה המוקדמת ביותר הידועה לנו כלפי הנצרות. הוא נכתב בסביבות השנים 175–177, מעט לאחר מותו של יוסטינוס מרטיר (שככל הנראה היה האפולוגטיקן הנוצרי הראשון), והיה ככל הנראה תגובה לחיבורו.

חיבורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיבורו של קלסוס נאסר לפרסום בשנת 448 על פי צו מאת ולנטיניאנוס השלישי ותאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, יחד עם 15 ספריו של פורפיריוס התוקפים את הנוצרים, כך שלא שרדו עותקים שלמים, אולם ניתן לשחזרו מתוך דיווחו המפורט של אוריגנס לגביו בחיבור ההפרכה בן 8 הכרכים שלו, המצטט את קלסוס בהרחבה. חיבורו של אוריגנס שרד וכך שימר יחד איתו גם את חיבורו של קלסוס. אוריגנס לפעמים ציטט את קלסוס, לפעמים כתב בפרפרזה ולפעמים רק התייחס לדבריו. כך שחזר את טיעוניו והשיב להם. מאחר שדיוק היה הכרחי להפרכה, רוב החוקרים מסכימים שאוריגנס הוא מקור אמין לדבריו של קלסוס.

נראה כי קלסוס התעניין בדת מצרים העתיקה, ונראה כי הכיר את התאולוגיה היהודית ההלניסטית, ושני הדברים מצביעים על כך שהחיבור נתחבר באלכסנדריה. קלסוס כתב בתקופה שהנצרות גדלה. אוריגנס מציין שקלסוס היה אפיקורי שחי בזמנו של הקיסר אדריאנוס; אולם טיעוניו של קלסוס מצביעים על כך שהיה דווקא אקלקטי (אנ') ופעיל בזמן שלטונו של מרקוס אורליוס.[1]

על הנוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלסוס פתח בהתקפה ביקורתית על הנצרות, תוך לגלוג על רבים מעיקריה. מאפיין עיקרי בחיבור הוא שהטיעונים נגד הנצרות מושמות בפיו של יהודי.[2] היהודי של קלסוס מאשים את ישו בכך שבדה את סיפור הולדתו לבתולה, כאשר היה בעצם בנה של יהודיה כפרית ענייה שהתפרנסה מטווייה, שגורשה על ידי בעלה הנגר לאחר שהורשעה בניאוף עם חייל רומאי בשם פנתרה (אנ'). היא ילדה את ישו, שמאוחר יותר עבד כפועל במצרים, שם למד מהמצרים את אמנויות הכישוף ואז חזר לארץ יהודה. שם, בסומכו על כוחות הקסם שלו, הכריז על עצמו כאל.[3] קלסוס הוא המקור היחיד להצהרה המפורשת שאביו של ישו היה חייל רומאי.[4] אוריגנס ראה בכך סיפור בדוי. היהודי שואל בסרקזם אם אמו של ישו הייתה יפה ואם זה לא מסיבה זו שאלוהים קיים יחסי מין איתה.[5] אחד הטיעונים שמציג היהודי הוא הפרכה של זכויותיו של ישו למשיחות. היהודי שואל מדוע דווקא ישו נבחר כמשיח של הנבואות התנ"כיות, בין המוני האנשים האחרים שחיו אחרי שנאמרו הנבואות.[6] לאחר מכן נשאלת השאלה מדוע ישו, אם היה בנו של אלוהים, לא נעשה למלך כשגדל ובמקום זאת חי חיי נדודים, מכווץ בפחד ובעוני.[7] בנוגע לנסים של ישו, היהודי טוען שאפילו אם אלה אכן נעשו, הם לא יותר ממעשי כישוף (γοητεία) בסגנון מצרי.[8] בנוסף על כך, שלא כמו ישו, לא ייתכן שלאל יהיה גוף שניתן להשחיתו, הוא לא היה נולד כמוהו ולא היה אוכל את האוכל שאכל.[9] מתוך ההקבלות שניתן למצוא בין הטיעונים של היהודי של קלסוס ואלה המופיעים בספרות התלמודית והיהודית המאוחרת יותר,[10] ברור שקלסוס נסמך כאן על מקורות יהודיים, בין אם בכתב או בעל פה. מתוך הידע שהוא מפגין בספרות ומיתולוגיה יוונית, ניתן להסיק שהיהודי המתואר אצל קלסוס שייך ללא ספק לחוג תרבותי יהודי-הלניסטי.[11] קלסוס שואל: "כאשר האב שלח את ישו, האם שכח כבר אילו מצוות נתן למשה? או שמא הוא גינה את חוקיו שלו ושינה את דעתו, ושלח את שליחו בדיוק למטרה ההפוכה?".[12]

קלסוס מודה כי הנוצרים מצליחים בעסקים, אך דורש מהם להיות אזרחים טובים, לשמור על אמונתם אך להעריץ את הקיסרים ולהצטרף אל שאר האזרחים בהגנת האימפריה. זו פנייה רצינית ומפתיעה בשם האחדות וסובלנות הדדית. אחת מתלונותיו המרירות ביותר של קלסוס היא על סירובם של הנוצרים לשתף פעולה עם החברה האזרחית ועל הבוז שלהם כלפי מנהגים מקומיים והדתות העתיקות. הנוצרים ראו באלו עבודות אלילים בהשראת רוחות רעות, בזמן שפוליתאיסטים כמו קלסוס ראו בהם כפעולותיהם של הדיימונים (אנ'), או שרי האל, ששלטו באנושות במקומו כדי לשמור עליו מ"זיהום התמותה". קלסוס תוקף את הנוצרים כמי שמזינים פילוג ואי-אחידות, ומאשים אותם בהמרת דתם של ההמונים והנבערים, תוך סירוב לשיח עם אנשים נבונים. באשר לדעתם על משימתם הקדוֹשה והקדוּשה הבלעדית, קלסוס מגיב באמצעות לעג לחוסר המשמעות שלהם ומשווה את היהודים והנוצרים יחדיו ל"נחיל עטלפים או נמלים המגיחות אל מחוץ לקן שלהן, או צפרדעים המתאספות מסביב לביצה, או תולעים המתקהלות באיזו פינה מטונפת, ומתווכחים ביניהם לגבי מי מהם הם החוטאים הגרועים יותר".[13] קלסוס מבקר את הנוצרים, על שהם "מקיפים עצמם חומה ומתנתקים משאר האנושות". לא ידוע כמה נוצרים היו בזמנו של קלסוס (שיעור האוכלוסייה היהודית של האימפריה הרומית היה בין 6.6% ל–10% מתוך אוכלוסייה של 60 מיליון).

על היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו של קלסוס כלפי היהודים ודתם הייתה מותנית בעיקר בקשר הטבוע בין היהדות והנצרות. כדי להפריך את היסודות האינטלקטואליים והדתיים של הנצרות, הוא ראה זאת כהכרחי לתקוף את היהדות כשורש הרע. הוא מתייחס למשה בחוסר אהדה בולט ומציין שמשה והיהודים היו ממוצא מצרי, בהתאם לגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים.[14] לדבריו, היהודים "עזבו את מצרים לאחר שמרדו בקהילה המצרית ובזו למנהגים הדתיים של המצרים". הוא אף יוצר הקבלות בין המצרים, היהודים והנוצרים וטוען שמה שהיהודים "עשו למצרים הם סבלו בתורם על ידי אלה שהלכו אחרי ישו", וש"בשני המקרים מרד נגד הקהילה הוביל להצגתם של רעיונות חדשים".[15] קלסוס כותב כי "ישנה דוקטרינה עתיקה (ארכאיוס לוגוס) שהתקיימה מההתחלה, שתמיד נשמרה על ידי האומות והערים הנבונות ביותר ועל ידי אנשים נבונים".[16] הוא אינו מזכיר את היהודים ואת משה בין אלה שהוא מפרט[17] ובמקום זאת מאשים את משה בהשחתת הדת העתיקה: "רועי העזים והכבשים שהלכו אחר משה כמנהיגם הושלו על ידי רמאויות מגושמות לחשוב שיש רק אל אחד, וללא שום סיבה הגיונית, רועי העזים והכבשים הללו נטשו את הפולחן לאלים רבים".[18] בהתייחסו לאל היהודי הוא מזכיר את השמות העבריים "אדוני" ו"צבאות".[19] הוא גם מציין ש"היישות המתנגדת לאלוהים" נקראת "בלשון העברים, שטן".[20] הוא אומר שהיהודים סוגדים למלאכים והם מכורים לכישוף, אותו לימד אותם משה.[21] קלסוס כותב ש"היהודים היו עבדים נמלטים שברחו ממצרים" וש"הם מעולם לא עשו משהו חשוב, וגם מעולם לא היו בעלי משמעות או חשיבות", וזאת בשל העובדה ש"אין דבר על ההיסטוריה שלהם שניתן למוצאו אצל היוונים".[22] הוא תוקף את ספר בראשית וטוען שהיהודים שחיו "באיזו פינה בפלשתינה", היו בורים לחלוטין לגבי "הדברים הללו שהושרו זמן רב קודם לכן על ידי הסיודוס" ו"יצרו היסטוריה מאוד בלתי סבירה" על בריאת האדם.[23] קלסוס הוא הסופר הפגאני הראשון הידוע לנו שנסמך רבות על התנ"ך, בעיקר על ספר בראשית,[24] אך תחום העניין שלו לא היה מוגבל רק לחומש והוא מתייחס גם לסיפורי דניאל ויונה.[25][2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem 1980, Vol.2, CXIII. Celsus Philosophus, pp. 224-305

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Celsus, באנציקלופדיה היהודית
  2. ^ 1 2 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXIII. Celsus Philosophus, p. 228
  3. ^ Origen, Contra Celsus I, 28, 32
  4. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXIII. Celsus Philosophus, p. 296
  5. ^ Origen, Contra Celsus I, 39
  6. ^ Origen, Contra Celsus I, 50
  7. ^ Origen, Contra Celsus I, 61
  8. ^ Origen, Contra Celsus I, 68
  9. ^ Origen, Contra Celsus I, 69-70
  10. ^ למשל, תוספתא, חולין, פרק ב, הלכות כב וכד: "יֵשׁוּעַ בֶּן פַּנְטֵרָא".
  11. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXIII. Celsus Philosophus, pp. 229-230
  12. ^ Origen, Contra Celsus VII, 18
  13. ^ Origen, Contra Celsus IV, 23
  14. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXIII. Celsus Philosophus, p. 226
  15. ^ Origen, Contra Celsus III, 5
  16. ^ Origen, Contra Celsus I, 14
  17. ^ Origen, Contra Celsus I, 16
  18. ^ Origen, Contra Celsus I, 23
  19. ^ Origen, Contra Celsus I, 25; V, 41
  20. ^ Origen, Contra Celsus VI, 42
  21. ^ Origen, Contra Celsus I, 26; V, 41
  22. ^ Origen, Contra Celsus IV, 31
  23. ^ Origen, Contra Celsus IV, 33, 36
  24. ^ ראו גם: 45-47, 43, Origen, Contra Celsus IV, 41
  25. ^ Origen, Contra Celsus VII, 53
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=קלסוס&oldid=37975959"